ארץ זבת פלסטיק

כרמל שאמה הכהן יצא מבית העירייה, ניגש למגרש הסמוך אליו, נעמד מול המצלמה ועלה לשידור חי בחשבון הפייסבוק שלו. שם, בביאליק 33, עמד בניין שנהרס לפני כשנתיים בהוראת העירייה. מאז עמד השטח המפונה מגודר ושומם, עד שלפני כחודש וחצי – כשהקמפיינים לבחירות המוניציפליות יצאו לדרך – הוצבו בשטח שלטי תמיכה באיש האופוזיציה ליעד אילני, סגנו של שאמה הכהן ומי שמתמודד מולו על ראשות עיריית רמת גן. זמן קצר לאחר מכן הם נעלמו, או ליתר דיוק הוסתרו מהעין.

השידור של שאמה הכהן הוקדש לחשיפת גינה חדשה שהוקמה בביאליק 33 – לרווחת התושבים, או כדי להסתיר את השלטים, תלוי את מי שואלים ("השלטים שלי הטריפו את שאמה", טוען אילני השבוע; "כשתיתקלו באיזו השמצה או שקר, תפתחו את הסרטון הזה ותזכרו מי עובד בשבילכם", אמר שאמה הכהן בפייסבוק). כך או כך, באותו שידור בסוף אוגוסט דיבר ראש העירייה על מתיחת הפנים של ביאליק 33 והדגיש את הבחירה בדשא הסינתטי שהונח במקום כתחליף לצמחייה. "זה פתרון שאנחנו משתמשים בו במשורה, וגם כזה שלא יוצר מפגעים סביבתיים", הסביר שאמה הכהן. "תסמכו על אנשי המקצוע של העירייה, תסמכו עליי. אנחנו משרתים אתכם נאמנה".

לא רק רמת גן לבשה לה שמלה של פלסטיק ירוק. עיריות ומועצות מקומיות בכל רחבי הארץ משתמשות לאחרונה בדשא סינתטי בכל מקום: חצרות של בתי ספר וגנים, גינות כלבים וגינות ילדים, איי תנועה, חלקי מדרכה, אפילו פארקים שבהם מנסה הדשא המלאכותי להשתלב בטבע ללא הצלחה. הוא בכל מקום, רותח תחת החום הישראלי הכבד, מסריח משתן ומצואת כלבים, בולט למרחקים בזיוף הלא מתכלה שלו. משבר האקלים, הנזקים הסביבתיים של השימוש בפלסטיק – על כל זה נדבר אחרי המוניציפליות.

פרופ' מרסלו שטרנברג, אקולוג: "דשא סינתטי עלול להגיע לטמפרטורה הרבה יותר גבוהה מזו של דשא טבעי, עד כדי כוויות אצל ילדים"

"ב-31 באוקטובר יש בחירות וצריך להוכיח עשייה. מה רואים טוב ומיד אם לא דשא סינתטי?", אומר איז'י בלנק, בעל משרד לאדריכלות נוף ויו"ר האיגוד הישראלי של אדריכלי נוף. "אין כאן חשיבה לטווח ארוך. אנחנו מדינה חמה, בלי צל. חייבים לשתול עצים כל הזמן, במיוחד עם כל הפינוי-בינוי ועבודות הרכבת הקלה והמטרו, אחרי שהמדינה עקרה אלפי עצים ואלפים אחרים בסכנה". בינתיים ברשויות המקומיות מכסים את האדמה ואת שורשי העצים בשטיחי פלסטיק; תושבים רבים משמיעים דאגות ומציפים מחקרים על כך שמדובר בפתרון מזהם, מסוכן, לא אקולוגי ולא ידידותי לילדים ולבעלי חיים, אבל אין מי שיקשיב.

בחודש שעבר פרסמה עיריית דימונה הודעה בפייסבוק: "במסגרת הפיכת העיר לריאה ירוקה אחת גדולה, התקינה מחלקת הגינון עשרות מטרים רבועים של דשא סינתטי [...] הדשא הותקן בשבילים, בפינות מגורים ובין עצים, הכל לשביעות רצון התושבים, שעד כה נאלצו לחזות מדי יום באדמה ובעפר במקום בריאות ירוקות". במילים אחרות, בדימונה ביטלו את הפוטוסינתזה: בעיר הדרומית מספיק צבע ירוק כדי ליצור ריאה ירוקה.

