איכות עאלק: הסדרות הכי אוברייטד בטלוויזיה

"משחקי הכס"

"אבא, ספר לי סיפור". "יום אחד, בני, בממלכה רחוקה ומומצאת מאוד, היו אנשים רעים והיו אנשים טובים". "למה הם היו רעים, אבא?", "זה לא חשוב. בכל מקרה, כולם כולם רצו לשלוט על הממלכה הזו, למרות שהאזרחים לא ממש שמו על המלך, וכל מי ששלט בה מת מוות אלים. או, זה מעניין - הייתה גם מישהי שיכלה לשלוט בדרקונים!". "איך היא יכלה, אבא?", "זה לא חשוב". "ואיך זה שהיו שם דרקונים?", "זה לא חשוב. אבל היו גם זומבים שגרו בשלג והיה ממש דחוף לצאת למלחמה נגדם, מישהי שרואה את העתיד בדם אבל איכשהוא לא הצליחה למנוע שום דבר רע מלקרות, אנשים שהתחלף להם הפרצוף וענן שחור אמורפי שיכל להרים חרב ולרצוח אנשים". "איך, אבא?", "לא חשוב. אבל אתה יודע מה עוד? היו ידידויות יפות ובלתי צפויות שנרקמו בין ילדה קטנה לרוצח סדרתי, בין לוחמת בוצ'ה לחתיך מתנשא ובין גמד לזונה. שקט, לא חשוב למה". "הכל לא חשוב אצלך, אבא, אז למה אתה מספר לי את זה בכלל?". "כי יום אחד, בני, כל הבולשיט הזה יהיה בפיד שלך".

"משחקי הכס" היא אגדת ילדים משודרגת שלא מנסה אפילו לטעון את הפנטזיה שלה במניעים, סאבטקסט או משמעות מהדהדת. הכל קורה כי ככה וזהו. כדי שלא תשימו לב לזה, מסיחים את דעתכם עם עירום, ערכי הפקה גבוהים, שמונים אלף דמויות, מוות מפתיע פעם בעונה וסטמפה של HBO. ואתם עפים על זה כמו דרקון צייתן. למה? זה לא חשוב. דראקריס.
(אופיר ארצי)

"בית הקלפים"

בהתחשב בכך שאני בחופשת לידה וטווח הקשב שלי מספיק בקושי ל"זוג מנצח ו.י.פ" (טים דנה רון), אין הרבה סדרות שאינן מוערכות יתר על המידה בעיני. בטח תופתעו לגלות שכל דרמה משובחת וזוכת אמי תתגלה כמדכדכת וישנונית ברגע שתצפו בה בארבע בבוקר בעיצומה של הנקה נלהבת, אבל במיוחד "בית הקלפים", שאם הייתה קצת יותר נפוחה כבר הייתי מקפצת איתה על כדור הפיזיו עד שוך מתקפת הגזים (מטאפורות מעולם האימהות, איפה הייתן כל חיי?).

הנה שוב פרנק אנדרווד מסכסך בין חברי קונגרס באמצעות רכילות זולה כאילו היה תיכוניסטית מרושעת ולא סגן הנשיא (בעונה השנייה), ואז שובר את הקיר הרביעי ומספר למצלמה במבטא דרומי מנג'ס על תאוותו לכח. והנה עוד פרק שבו נשיא ארה"ב מתגלה כנבחר הציבור המטומטם בתולדות הטלוויזיה המתוסרטת וכלא יותר מפיון משחק בידיהם של גורמים בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים גדולים יותר, כי הכל חלק מקנוניית ענק שלא תבינו ממנה כלום אבל היא כוללת את סין. "בית הקלפים" עבדה על כולנו כי היא כוללת את קווין ספייסי ודיוויד פינצ'ר ונטפליקס, שכולנו רוצים לפרגן לה, והיא גם כתובה סבבה ונראית מדהים. כמה מדהים? מספיק על מנת שייקח לנו עונה וחצי לשים לב שהיא משעממת תחת.
(נטע חוטר)

"הסמויה"

"מה, עדיין לא ראית את The Wire?!"

