פתטיות, דוגמאות נפוצות: להתחיל עם מישהו על ידי המשפט "חלמתי עליך", כולל מבט פתייני; לחזור משלושה חודשים בניו יורק עם מבטא אמריקאי; לחכות לטיפת האלכוהול הראשונה שצונחת לך לפה כדי להכריז 'אני שיכורה' ולהתיר כל רסן; לדבר על כמויות הסקס והסמים שאתה עושה על מנת ליידע את העולם שיש לך חיים, כולל משפטים כמו "לא ישנתי לילה אחד בבית השבוע" ו-"אני כל כך עייף, די, לא יכול לצאת יותר"; לעשות גוגל אלרט על השם שלך; לחשוב שאתה נוקם במישהו על ידי זה שעשית לו אנפרנד - הוא הרי לא ישים לב לעולם;  לרצוח את כל המשפחה שלך ולטעון להגנתך שאתה חתול.

אם הייתם עדים לאחת מהסיטואציות האלה, ככל הנראה המילה "עוֹלֵב" עברה בראשכם. אם הייתם במרכזן, אנשים אחרים אמרו את זה עליכם, או אתם על עצמכם. כי הפתטיות היא אוניברסלית, הוכחנו את זה כבר בלא מעט כתבות, אנחנו מזהים אותה באופן אינטואיטיבי בעזרת מצפן העולב הפנימי שקיים אצל כולנו. אנחנו עושים זאת בהנאה כשמדובר באנשים אחרים, ובבושה כשמדובר בנו, אבל מה זה בעצם אומר? מה זה אומר כשאת בת 13 ובנות מהשכבה מביטות בך בגלגול עיניים ואומרות "פתטית"? מה זה אומר כשאתה בן 20 ונועץ את אותו המבט בדיוק בבן ה-45 מהעבודה? הגיע הזמן לצלול אל ליבת הפתטיות הרותחת ולצאת מהצד השני נקיים. שלמים. מקבלים. יחסית.

אני, למשל, אישה בת 37, פניתי לפני זמן מה לידידה צעירה בעבודה בצווחת "היי גוּש!" נלהבת. זה לא בא לי בטבעיות, אין לי מושג מה זה אומר, אינני אוחצ'ה. ניסיתי להיות משהו שאני לא - כלומר אישה בת פחות מ-37 - מה שהוביל לפתטיות מצערת. מרכיב חשוב בפתטיות הוא המודעות, או ליתר דיוק, חוסר המודעות. פתטיות היא כמו לחיות ב"המופע של טרומן" - כולם רואים את התמונה הגדולה, חוץ ממך. למשל, שלחת למישהי שאתה מעוניין בה הודעת וואטסאפ "בטעות" וקיווית שתתפתח שיחה. קרה לכולנו. רקמנו מהלך שנראה לנו עדין ומתוחכם, אבל כולם ראו דרכו. המניעים שלנו היו גלויים, ההזדקקות שקופה. המצב הזה יוצר את מה שאפשר לקרוא לו "פער הפתטיות": המרחק שבין איך שאנשים רואים אותך לבין איך שאתה חושב שרואים אותך. גיל, כמו במקרה שלי, הוא מלכודת עולב, כי אדם תמיד יבין שהוא לא צעיר רק שנה עד חמש שנים אחרי שכולם מסביבו כבר קלטו את זה.

אדם ייראה לנו פתטי כשברור שהוא מנסה להסוות את המנגנון שמפעיל אותו, בזמן שאנחנו יכולים לראות בו כל גלגל שיניים. אתה מנסה לשדר שאתה X, כשלמעשה אתה משדר Y. לכן פער הפתטיות כל כך נפוץ בתחום הדייטינג. לא סתם כל כך הרבה נשים אוהבות את הסרט "הוא פשוט לא בקטע שלך", פתטיות רומנטית היא תחום שתמיד נהיה בו מאוד חדים כשזה נוגע לאחרים, אבל קצת פחות לגבי עצמנו. לראות סוג של חיזור עקלקל מהצד תמיד יהיה מביך נורא, עמוס בניסיונות פיתוי מסורבלים ומאמץ של לפחות אחד מהצדדים להיראות סקסי באופן אגבי – כולל פיזור שיער, העמקת מחשוף, הורדת סוודר במינוס מעלה, עמידה בתנוחה מדגישת קיבורת. כשאתה בתוך הסיטואציה אתה מרגיש כמו אמן אשליות מסתורי ומתוחכם, מהצד זה מרגיש כמו סיור בספארי. והסיבה היא אחת: רואים לך.