"העיריות משתדלות להפחית את השימוש בריסוס, כי הוא פוגע בבריאות ומגביר את זיהום האוויר, אז הן שמות דשא סינתטי", אומר פרופ' מרסלו שטרנברג מאוניברסיטת תל אביב, אקולוג של שינוי האקלים בפקולטה למדעי החיים וחבר סגל בבית הספר למדעי הצמח ואבטחת מזון. "זה אבסורד, כי ממילא לא צריך לרסס דשא, וכי דשא סינתטי הוא גרוע מאוד מהרבה בחינות. הוא אוטם את הקרקע כמו אספלט, מה שמונע ממי גשמים לחלחל לאדמה ויוצר נזק בכמה שכבות. מלבד הפגיעה במי התהום שאנחנו משתמשים בהם לשתייה, זה גורם לתמותה של כל הביולוגיה של הקרקע ופוגע בבריאות שלה. פטריות, חיידקים, בעלי חיים שיש להם תפקיד חשוב במגוון הביולוגי העירוני – כולם מתים ונעלמים איפה שיש דשא סינתטי".

מה לגבי האמירה שהדשא הזה לא יוצר מפגעים סביבתיים?
"דשא סינתטי עלול להגיע לטמפרטורה הרבה יותר גבוהה מזו של דשא טבעי, עד כדי כוויות אצל ילדים שמשחקים עליו, מה שמגביר את עומס החום במדינה החמה-ממילא שלנו. הוא עלול גם להגביר את החזר הקרינה, כי פני השטח חמים יותר, וכל זה מגביר את ההתחממות הגלובלית. מעבר לזה, אי אפשר למחזר אותו. הוא מתבלה ונזרק לפח, והוא עשוי מניילון, כלומר מיקרופלסטיק (חומרים פלסטיים זעירים – י"פ). כשהוא מתפרק הוא נשטף עם הגשם, מגיע למי הביוב ומשם לים".

בגבעתיים הושקה לאחרונה עוד גינת כלבים מכוסה פלסטיק, ובמגרש הכדורגל ברחוב משמר הירדן נשתל דשא סינתטי בהשקעה של כמיליון שקל

פרופ' שטרנברג מבהיר שלמעשה אין תחליף לריאות ירוקות של ממש: "ככל שיש יותר קרקע חשופה וצמחים עליה, כך יש יותר פחמן. מעבר לזה, דשא טבעי וצמחייה מושכים ציפורי שיר. מה מושך דשא סינתטי? אולי מיינות, שאוכלות מהזבל שהשאירו בני האדם".

אורי קראוזה, אגרונום והבעלים של חברת "כן לציפור", מסכם כך את הטרנד: "הרשויות המקומיות פועלות בניגוד לאינטרס של התושבים ולהתחשבות העולמית בנושא איכות הסביבה, וגורמות לנזק סביבתי בעצם הפעולה של שימוש רב וקיצוני בפריסת דשא סינתטי. עד כמה שידוע לי אין פעולה, הנחיה או אכיפה של המשרד להגנת הסביבה להפסיק את הנזק הסביבתי הזה, או לפחות לנסות לצמצם אותו ככל האפשר".

חדש: גינה ידידותית לראש העיר

שאמה הכהן דיבר על שימוש "במשורה", אבל נדמה שראש העירייה לא מחובר למציאות שהוא עצמו יצר: ברמת גן יש כבר שנים דשא סינתטי, אבל לאחרונה הוא התפשט עד כדי כך שאם עומדים בצומת שדרות בן-גוריון ושדרות ירושלים, אי אפשר לפספס את המרבדים הירוקים על איי התנועה, נוצצים בפלסטיקיותם תחת השמש. "דווקא באיי תנועה אנחנו צריכים צמחייה חיה כדי להפחית את הזיהום", קובל שחר צור, אדריכל נוף ומרצה בטכניון. "שיחים, למשל, מורידים את זה באופן דרמטי, כי הם בגובה אגזוז".

ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, על הדשא הסינתטי: "זה פתרון שאנחנו משתמשים בו במשורה, שלא יוצר מפגעים סביבתיים"

"בשכונה שלי תיקנו את התאורה, שתלו צמחים רב-עונתיים, אבל אז תקעו דשא סינתטי. זה אולי ירוק בעין, אבל זה לא חי. גועל נפש", אומרת יעל מגד, תושבת רמת גן. "ביקשנו שלפחות בגינת הכלבים ישימו שומשום (חצץ וחול – י"פ) ולא דשא סינתטי, כדי שלא יסריח מהשתן והצואה, מה גם שהוא מתחמם ופולט רעלים. שמו בכל זאת".

