נועה קירל נולדה ב-2001. בהנחה שאתם לא, ככל הנראה יצא לכם פעם, אי אז בעשור הקודם, לנעול את מגפי האגס שלכם, לחבוש כובע פדורה מעל קצוות השיער המחומצנים והמסריחים מג'ל חוחובה (אם אתם בנים) ולדאוג שהחוטיני מציץ מהג'ינס הנמוך עד כדי סכנת בצבוץ שערת ערווה סוררת (אם אתן בנות). וגם לשחק סנייק בנוקיה 3310, לכתוב סיפור קצר ב"במה חדשה" ולשמוע במחשב את "מאיה היא" ו"דורי מת", אבל רק אחרי שצפיתם בפרקים של "השיר שלנו" ו"טלנובלה בע"מ". העשור הראשון של שנות ה-2000 נדמה לנו קרוב מדי בשביל נוסטלגיה, אבל כבר שנה שהרשת מתרפקת עליו כאילו הוא חלק אבוד מהאייטיז ולא תקופה שהתרחשה לפני דקה, גג שתיים. אה, כבר עברו 16 שנים? לעזאזל.
רשימות נוסטלגיות בבאזפיד ועמודי פייסבוק כמו "דברים לא ברורים משנות ה-2000" ו"אין לתאר" מאירים את חיינו. כתבות תוהות איך הילד מפריסטיילר נראה היום, משקפי שמש עם זגוגית צבעונית מעטרים את פניה של שיר אלמליח, וגם הטלוויזיה כבר חוגגת את העשור המורכב. תחייה ל"בנות גילמור", סדרה ששודרה במקור בשנת 2000, דיבור על ספין אוף לסרט "ילדות רעות" מ-2004, ולא נשכח שלפני שנתיים כבר יצא "ורוניקה מארס – הסרט", שסגר את הסדרה שהסתיימה ב-2007.
אם לציין את המובן מאליו – אנחנו מפלצות נוסטלגיה, כפייתיים בכל הנוגע לעבר. במקביל לנוסטלגיה לעשור הראשון של האלפיים, שבו תתמקד הכתבה הזאת, אנחנו עדיין מטפחים אובססיות לניינטיז ולאייטיז ובעצם לכל תקופה. אנחנו אפילו מקפיצים זכרונות פייסבוק מלפני שנה, למרות שלא באמת חוקי לחוש נוסטלגיה כלפי משהו שקרה רק לפני שנה. אז למה דווקא העשור הראשון של האלפיים נוכח כל כך בשנה האחרונה? כנראה כי הדבר הראשון שכל דור שגדל עושה זה להיזכר בשנים הקריטיות שלו, ועכשיו הגיע תורם של ילידי שנות התשעים שהתעצבו בשנות האלפיים.
סיבה נוספת היא שפשוט אפשר. הרי זה העשור הראשון שהכל תועד בו, לכולם כבר היה אינטרנט בבית והרשת היא למעשה ארכיון אחד ענק שמזין, מטפח ומגביר את גלי הנוסטלגיה והופך את החפירה לפשוטה הרבה יותר. אנשים לא צריכים לחטט באלבומים וביצירות קולנועיות כדי לשלוף זיכרונות, אלא פשוט להיכנס לפליקר ולישראבלוג וללחוץ על "שחזר סיסמה".
גועל, וולגריות ועניבות במקום חגורות
ואיך נראה העשור הראשון של שנות האלפיים? ובכן, מכוער. לא פלא שכל הרשימות בבאזפיד מוקדשות למצוקה האופנתית שהפגנו באותם ימים, בסגנון "37 טרנדים משנות האלפיים שתצטרכו להסביר לילדיכם", "28 טעויות אופנתיות שעשיתם בשנות האלפיים" ועוד שלל אוספי תמונות שנראות, יותר מהכל, כמו קריאה לעזרה. כאילו כולנו היינו חברים בכת שבין עקרונותיה הדתיים נמנו גועל, וולגריות ועניבות במקום חגורות. שיער אטריות הראמן של ג'סטין טימברלייק, חליפות הטרנינג קטיפה של בריטני ספירס והחולצות הא-סימטריות האלה שהיה להן רק שרוול אחד וכולנו רכשנו בשלב זה או אחר בקריון. אין אפשרות להתבונן בתמונות מהעשור הזה ולא לחוש מבוכה, בושה וגם הקלה על כך שאין לכם מזכרת נצחית ממנו בצורת קעקוע קטן על הגב התחתון. בישראל אלו היו השנים של פוקס וקסטרו. היו הרבה פחות רשתות מחו"ל, על H&M או גאפ בכלל לא היה מה לדבר, גם לא על אסוס וקניות ברשת. זאת לא אופנה שנראית לנו מכוערת היום כי עברו כמה שנים, היא באמת הייתה מכוערת, אובייקטיבית: זה היה העשור של הקרוקס.