ועוד: לשבת בבית קפה ולהתעקש על חמישים טייקים לסלפי עם הפוך על סויה כשכולם בוהים בך; לשיר בקול שני; להסביר לכולם שאין, אתה מה זה טיפוס. די, להיות 'שרוט' לא אומר שיש לך אישיות; להיות סלב בארון שכולם יודעים שהוא גיי, ועדיין להגיד בראיון "אני מחפש את האחת"; לשאול בפייסבוק שאלה רק בשביל לדבר עם אנשים - יכולת לגגל את שעות הפתיחה של הלונה פארק, אבל במקום זה תכפה שיחה על "מוח כוורת"; להעתיק דעות של אחרים מהעיתון כאילו אף אחד אחר לא קרא ארי שביט באותו הבוקר; לשלוח את אותה הודעה בכמה קבוצות וואטסאפ שיש בהן אדם חופף; לאכול פיצה קרה על הבוקר.

פתטיות, עבור עדר הטורפים שהוא הזולת, מסמנת חולשה. הילדה בת ה-13 שמנסה להידבק למקובלים או שלובשת חולצה שקטנה עליה היא, בעיני מגלגלות העיניים מהשכבה, העופר שבור הרגל שאפשר לתקוף. התקיפה היא לקרוא לה פתטית, כי אם היא פתטית אז כנראה שאת לא. זה מתעדן כשמתבגרים כי אנשים עוברים מלהגיד לך הכל בפנים לסתם לרכל עליך בוואטסאפ, אבל זה עדיין שם. החולשה הזאת נוכחת במפגני עולב נוספים, למשל כשחשוב לך להדגיש בפני אנשים ש"אני זאת שנפרדה ממנו". או, נגיד, בשיחה אקראית עם זר אודות מישהו שעובד איתך את תפלטי "האמת שאני הבוסית שלו". כולם יודעים למה את מתכוונת. לא סתם זרקת פיסת מידע לא רלבנטית, היה לך חשוב להנכיח את ההיררכיה. והנה שוב פער הפתטיות: המרחק שבין החוזק שאת מנסה להפגין לבין החולשה וחוסר הביטחון שנוזלים ממך בפועל.

Fiesta Pooch .. Fiesta, San Antonio, Texas ... © Jill Rapley 2016 #allmyown

A photo posted by Kiwitexan Photographer Doodler (@jillrapley) on


זרקורי החולשה של הגיל והדייטינג באים לידי ביטוי ברוב ההקשרים שבהם אתם, כאנשים בוגרים, מייחסים פתטיות לאחר. כלומר, תכריזו על מישהי כפתטית אם היא ממש רוצה מישהו ולא משלימה עם סירוב - נגיד, שני מ"האח הגדול", או, לחילופין, על מישהי ש"לא מתלבשת בהתאם לגילה" (וכן, העובדה ששתי הדוגמאות הן של נשים היא משמעותית, נגיע לזה). אבל הסיכויים שתבינו את זה על עצמכם לא גבוהים. פתטיות היא דבר שאחרים מבחינים בו בזמן אמת ואילו אתה רק בדיעבד, אם בכלל. אולי תבחין בזה אחרי שנייה או אחרי שנה, אבל זה תמיד יהיה מאוחר מדי. רגעי העולב האלה מהעבר יתקפו אותנו, ללא התראה, גם שנים אחר כך, ויגרמו לנו להסמיק מפדיחה שאף אחד כבר מזמן לא זוכר. כן, זה קורה לכולם, יש לזה אפילו שם - "בומרנג הבושה".