נו, ומסריח?
"לעתים. הבטיחו שישטפו פעם בשבוע, אני לא יודעת אם עושים את זה".

שאלת מישהו למה בכל זאת שמו את הדשא המלאכותי?
"פניתי למנהל מחלקת הגנים והנוף, והוא אמר שכלבים חופרים ומעיפים את השומשום לשבילים, ככה שאנשים עלולים להחליק. זה שהמדרכות בעיר שבורות זה בסדר, אבל חס וחלילה יעוף פירור שומשום על השביל".

גם בגבעתיים, שכנתה של רמת גן, ראש העירייה רן קוניק אינו נרתע משילוב פלסטיק בנוף: כבר לפני כשלוש שנים הוא חנך גינת משחקים עם דשא סינתטי על שמו של יאנוש קורצ'אק. "קורצ'אק מחייך מלמעלה", כתב אז קוניק בפייסבוק ושילב תמונות של הגינה החדשה, שבה גם מתקני המשחק עשויים פלסטיק. האם קורצ'אק, שנהג להוציא את תלמידיו לקייטנות בטבע, באמת חייך מלמעלה? תמהתני.

בתל אביב הונח דשא מלאכותי במספר שדרות, באיי תנועה ובגן מאיר, מהגינות הציבוריות הגדולות בעיר. מוזר לעמוד עליו, להרגיש מלאכותיות תחת הרגליים

בחודש מאי השנה העלה קוניק לחשבון הפייסבוק המאוד פעיל שלו תמונה של גינת כלבים עם עץ גדול, טובל בשטיח פלסטיק חדש. "התחלנו במהלך של פיילוט", כתב ראש העיר. "היה ונראה שהדשא שורד, נתקין זאת בכל שאר מתחמי הכלבים".

"דשא סינתטי בגינות כלבים זה רעיון נורא", טוען קראוזה. "משהו מהצואה ומהשתן נשאר גם אם מנקים, והזיהום עשוי בסבירות גבוהה להיות גורם למחלות לכלבים. אם אתה עושה גינה לכלבים, תעשה אותה ידידותית לכלבים. לא לראש העירייה".

"כלבים צריכים אדמה כדי לחפור, להשחיז ציפורניים", אומר האדריכל בלנק. "חוץ מזה, טעות לחשוב שדשא סינתטי לא דורש תחזוקה או מים. אנחנו מדינה מאובקת וזה מתלכלך מהר, כבר אחרי תקופה קצרה זה נראה כמו תקלה".

חן ברדה כפיר, "חיים וסביבה": "יש מקומות שהציבור דורש חשיבה אקולוגית. הוא מבין שהנושא הסביבתי הוא לא איזה משהו של מחבקי עצים"

"אנשים שוטפים בצינור את הדשא הסינתטי, המים נשארים לעמוד ומגיעים יתושים, ואז מביאים הדברה. זה מחולל עוד ועוד תופעות בעייתיות, כי זה לחלוטין לא מסונכרן עם המערכת האקולוגית", אומרת חן ברדה כפיר מ"חיים וסביבה", ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים בישראל. טיעונים כאלה ואחרים, כולל הצעות חלופיות, העלו גם תושבי גבעתיים. ראש העירייה מצדו העלה בקיץ סרטון של שני כלבים רודפים זה אחר זה על הדשא הסינתטי; זמן קצר לאחר מכן השיק עוד גינת כלבים מכוסה פלסטיק, ובמגרש הכדורגל ברחוב משמר הירדן שתל דשא סינתטי חדש בהשקעה של כמיליון שקל.