אלה היו שנים קשות. באג 2000 עבר בשלום, כולם הבינו שהמחשבים האלה ככל הנראה לא יובילו לקיצנו ושאף נבואת נוסטרדמוס לא תתגשם, מה שהוביל לאנחת רווחה מהולה באכזבה. לעזאזל, העולם לא עומד להסתיים, אנחנו נשארים פה עם כל החרא הרגיל. בישראל התחילה האינתיפאדה השנייה שחיסלה סופית את אוסלו וכל תקווה לשלום, ושנה לאחר מכן ב-2001 ארה"ב עמדה המומה מול הפיגוע במגדלי התאומים. שנים שנעו בין ייאוש ועצב ובין כעס וחשדנות, נטייה להתבדלות והפטריוטיות הזועמת של משפחת ת.א.ק.ט. בעקבות מבצע "חומת מגן" ישראל הייתה נתונה לביקורת חריפה מהעולם שהובילה להסתגרות תרבותית. במהלך העשור הזה הערוצים המסחריים בישראל הפסיקו באופן גורף לשדר סדרות רכש, שנותרו נחלתן של יס והוט. בסוף שנות התשעים "אלי מקביל" עדיין גרפה 20 אחוזי רייטינג בערוץ 2, אבל באמצע שנות האלפיים מדורת השבט התכנסה לכדי עברית בלעדית, אלו היו השנים הגדולות של הטלנובלות וצמיחתו של הריאליטי העברי.
תרבותית, אלו היו השנים האחרונות שבהן המיינסטרים באמת חולק לגבוה ולנמוך, שהייתה משמעות ללרדת על תכניות טלוויזיה ועל שלמה ארצי, שפופ נחשב לנחות יותר מרוק ושגילטי פלז'ר באמת היה מושג רלוונטי. נגיד, מי ששנא את "כוכב נולד" נחשב לגבוה ואיכותי וכל אמן משמעותי נשאל בראיונות ב"שבעה לילות" על התכנית והביע ממנה זעזוע. היום כולם מנטורים בתכניות דומות. לעומתם, מי שאהב את "כוכב נולד" נתפס ככיפי, חתרני ולא קפוץ-תחת וככל הנראה קרא "רייטינג". היום ההגדרות האלו כבר איבדו משמעות, אתה צריך להיות בן 60 כדי להתלונן על ריאליטי או לשנוא פופ. המיינסטרים היום כולל גם את "האח הגדול" וגם את "משחקי הכס", מוזיקה איכותית יכולה להיות גם רוק אינדי וגם האחרון של קניה ווסט, מותר לנתח שירים של ביונסה ולהתייחס לפופ כאל דבר חשוב ועמוק. המיינסטרים כבר לא נחשב כמשהו שצריך לשנוא, אלא לחגוג.
בלוג יפה, מוזמן לשלי
אבל הדבר הכי חשוב שקרה בעשור הראשון של שנות האלפיים היה האינטרנט. נכון, הוא היה קיים בארץ כבר משנות ה-90, אבל האינטרנט המהיר נכנס לבתים הפרטיים רק בתחילת שנות האלפיים, וכך גם עבר לשימוש קבוע, פעיל וחברתי. ב-2001 נוסדה ויקיפדיה ומנוע החיפוש של גוגל נפתח לציבור הרחב. ב-1998 הוקמה "במה חדשה", ב-2001 הוקם ישרא-בלוג, ב-1999 הוקמו הפורומים של תפוז, ב-2002 הוקם אתר "חבר'ה", ב-2004 הגיח "מקושרים". האינטרנט באותה תקופה נדמה כמו כח בלתי ניתן לריסון, אש פרא שכולם נמשכים אליה וחוששים ממנה בו זמנית, המקום שבו הדברים האמיתיים קורים, אבל גם צריך להיזהר כי כולם שם כנראה פדופילים.
הרשת באותן השנים הייתה, עבור יודעי דבר, האלטרנטיבה לתרבות, ספרות, תקשורת והחיים באופן כללי. זה היה טרום עידן הסמארטפונים, כך שאם רצית להתחבר היית זקוק למחשב אמיתי, ובני אדם נחלקו ל"אנשים של מחשבים" וכאלו שלא. אלו שלא, התנשאו על עכברי המקלדת ששורצים כל היום בצ'טים ולא מקיימים מגע עם העולם החיצון. אבל האמת הייתה שמי שלא היה ברשת לא הבין כלום, נשאר תקוע עם העיתונים שלו והתמונה הצרה והלא מספקת שלו על המציאות והחברים המשעממים שלו מהעולם האמיתי. זה בסדר, תוך כמה שנים הם הדביקו את הקצב.
יכול להיות שזאת הייתה התקופה הכי יפה של הרשת. זה היה הרגע בו היא התגלתה כפלטפורמה המושלמת לבני דור ה-Y שרצו לבטא את עצמם באופן חופשי. התפיסה של בני הדור המדובר כאנשים שגדלו בתחושה שהם מיוחדים - הכניסו כאן את מטאפורת פתית השלג או חד הקרן שבה אתם חושקים - פתאום התבררה כנכונה. כל אחד יכול להיות מפורסם, לא רק בריאליטי שמפמפם לנו את סיפורי הסינדרלה הנינטיים, אלא גם באפשרות להסתער על העולם בעזרת בלוג מדהים או סיפורים יפים ב"במה חדשה". אולי לא כולם יצליחו, אבל לכולם יש את הזכות לנסות, להתבטא ולהכיר אנשים כמוהם. זאת הייתה תרבות שוליים אמיתית, מלאה בפונטים צבעוניים ואנימציות גיף, שזהרה מול מיינסטרים שהיה באותה התקופה שבלוני ומהונדס.