אחרי הפעם השלושים שמישהו חפר לי על כך שהוא בוש ונכלם בשבילי שעדיין לא ראיתי את ה"מאסטרפיס" הזה, החלטתי להוריד את כל העונות של הסדרה הכי מדוברת בחוגים בהם אני מסתובבת. שכנעתי את בעלי שכדי לסגור לעצמנו את הפינה התרבותית מדי ערב וכדי לא להיות בורים בענייני טלוויזיה איכותית – אנחנו פשוט חייבים לצפות בסדרה הזאת. את העונה הראשונה לא סבלתי, העונה השנייה הייתה חביבה מינוס, העונה השלישית הייתה פושרת ובעונה הרביעית כבר פרשתי, בעלי צפה בה עבור שנינו - ונרדם באמצע. להגנתי ייאמר שניסיתי בכל כוחי לחבב את "הסמויה", אבל הסיבה בזכותה כולם אוהבים אותה כל כך – סמויה מן העין.

ההייפ סביב הסדרה הזו הוא הגרסה המודרנית ל"בגדי המלך החדשים". על מה מדובר בסך הכל? שוטרים וסוחרים משחקים תופסת ברחובות בולטימור העמוסים בפשע ובעיקר בקלישאות על פשע.

לטובת הסדרה יאמר שיש בה נקודות חוזקה עם דמויות מעניינות (מי אמר עומאר וסטרינגר בל?) והעובדה שכל עונה מתרכזת באספקט אחר בחייה של בוליטמור שזו חשיבה תסריטאית מרתקת – אבל זה לא מספיק עבורי כדי לגרום לי להישאר ערה עד סוף הפרק.
(הילה יחימוביץ')

"מד מן"

דברים שאני שונא בסדר עולה:

מד מן.

נאצים.

אנשים שאומרים שאסור להגיד נאצים.

אנשים שאומרים שאני לא מבין בטלוויזיה כי אני לא רואה מד מן.

והאמת היא שניסיתי. מה זה ניסיתי? ראיתי את כל העונה הראשונה ואת ההתחלה של העונה השנייה, או כמו שאני אוהב לקרוא לזה: "כמה שעות מיותרות שאני לא אקבל בחזרה לעולם". ומה היה לנו שם? כלום. פשוט כלום. אז כן, יש שם צילום מרהיב, עיצוב תלבושות מגניב, משחק בינוני וג'ינג'ית אלוהית אחת – אבל עלילה? פיתוח תסריט? משהו? נאדה. כאילו מישהו לקח את הרעיון של סיינפלד לסדרה על כלום והפך אותה למציאות, על רקע השוביניזם של שנות השישים העליזות.

ועכשיו יבוא זה שיגיד לי ששתי העונות הראשונות איטיות וזה משתפר בהמשך, ויכול להיות שהוא צודק – אבל רבאק – אם אני צריך לשתות שתי כוסות של אספרסו כפול רק בשביל לנסות לשרוד פרק ולא להירדם, כנראה שזה לא שווה את ההשקעה. עם כל הכבוד לכל פרסי האמי שהסדרה הזאת קטפה (כאילו שזה אומר משהו, צריך להזכיר למישהו ש"הסמויה" מעולם לא הייתה מועמדת לפסלון המוזהב בעוד "הומלנד" זכתה?) הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד על הסדרה הזאת זה: "נו, לפחות זה לא גרוע כמו העונה האחרונה של דקסטר".
(עמית סלונים)

"שרלוק"

נתחיל מהטוב: בנדיקט קמברבאץ' לוהט, במיוחד עם המבטא הבריטי הזה, וגם כל הקטע של הגאון עם האספרגר הוא סופר סקסי, אבל לא על הסקס אפיל לבדו תחזיק סדרה בריטית "איכותית". "שרלוק" עלתה על נוסחה שאני מיישמת מזמן – אם תגידו דברים מספיק במהירות ועם גישה מתנשאת, כולם יחשבו שאתם נורא חכמים ויתעלמו מהחורים בעלילה. כשאני עושה את זה, אני משתדלת לקצר. ב"שרלוק", לעומת זאת, מתעקשים למרוח את זה על פרק זמן שמספיק לאוליביה בנסון מ"חוק וסדר" לפענח 2 מקרי רצח, 4 מקרי אונס ולהספיק לפלרטט עם איזה פרקליט חתיך. אז אולי זה לא הוגן להשוות בין סדרה איטית ומתוחכמת לפיצוצים אמריקאים, אבל זה גם לא הוגן לעשות כאילו אתה מת ואז לדבר על זה כל כך הרבה עד שנשתכנע שאתה בעצם חי.