טיפשות עכשיו, תוצאות אחר כך

את הדשא הסינתטי המציא ב-1960 צוות חוקרים מאוניברסיטת קרוליינה הדרומית בהובלתו של המומחה לטקסטיל דייוויד צ'ייני. הייעוד המקורי שלו היה להחליף את הדשא הטבעי, שנשחק מהר מדי במגרשי הספורט, ובשנות ה-70 הוא כבר היה נפוץ במגרשי בייסבול ופוטבול ברחבי ארה"ב וקנדה. משם התפשט בעולם, וכך גם שנאתם של השחקנים והאוהדים כלפיו: הפלסטיק שינה את האופן שבו הכדור קופץ או מתגלגל, השפיע על תנועותיהם של השחקנים – וגרם לפציעות שהיו נמנעות על דשא טבעי, גמיש ורך. הסיפור הידוע בהקשר זה הוא מונדיאל הנשים בקנדה בקיץ 2015, שבו כר הפלסטיק התחמם ליותר מ-50 מעלות וגרם לכוויות על עורן של השחקניות.

אבי סיידיאן, פעיל סביבתי, פתח תקווה: "יש כאן המון דשא סינתטי וגומי, ובחודשים האחרונים אני רואה תהליכים של העלמת האדמה וכל מה שחי"

בשנת 2016 פורסם בהולנד מחקר שבו נבדקו 60 מגרשי ספורט; ב-58 מהם התגלו בדשא הסינתטי חומרים מסרטנים בריכוז גדול פי 1.5 עד 3.7 מהמותר. פרופ' בוב לובנברג, מומחה למחלת הסרטן שביצע את המחקר, הבהיר שיחלוף עשור עד שנבין אם וכמה הדשא הסינתטי מסוכן, וקרא להחליף אותו: "אין שום הוכחה שהוא מסוכן, אבל אי אפשר לומר שהוא בטוח. יש כל הסיבות בעולם להיות מודאגים ממנו […] האם אנחנו באמת רוצים לבצע ניסוי כזה בבני אדם, ובפרט בילדים, ולגלות מאוחר יותר אם היה נכון לעשות את זה?".

כבר ב-2014 פורסם ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC תחקיר על 38 שחקנים ושחקניות כדורגל ששיחקו שנים על דשא סינתטי בארה"ב וחלו בסרטן. אחת ההשערות הייתה שהסיבה לכך היא החומרים המסרטנים שהדשא מפריש. במרץ השנה דיווח ה"פילדלפיה אינקוויירר" על חשדות שסרטן מוח נדיר, שהביא למותם של שישה שחקני בייסבול מקצוענים, נגרם ממשחק על דשא סינתטי. מומחים הבהירו שהקשר עדיין לא הוכח, אך הדגישו שיש לחקור את הנושא.

למרות החששות, מאז שנות ה-90 המוקדמות התפשט השימוש בתחליפים מלאכותיים בשטחים פרטיים וציבוריים. בשנים האחרונות צמח שוק הדשא המלאכותי ביותר מ-30%, מ-3.2 מיליארד דולר ב-2016 ל-4.3 מיליארד דולר ב-2021; לפי הערכת חברת השווקים מרקטס אנד מרקטס, השנה הוא צפוי לטפס ל-4.45 מיליארד דולר. אלא שמספר הולך וגדל של עיריות ומדינות בארה"ב ומחוץ לה אסרו או שוקלות לאסור את השימוש בו, על רקע המודעות הגוברת לכך שסוגי דשא מלאכותי מסוימים עשויים מ-PFAS (תרכובות כימיות שבשני העשורים האחרונים מצטברות ראיות לרעילותן) ומצמיגים ממוחזרים המכילים מתכות כבדות, בנזן וחומרים מסרטנים.

אורי קראוזה, אגרונום, חברת "כן לציפור": ככל הידוע לי, אין הנחיה של המשרד להגנת הסביבה להפסיק את הנזק הסביבתי הזה"

"חברות הדלק והגז, שהביאו אותנו למשבר האקלים, מבינות היום שבגלל ההגבלות על פליטת גז והמעבר לאנרגיה ירוקה, הן צריכות אפיק רווחי חדש. פלסטיק הוא האפיק הזה", אומר יאיר דביר, ראש תחום הצרכנות בגרינפיס. "התעשיות האלו מתכוונות להגדיל פי שלושה את ייצור הפלסטיק העולמי עד שנת 2060, הן יכניסו אותו לכל מקום ולכל דבר. אז אנחנו אולי מנסים לצמצם את השימוש בכלים חד-פעמיים ושקיות, אבל בסופו של דבר אנחנו מפזרים יריעות פלסטיק. במטר רבוע של דשא כזה יש כרבע קילו פלסטיק ועוד כשני קילו וחצי של צמיגים מפוררים. יש שם כימיקלים ומתכות כבדות, וזה מה שאנחנו מפזרים על האדמה עכשיו".