"וונאבי", מונח שמגיע מהתקופה שבה להגיד "פתט" היה לגיטימי, הוא עוד כר פורה לעליבות. גם בגלל ההתחזות – אתה מנסה להיראות כמו משהו שאתה נורא רוצה להיות, אבל אתה פשוט לא. אבל בעיקר כי פתטיות אורבת בכל מקום שבו אתה נורא רוצה משהו שאין לך. זאת הסיבה שהמושג חוזר הרבה בהקשר של תכניות ריאליטי – אנשים רוצים להיות משהו שהם לא, במקרה הזה - מפורסמים. לפעמים הם יטענו שהם בעצם רוצים "מסע" או "חוויה", אבל כולנו יודעים את האמת. אתה רוצה להיות חזק יותר ממה שאתה. אנחנו מייחסים פתטיות לאנשים שמנסים להיות מה שהם לא אבל כולנו עושים את זה בשלב זה או אחר. בגיל צעיר זה חלק מחיפוש עצמי ואיתור זהות, כשמתבגרים זה חלק מהניסיון להישאר צעירים או לעבור שינוי. הפעמים שבהן זה צורם לסביבה הן כשהניסיונות שלנו בולטים ומזיעים וכשהתפרים פשוט גסים מדי.

קחו לדוגמה את נינט, שכבר שנים נחשדת בחוסר אותנטיות ובמאמץ יתר, בעיקר כי אנשים לא מצליחים לגשר על הפער בין מי שהיא הייתה אמורה להיות, לתחושתם (זמרת פופ עם נטייה ים תיכונית) לבין מי שהיא החליטה להיות (רוקרית, גיטרות, ג'ף באקלי). היא נתפסת כזיוף, כמישהי שמנסה לספר סיפור שאינו שלה.

החיים, רצף של השפלות קטנות

כדאי להבחין בין פתטיות ציבורית לפרטית, כשאנחנו העדים היחידים לעולב של עצמנו. הסנקציות פחות חמורות, אבל התחושה הדוחה עדיין שם. בניגוד לפתטיות ציבורית, בה אנחנו משפילים את עצמנו מול העולם, פתטיות פרטית כוללת השפלות קטנות בחברת עצמך.


נגיד, לשלוח למישהו הודעה, לראות שאין וי כחול, אבל להיכנס למסנג'ר כדי לראות באיזו שעה הוא התחבר ולהצליב את המידע. ובכלל, לחיות ב-"נראה לאחרונה" של מישהו. לתת דרור לאובססיות סטוקינג חולניות כלפי אקסים, חברים וסתם פרנמיז. אתה היחיד שמודע לפער בין מה שאתה מנסה לשדר החוצה לבין האובססיה הפנימית, אבל הוא עדיין קיים. יש כאן הפנמה של העין החיצונית, אנחנו תמיד מדמיינים אותה ואת השיפוט שלה. המדד כדי להכריז על עצמנו כפתטיים מול עצמנו הוא די פשוט: אם מישהו היה רואה אותך היית מתפדח. כאן נכנסת גם אכילה פתטית, שכוללת את כל מה שאתם אוכלים לבד בבית לעומת בחברת בני אנוש. לרוב האנשים יש לפחות סיפור אחד, או וריאציה של סיפור, על איך הכינו עוגה לחברים, התחילו לאכול ממנה, גילו שאכל יותר מדי אז מהפדיחה כבר החליטו לאכול את כולה ולהכין אחת חדשה.