למרות זאת, עונה 3 של "שרלוק" עדיין מחכה לי בצד, וסביר להניח שאכנע ואצפה בה בסוף. כי זה העניין עם רגשות, גם שנאה צריך לתחזק.
(סיון מזרחי)

"בלש אמיתי"

בעיקרון אני חובבת סדרות איכות. מ"הסמויה" ועד "שובר שורות": כולם היו בניי. לגמרי הבנתי את הבאז, הערצתי את הכתיבה, חשבתי שהשוטים גאוניים והייתי מהאנשים האובססיביים שקוראים כל תיאוריה, ניתוח ופירוק סצנות ברשת. אבל הפעם, אני מודה, אני פשוט לא מבינה על מה כל המהומה. בזמן שכולם מסביבי משתפכים על כל סצנה "גאונית" ב"בלש אמיתי", אני נאלצת לשבת בצד ולשתוק. אוקיי, זה עוד סדרת מתח מסוגננת להפליא על רוצח אפל וקצת פדופיל. אז מה אני מפספסת? איפה הגאונות?

בהתחלה עוד נתתי לזה צ'אנס. נהניתי מהצילום, מהמוזיקה המצמררת, מהנופים המהממים וכן, גם מהמשחק המשכנע של מת'יו מקונוהיי. אבל ככל שהסדרה התקדמה הבנתי שכל הסצנות המסוגננות להפליא הן מסך עשן ובעצם אין פה כלום: זאת עוד עלילה שכבר ראינו מאות פעמים על מרדף אחר רוצח קריפי. היוצר הכניס פנימה קצת קשקושי וודו, מבטא דרומי, פסלוני מקלות, רמזים לכת שטנית וגם כמה אמירות ניו אייג'יות ריקות מתוכן על הקיום האנושי. בתוך המלמולים הלא ברורים של מקונוהיי, הוא קיווה שלא תשימו לב שאין שום משמעות לכל הבולשיט הזה, חוץ מהעובדה שזה "אפל" ו"מוזר". רק שימו לב כמה חורים יש בתסריט וכמה דברים נשארו לגמרי באוויר, בלי שום הסבר או פתרון (נגיד, קו העלילה המיותר לגמרי של הרדנקס סוחרי הסמים). ועוד לא התחלנו לדבר על הקלישאות השחוקות של הבלש הגאון והמתבודד, הדרום השסוע והשוטר עם הפתיל הקצר. נותר רק להכריז: המלך הצהוב הוא עירום.
(מירי פרקס)

"הומלנד"

יום אחד, כשהאנושות תחליט שמילים הן מאמץ גדול מדי ותעבור סופית לתקשר בתמונות (זה לא באמת רחוק כמו שנדמה לכם), האימוג'י הרשמי של משהו מנופח מעבר לכל פרופורציות יהיה הפוסטר של "הומלנד". אוסף של קלישאות מחוממות, כתובות רע ומשוחקות מחריד, שמסתתרות כולן מאחורי מעטה הטראומה האמריקאית מטרור שמתחיל בבית. עזבו שהטראומה הזו הולידה סדרה נפלאה כבר עשור קודם לכן, "24", שבאמת שינתה את הטלוויזיה כפי שהכרנו עד אז. הדבר היחיד שיוצרי "הומלנד" ידעו לקחת ממנה הוא המתכון ליצירת דמות של טינאייג'רית שגורמת לכם לרצות למלוק לה את הצוואר, חוליה-חוליה.

אז מה בכל זאת היה לנו? סיפור אהבה בין מרגל עם כריזמה של שואב אבק רומבה לאישה עם מנעד רגשות של ילדה היפראקטיבית עם שוגר ראש, הרבה מאד אנשים עם זקן ארוך ושמות ערביים וקצב עריכה שהיה מרדים גם צופי טלנובלות. הדרמה מסתתרת מאחורי כל כך הרבה קווי עלילה מופרכים והדמויות הראשיות לא מעוררות גרם של סימפטיה. למי אכפת אם ברודי הוא מרגל כפול, משולש או גזר גמדי? האיש נעלם לחצי עונה ואף אחד לא שם לב. על המשחק של קלייר דיינס, אן הת'אווי כבר די אמרה את הכל ורק אינייגו מונטויה הזקן עוד מסתובב שם וממלמל לעצמו בשקט: "יו קילד מיי טלוויזי'ן, פריפר טו דאי".
(אילן קפרוב)

"שובר שורות"

סיפורנו מתחיל בעיירה דרומית מנומנמת בניו מקסיקו עם נופי המדבר האופיינים לאזור. גילוי נאות, נופי מדבר מלחיצים אותי ולחץ עושה אותי ישנונית.

וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המקומי, טיפוס מעט כנוע, נעבך מסכן, אוהב את משפחתו ומסתפק במועט, מגלה יום אחד שחלה בסרטן חשוך מרפא. באמריקה כמו באמריקה הביטוח הרפואי הוא מותרות של עשירים ולוולט לא נותרת ברירה אלא לייצר מת' בכמויות מסחריות.

זו סדרה טובה, לא מתווכחת. אבל מכאן ועד לטירוף ששרר בשבועות האחרונים לחייה המרחק עצום. הרי אם היינו מורידים ולו חצי מהשתיקות המעיקות, היינו נשארים עם שתי עונות במקרה הטוב. סצנות שלמות של שקט, קלוז אפים על מצחו חרוש הקמטים של וולט מנסה לחשוב על הצעד הבא כשהכל נראה חסר תקווה, שוטים אינסופיים של הנוף המדברי ולעיתים אף קטעי זכרונות לא מובנים מעונות שכבר הספקנו לשכוח. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על העונה (או יותר נכון חצי עונה) האחרונה. כל כולה הייתה כלום ושום דבר. רק ציפייה דרוכה לסוף המתקרב. שגם הוא היה סוף טוב כיאה לסדרה אמריקאית. רק שממנה ציפינו ליותר.
(אורנית פרידמן)

"המתים המהלכים"

את מה שרובכם הבנתם רק בעונה הרביעית אני הבנתי כבר בעונה הראשונה. עוד לפני שכל ההייפ התחיל, ראיתי כמה פרקים ואמרתי לעצמי: "עוד סדרה מאוסה על סוף העולם". זה לא משנה אם הפעם זה עידן קרח פתאומי, השתלטות חייזרית, או כליאה בתוך בועה ביוספרית, הכל מרגיש כמו אותו הדבר בלופ. כל מה שהצלחתי למצוא במתים המהלכים זו סדרה על זומבים, סדרה חביבה אמנם, אך עם דמויות כל כך מעצבנות. קחו לדוגמא את ריק ולורי. הוא היה איש החוק בעולם נטול הזומבים, והיא כנראה הייתה מעצבנת בטירוף עוד לפני הפלישה של אוכלי הגופות. התנודות בין השאלות המוסריות וההתבכיינות הבלתי פוסקת של הגפרור האנושי שנקרא לורי, היו יותר ממה שיכולתי לשאת. תאכלי פאקינג סנדוויץ', אולי לא תהי כל כך בלתי נסבלת!

אז נכון שדריל היה קצת מגניב ושיין היה קצת מעניין, אבל זה היה מעט מדי בתוך ים המעיים הנרקבים שמסביב. אז פרשתי אחרי כמה פרקים ולא חשבתי על זה יותר. אבל לאט לאט, הגיעו לאוזני שמועות על כך שמדובר באחת הסדרות הטובות ביותר שיש כרגע ואנשים שאני מאוד מעריכה (כלומר באזפיד), היללו ושיבחו. הם טענו שזו אלגוריה מרתקת על טבע האדם, ועל כך שהוא אכזרי יותר מחבורת הגופות הרעבות. זה לא לגמרי שיכנע אותי, אבל הסכמתי לתת עוד הזדמנות ולראות עוד כמה פרקים מהעונה השנייה. אז צר לי לומר לכם, הלוואי וזו הייתי סדרה על זומבים, כי הם היו הדבר היחיד שנסבל שם. דמויות מתבכיינות עם דילמות מוסריות בשקל לא קונות אותי. תנו לי לאכול מעיים של גופה בכל יום בשבוע מאשר עוד שעה בכביש הנטוש עם לורי.
(דנה נפתלי)