זה גם חומר שאינו מתכלה.
"מצד שני הוא מתפורר די מהר, ומתחילה להצטבר עליו אבקה ירוקה של חומר סינתטי גרוס. בצפת יש בית ספר עם דשא סינתטי בחצר, וכולו ערימות של אבקה כזאת. היא על הבגדים של הילדים, על השיער שלהם, והם נושמים את זה. ככה זה בכל הארץ. האבקה הזו היא מיקרו-פלסטיק, שמוגדר היום כבעיה עולמית כי אנחנו כל הזמן מחדירים אותו לטבע. הוא מזהם את מקורות המים שלנו, את מי התהום, את הנחלים".

"את השטיח הירוק הזה לא שמים סתם ככה על האדמה", מסביר קראוזה. "קודם שמים מצע בנייה כמו זה שמשמש ליצירת שבילים מרוצפים, מהדקים אותו במכבש, ואז אפשר לפרוש יפה את השטיח. רק שהפלסטיק גורם להתחממות של שכבת הקרקע העליונה, שבה שנמצאים שורשים של שיחים ועצים, וזה גורם לפגיעה בתהליכים של קליטת המים והמינרלים. יש לא מעט מקרים של עצים שמפתחים ריקבון של פטרייה במפגש בין השורשים להתחלת הגזע. זה תהליך שיכול להימשך שנה-שנתיים, ואת התוצאות של היעדר המחשבה והתייעצות עם מומחים נראה בהמשך. העצים האלה עלולים להתנוון ולמות".

משרד החינוך נגד משרד החינוך

בשנת 2019 פורסם מחקר של פרופ' אסף שוורץ וד"ר אגת קולאוני מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, וד"ר ליאת לבונטין מהפקולטה להנדסת תעשייה וניהול ע"ש דוידסון בטכניון, שחשף ממצא מובן מאליו לכאורה: הקרבה לטבע משפרת את הרווחה הנפשית שלנו. 1,000 נסקרים שביקרו בפארק הטבע ברמת הנדיב דיווחו כי אינטראקציה קרובה עם הטבע – רגליים יחפות על דשא חי, מגע העלים בעור, ריח הפרחים – שיפרה את מצב רוחם, והם חוו אושר רב יותר מנשאלים שטיילו בלי להתקרב או לגעת.

הדשא הסינתטי התפשט ברמת גן עד כדי כך, שבצומת שדרות בן-גוריון ושדרות ירושלים אי אפשר לפספס את המרבדים הירוקים על איי התנועה

"יש במוח גלי בטא, שהם 'גלי סטרס', וגלי אלפא של רווחה נפשית ורוגע. אם מנטרים מוח שבא במגע עם הטבע, רואים בבירור פעילות של גלי אלפא", אומרת חוי ליבנה, אדריכלית נוף. "צריכה להיות לנו אפשרות לרדת למטה עם הילד ולהראות לו סביון או פרפר או קיפוד, מה שנשאר לנו בצפיפות שאנחנו חיים בה. לשים פלסטיק במקומות האלה, מעבר לנזק הסביבתי – זה נזק לילדים שלנו ולנו. הילדים בכלל מפסידים פעמיים: הם לא נחשפים לירוק טבעי, וגם לא לעץ. אין להם שום זיקה לטבע".

ב"כרטיס מידע בנושא מצעים לחצרות", שמנפיק משרד החינוך, מופיעה טבלה שמציגה שלל מצעים טבעיים ולא טבעיים, ורשימת חסרונות ויתרונות. רשימת החסרונות של הדשא המלאכותי כוללת תשעה סעיפים, מסכנת כווייה ועד לאדים מסוכנים. חוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2021 מתייחס לחצרות במוסדות החינוך: "חצרות מוסדות החינוך צריכות להיות ריאות ירוקות. הן תהיינה מקורות של חוסן נפשי ומרחבי התפתחות מיטביים עבור הילדים, ויחד עם זאת בעלות משמעות קהילתית-אקולוגית רחבה". אם זו הגישה של משרד החינוך, קשה להבין למה הפלסטיק הירוק משגשג בדיוק באותן חצרות.