אבל החופש הזה היה קצר. תוך כמה שנים פרועות גילינו שגם את האינטרנט אפשר לביית. לקראת סוף העשור, בין 2007 ל-2008, הגיע פייסבוק אל כולם, וכמה שנים לאחר מכן פייסבוק כבר היה הכל. האינטרנט עטה על עצמו תלבושת אחידה של כחול ולבן, והעולם שלנו הוצר שוב לכדי הפיד ההומוגני שבנינו לעצמנו. היום, לא רק שהרשת משקפת את המיינסטרים, היא גם זאת שמכתיבה אותו, לפחות כפי שהוא בא לידי ביטוי בכלי התקשורת. סדרות רשת מגיעות לטלוויזיה, תמונות אינסטגרם ממלאות את מדורי הרכילות, פוסטים של פוליטיקאים הם החדשות. ובעיקר - האינטרנט הוא כבר לא ערב רב של אתרים פזורים ואקראיים, יש כמה חברות שחולשות על הכל, ביניהן פייסבוק וגוגל ששולטות לנו ביותר מהרגלי הגלישה. לא ניכנס כאן לדיון על האופנים בהם מופרת הפרטיות שלנו, הוא נחשב למשעמם וטרחני, אבל בואו נסכים שיודעים עלינו הכל. הרשת היא כבר לא המערב הפרוע, אלא המקום שבוחן אותך, עוקב אחריך, חוזה את המהלכים שלך, כורה מידע ומשתמש בכל זה כדי להתאים לך פרסומת.
בזמן האחרון, עם סנאפצ'ט והסטטוסים המעוצבים שמתחילים להגיע לפייסבוק עצמה, אפשר לראות נסיונות ראשונים לחזרה לאסתטיקה הבלגניסטית שאפיינה את ראשית האלפיימז. ואולי זה בדיוק העניין. החזרה לוולגריות של השנים האלה היא גם חזרה לכאוס, חזרה לתקופה האחרונה שבה אפשר להיזכר בגוונים שאינם הבוהַק הלבן-כחול של פייסבוק, שהכניס את כל החיים שלנו לחללים מדודים שנמתחים בין לייק לשייר. ויכול להיות שבשביל לחזור לצבעוניות ההיא, גם הכתום של הקרוקס והוורוד של הצללית של אפרת בוימולד מספיקים.
אז בואי ונשתה
לפעמים נדמה שהנוסטלגיה לתחילת שנות האלפיים היא חצי אירונית. המתגעגעים עושים את זה בחצי חיוך, אלו לא בני הארבעים פלוס שעורגים לאייטיז ברצינות גמורה או בני השלושים ומשהו שנשבעים בחייהם על "בוורלי הילס 90210". אלו אנשים ששולפים את "דילמה" של נלי וקלי מהאוב ומעלים גיפים של סמדר מ"לחיי האהבה" לפייסבוק כחלק מאיזוטריה היפסטרית משועשעת. וזה סבבה, אבל מותר גם להתגעגע באמת, כי בסופו של דבר נוסטלגיה נוטה לרכך דברים, לחבק ולסלוח. בתחילת שנות האלפיים, כשיצא הסרט "אהבה זה כל הסיפור", הוא נחשב לקיטש נלעג שנקטל בביקורות, היום הוא סרט קאלט שלגיטימי לצטט מתוכו ולצפות בו שוב ושוב. גם "בנות גילמור", עם כל האהבה, הייתה הרבה פחות גדולה ממה שהיא נתפסת היום, סדרת אחר צהריים מתוקה שבזמן אמת איש לא חשב שיום אחד התחייה שלה תהיה אירוע כל כך משמעותי.
העניין עם נוסטלגיה הוא לא להתגעגע למשהו ספציפי, אלא לרגשות שהוא עורר בנו באותה התקופה. אף אחד ככל הנראה לא מתגעגע לאופנה של שנות האלפיים, אבל כן מתגעגעים לאופנה שמותירה איזשהו רושם. למשהו שהגדיר אותנו, לא משנה כמה מביך הוא היה. ואולי גם לחופש להביך את עצמנו, בדף "במה חדשה" כעור לפי בחירתנו, או בבייביליס גרוע במיוחד. כי כל הנורמקור המעודן שמתרחש כיום בארונות הבגדים, בזה ניזכר עוד עשרים שנה? כמה כבר נוכל להיגעל מסוודר אוברסייז אפור? כי זה איקאה, וזה פייסבוק, וזה סטרילי, וסולידי ונשכח, אבל דף ה"במה חדשה" הזה ירדוף אתכם בתוצאות הגוגל לעד. נוסטלגיה היא לא בהכרח להתגעגע לתקופה, אלא לעשות רומנטיזציה גם לעצמנו של פעם. גם אם עצמנו של פעם כולל קרוקס.