אז כן, כולנו פתטיים. אבל איכשהו נשים תמיד ייחשבו ליותר עלובות. תחשבו על הטלוויזיה, על העבודה שלכם, על המשפחה שלכם - אנחנו קלים על הדק השיפוטיות הרבה יותר כשהוא מופנה כלפי נשים. תחשבו על נשים פתטיות בתרבות: ברידג'ט ג'ונס בניינטיז ורבקה מ"האקסית המטורפת" כיום הן שתי דוגמאות די מייצגות, והן עוד האהובות. הן כוללות את מה שאנחנו חושבים על עולב – אובססיה לבחור, אובססיה למשקל, ערטול הרגשות שלך מול כולם, נטייה להביך את עצמך בפומבי, חוסר מודעות. ואיזה גיבורים פתטיים יש? ג'אד אפטאו. לכאורה, הלוזר שיושב כל יום ומעשן ומשחק פלייסטיישן. בפועל, הלוזר שיושב כל היום ומעשן ומשחק פלייסטיישן ואז גם עשה מזה מיליונים כי הוא די גבר. יש חוסר הוגנות מגדרי מובנה בפתטיות: יש פחות גברים פתטיים, וכשהם נוכחים יש כלפיהם הרבה יותר חמלה. נשים, לעומת זאת, יתוארו כפתטיות אם הן מנסות להיראות סקסיות (ואם לא – הן פתטיות כי הן מוזנחות), אם הן מנתחות את פניהן, אבל גם אם לא (תמונות עכשוויות של שלי דובאל הצליחו לעורר יותר דיבור מכל הקריירה של שלי דובאל), אם הן נואשות להתחתן, אם הן כלבות קריירה קרות לב, אם הן פמיניסטיות מדי וגם אם הן נשים קטנות מדי כמו מעיין מ"האח הגדול". כלומר, גבר יכול לצאת פתטי לפעמים, אישה לא יכולה שלא.

ולמה זה? אולי כי נשים עדיין כל כך נתפשות כחלשות, שכל מעשה שהן יעשו יתפרש כניסיון להעמיד פנים שהן לא. אין אפשרות פשוט להיות אישה שעושה משהו, תמיד זה ייראה כאילו את מעמידה פנים שאת בן אדם.

פתטיות, בסופו של דבר, היא דרך למשטור חברתי, ויותר דחוף לנו למשטר נשים. אנחנו מכניסים את עצמנו ואת אחרים לגבול תחום שאולי אין בעיה חוקית לחרוג ממנו, אבל הסנקציות החברתיות מפחידות לא פחות. רובנו נעדיף להיתפס על העלמת מס מאשר שתיחשף היסטוריית החיפוש שלנו בפייסבוק. הניסיון שלנו להשאיר את עצמנו בתחומי ה"לא עוֹלֵב" המקובלים, כוללים מינון של פאסון וחישוב מתמיד של מה מותר לנו בעולם הזה בהתחשב בגיל שלנו, במצב המשפחתי שלנו, ובמראה החיצוני שלנו. מהפחד לצאת פתטיים. במובנים מסוימים זה לא יותר מכלי דיכוי, פנימי וחיצוני, מאוד חזק.

#chinesecresteddog #chinesescrested #dogsofinstagram #dogs #petsofinstagram #dresseddogs #pinkdress

A photo posted by Amanda Carl (@kiasmomma) on


אולי זאת הסיבה שפעמים רבות, כשאנחנו חושבות על מישהי שנורא רודפת אחרי מישהו, או מתלבשת זוועה, או מישהו שמשפיל את עצמו באינסוף דרכים יצירתיות שהיו גורמות לנו להתאבד, אנחנו מוסיפים אחרי ה"פתטי" גם "אבל איזה אומץ". כי כל הפעמים שבהן יצאתם פתטיים, הן פעמים שבהן ניסיתם משהו. שיצאתם מאזור הנוחות, שהעזתם. הפתט מוכן להתבזות על מנת להשיג מישהו או כדי להפוך למישהו, והיתרון הוא שאם אותו אדם יצליח בסוף - ההתבזות תישכח בן רגע. תראו את שני מ"האח הגדול". הפתטיות שלה באה לידי ביטוי בכך שדן זרק אותה והיא המשיכה להתעקש, היא התנהלה כאילו עדיין מתקיימת ביניהם מערכת יחסים, למרות שהוא הבהיר לה שוב ושוב שלא. אבל היא נשאה את העולב בגאון, סירבה להתייאש ואיכשהו, אחרי כל ההתבזויות, היא יצאה מכל העסק בתדמית של אמזונה מועצמת שמנהיגה מחנה משל עצמה ושיש לה צבא אמת בפייסבוק. ובגלל זה, מה לעשות, הפתטיות הכרחית. היא מניעה את העולם קדימה, גם אתכם. אם לא קראו לכם עלובים או פתטיים לפחות פעם אחת בחיים, כנראה שאף פעם לא באמת ניסיתם.