"לפני שלוש שנים עבדתי בגן ילדים של חינוך מיוחד, שיחקתי עם הילדים על הדשא הסינתטי, והרחתי פלסטיק שרוף", מספר איתן שקד, מטפל בכיר במרכז משאבים בקריית שמונה. "הילדים קופצים ומתגלגלים על זה, ואני אומר לעצמי, 'מה קורה כאן?'. הגובה של אלה שמחליטים לשים דשא סינתטי הוא נניח 1.60 מ' ומעלה, הם לא ילדים שמתגלגלים על הדבר הזה. איך היה מרגיש ראש העירייה אם הייתי מגלגל אותו על דשא סינתטי? הוא עדיין היה נותן יד לדבר הזה? איך הוא היה מרגיש אם הייתי חובט בשטיח הזה ואומר לו לנשום את זה? אז הבנתי שקיים נתק גדול, והילדים מקבלים חצר מהגיהינום. זה חטא לחלקים הביו-התפתחותיים שלהם וגם לחלקים ההתפתחותיים הסנסוריים".

תסביר.
"אנחנו כחברה מסגלים את הנוחות כערך עליון, טביעת הרגל האקולוגית שלנו הולכת וגדלה, וכדור הארץ הופך לסביבה יציבה פחות מבחינה אקלימית, ומשם כלכלית ופוליטית. הציר השני הוא פסיכולוגי: ילדים סובלים מחרדות, דיכאון, הפרעות אכילה. החוסן שלהם נפגע, והחברה יוצרת מפגש בין החוסן הנמוך שלהם למציאות מאתגרת יותר. זה מתחבר לדשא הסינתטי: אנחנו רוצים סביבה מוגנת כי תרבות הנוחות מכתיבה את הקו הזה, והרשות המקומית לא רוצה שיתבעו אותה, אז היא מרפדת כל מקום שהילד נמצא בו. אבל ריפודי הפלסטיק הופכים את הסביבה לעשירה פחות מבחינת הצומח, המרקמים, אפילו התאורה. חצרות המשחקים נהיו קפסולות סגורות של פלסטיק".

איך זה משפיע על התפתחות הילד?
"זה ממש אסון. ההתנהלות הסנסו-מוטורית (חושית-תנועתית – י"פ) היא הבסיס לבטיחות של הילדים. אם הילד לא יפתח שיווי משקל וקואורדינציה, הוא אף פעם לא יהיה מוגן, כי תודעת הבטיחות נסמכת על פיתוח של החושים. כשקיימת סכנה, זו התמודדות שמאתגרת את מהירות התגובה שלך, שיווי המשקל שלך, יכולת ההבחנה שלך. כשאנחנו מרפדים הכל בפלסטיק, אנחנו משגרים לעולם ילדים שנמצאים בסיכון גופני ונפשי, כי גם החוסן הנפשי לא מתפתח. ילדים שנמצאים במרחב מגוון, שיש להם אפשרות לטפס על עץ, שנוגעים בחומרי הטבע ופוגשים את מרקמיו – הכישורים שלהם מתפתחים בהתאם לכך".

יאיר דביר, "גרינפיס": "בגלל ההגבלות על פליטת גז והמעבר לאנרגיה ירוקה, חברות הדלק והגז צריכות אפיק רווחי חדש. פלסטיק הוא האפיק הזה"

גם ישראלים בגירים גדלו בעולם של מעט מאוד טבע.
"אבל אנחנו גדלנו לפני המסכים. במציאות של היום, חצרות המשחק חייבות לספק צורך בסיסי של מגע עם הטבע, כי לזה אין תחליף. אני פוגש ילדים עם קשיים גדולים ברמת הוויסות החושי, הרגשי, ויסות הקשב והריכוז. שנים הם סבלו מדלדול במשאבי החוסן, והתפרצות הקורונה הייתה אקוטית במובן הזה שהיא החמירה את המצב".

ודווקא מאז הקורונה רואים פחות ופחות חצרות משחק שלא מכוסות בפלסטיק.
"יום אחד באתי לעשות פעילות בגן ילדים עם חצר, שכמובן הייתה כולה דשא סינתטי, והגיע עובד מועצה עם מפוח לגרש עלים סוררים מהפלסטיק הקדוש. זאת תמצית האבסורד. אגב, בכל הארץ אני פוגש גננות שמתלוננות שהרשות המקומית כופה עליהן את הדשא הסינתטי. אחת סיפרה שנציגי העירייה אמרו לה שזאת לא החצר שלה אלא של העירייה, ושתשתוק. יש פה שרשרת אינטרסים. קבלנים נכנסים לחצרות, מניחים טונות של חומר מסוכן ומרוויחים מכספי משלם המסים. הכסף שלנו הולך לזהם את כדור הארץ ולהרעיל את הילדים. בכל שנה מתים יותר ויותר אנשים באירופה מגלי חום, ואנחנו שמים עוד דשא סינתטי ואספלט. אני לא מבין איך האבסורד הקרימינלי הזה מתרחש".

נשמה מגומי

יותר משלושה עשורים נמצא הדשא הסינתטי בישראל. מאיר אריאל שר כבר ב"מה חדש במדע", שיר מ-1988, על פרחי פלסטיק ודשא סינתטי. המרואיינים לכתבה זו מסכימים שהתפשטותו הואצה לקראת הבחירות, אבל כולם גם מצביעים על תהליך מורכב שהביא אותנו לשתילת פלסטיק מזיק במקום צמחים מיטיבים. "מדובר בשחיקה של שנים בערכים", אומר צור. "כל התרבות הישראלית הולכת אחרי התרבות האמריקאית. כמו שיש יותר ג'אנק פוד, ככה דשא סינתטי זה הג'אנק פוד של הטבע".

למה זה קורה?
"יש תפיסה שקל יותר לתחזק דשא סינתטי או משטחי ריצוף, ועיריות מפחדות מחומר חי. פעם הן היו מחזיקות גננים, והיום זה מיקור חוץ, עבודה של קבלנים שמשלמים להם הרבה כסף. לעץ גם לוקח המון זמן לגדול, כך שאם ראש העירייה נוטע היום, רק בעוד עשור הוא יוכל להשוויץ בעצים שלו. לעומת זאת, פרחי העונה ודשא סינתטי הוא מסדר בתוך שעות. זה מהלך טקטי ולא אסטרטגי, כמו כל התהליכים בישראל. ככה אנחנו, עושים את הדברים אינסטנט".

ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק, העלה לפייסבוק תמונה של גינת כלבים עם שטיח פלסטיק. "היה ונראה שהדשא שורד", כתב, "נתקין בשאר מתחמי הכלבים"

 

בלנק: "פעם היו בעיריות גוזמי עצים מקצועיים. היום אין אדם כזה ברוב העיריות, ופשוט מגייסים מישהו עם מסור. הכל בנוי על מכרזי אחזקה, ומה שעולה פחות הוא שנבחר. בעיריות לא שואלים אף אחד – לא את המשרד להגנת הסביבה, לא את מחלקת התכנון ולא את אדריכל העיר. הדשא הסינתטי הוא סימפטום של מיידיות, של 'אני רוצה ירוק כאן ועכשיו ולא מעניין אותי כלום'. רוצים שיהיה קל לתחזוקה, שלא יבזבז מים ושייראה טוב".

הפרסום של עיריית דימונה על אודות "הריאה הירוקה" עורר צחוק מר ברשת, אבל גם העלה זיכרון מאירוע פלסטיק אחר: לפני כשנתיים גילו תושבי פתח תקווה שעובדי העירייה שתלו ברחוב ראשי בעיר עצי דקל מפלסטיק על מצע דשא סינתטי. העצים "נעקרו" מאז, ככל הנראה בעקבות תלונות, אבל השנים עברו, הבחירות מתקרבות – וראש העיר רמי גרינברג, שהמשטרה הודיעה בקיץ האחרון כי בכוונתה להגיש נגדו כתב אישום על לקיחת שוחד וקשירת קשר לביצוע פשע, מציף את העיר בפלסטיק.

אבי סיידיאן, איש הייטק בעבר ופעיל סביבתי בהווה, עבר עם משפחתו לפתח תקווה לפני כחצי שנה. "מהרגע הראשון שמתי לב שיש המון דשא סינתטי וגומי, ובחודשים האחרונים אני רואה תהליכים מואצים של העלמת האדמה וכל מה שחי. אצלי בשכונה יש גינת כלבים שכולה מרופדת בדשא סינתטי. לפני שלושה חודשים הקימו פה גם גינת ילדים מגודרת ואין בה צמח אחד, הכל פלסטיק. יש אפילו גינות שמחדשים בהן את הפלסטיק לקראת הבחירות".

ובשום מקום לא שותלים דשא אמיתי?
"שתלו בצומת הראשי, שהנוסעים יראו שפתח תקווה ירוקה. שתלו גם כמה עצי ברוש שלא נותנים צל, אלא כשהם גדולים מאוד, אבל לא בטוח שיש לעצים האלה תנאים לגדול כמו שצריך. הכל למראית עין, גם הפלסטיק וגם הדשא והעצים. אגב, גם דשא אמיתי הוא סוג של טעות בארץ. מקומו לא בישראל המדברית, אפשר לשתול צמחים אחרים שכן מתאימים".

"דשא הוא לא הדבר הראשון שצריך לשתול בארץ מבחינה אקולוגית", מחזקת ליבנה את דבריו של סיידיאן. "עדיף לשתול עצים ושיחים. דשא צורך הרבה מים, וצמחייה שעמידה לבצורת מתאימה יותר לאקלים ים-תיכוני. אבל אם צריך לבחור בין דשא סינתטי לטבעי, ברור מהי הבחירה הנכונה".

אדמה זה מפחיד

במספר ערים בישראל ניכר שמייחסים חשיבות למשבר האקלים. לכל הפחות, משקיעים בצמחייה אמיתית לקראת הבחירות. "בכפר סבא, ברעננה, בהרצליה ובהוד השרון יש אוריינטציה אקולוגית ורגישות סביבתית", אומר בלנק. "גם תל אביב עוברת מהפך לטובה בשנתיים האחרונות".

אבל בתל אביב עדיין לא הוסרו שטיחי הפלסטיק שנפרסו במספר שדרות, באיי תנועה (כמו על דרך נמיר) ואפילו בחלק גדול מגן מאיר, אחת הגינות הציבוריות הגדולות בעיר. כמה מוזר לעמוד עליו, להרגיש את המלאכותיות תחת הרגליים, להביט על צמרות העצים היפים והוותיקים, ולדעת שהם נחנקים מהחומר המת הזה שמכסה את שורשיהם.

שחר צור, אדריכל נוף: "באיי תנועה צריך צמחייה חיה כדי להפחית את הזיהום. שיחים מורידים אותו באופן דרמטי, כי הם בגובה אגזוז"

"סיפרה לי מישהי מעיריית תל אביב שאם בעבר היו משקים את הגינות שישה חודשים בשנה, אז בעשור האחרון עברו להשקיה של עשרה חודשים", אומרת ליבנה. "הם מרגישים את ההתחממות העולמית על בשרם, זה עולה כסף, ובסוף זה מתהפך עלינו בצורה של דשא סינתטי". 

איך זה בחו"ל? הרי גם שם מרגישים את משבר האקלים.
"אחת הדוגמאות הטובות היא הבריטים. הם התחילו להרגיש את משבר האקלים, הבינו שמזג האוויר שלהם כבר לא מה שהיה, והחליטו שחלק מהשטחים יישארו חומים. כשיגיע הזמן – יצמחו שם דברים. זאת גישה טבעית יותר, אף אחד שם לא מדבר על ליירק בכל מחיר. היה ממש בסדר אם היו משאירים אדמה גם בכיכר דיזנגוף, אבל אנחנו מפחדים מהאדמה ונלחמים בטבע".

בחודש שעבר פרסם ארגון חיים וסביבה אמנה בת עשרה סעיפים, ובהם סעיף שקורא לצמצום השימוש בכלים חד-פעמיים ברשויות המקומית, איסור שימוש בהם בחופי הים ובפארקים, והפסקת השימוש בפלסטיק – לרבות דשא סינתטי – ברשויות המקומיות. בארגון מקווים שמאות ראשי ערים, ראשי רשימות וראשי מועצות יחתמו על האמנה. ברדה כפיר: "הרשויות המקומיות צריכות להיערך לשינוי האקלים ולהשפעות שלו. הבחירות הן הזמן הכי טוב לפנות אליהן, כי ברשויות רוצים להראות עכשיו שהם הכי טובים. יש גם לא מעט מקומות שבהם הציבור ממש דורש חשיבה אקולוגית, כי הוא מבין שהנושא הסביבתי הוא לא איזה משהו של מחבקי עצים. נהיה חם יותר וצפוף יותר, והטבע הוא הפתרון. אנחנו חייבים לתת לו לעשות את העבודה שלו".