כשתום אבני הראה לבנות שלו בפעם הראשונה את "ספר הג'ונגל", נרשמה הצלחה חלקית. ג'וּן (9) מאוד אהבה; את נור (4 וחצי) זה לא הרשים, אבל לא נראה שהדבר מטריד במיוחד את אבני. גם ב-1996, כשהמחזמר בכיכובו כבש את הבמות, הפידבקים לא העסיקו אותו. "בזמן אמת שום דבר לא עניין אותי, הייתי ילד בן 10 שהגשים את החלום שלו והתרכזתי בעצמי. היום אני הרבה יותר חרד לדעת הקהל".
היה לך הרבה ביטחון עצמי בתור ילד?
"אני לא יודע אם ביטחון עצמי, כמו תמימות מאוד גדולה ונפש בריאה שפחות התעסקה בחרדות ובדרך שבה אנשים אחרים רואים אותי. התמקדתי ביום-יום הפשוט שלי".
"באותה תקופה היום-יום הזה היה באמת מאוד לא-רגיל, אבל עבורי הוא היה רגיל. לנסוע לשדה התעופה, לעלות למטוס, לנסוע בוואנים עם הקאסט, לעשות הצגה, ליהנות נורא, לחזור הביתה. זאת פשוט הייתה המציאות בשבילי".
הייתי מה זה דלוק עליך בתור ילד.
"איזה חמוד", אומר אבני בביישנות.
אני הראשון שמתוודה בפניך ככה, או שיש סצנה כזאת?
"כן, יש סצנה. בהתחלה התקשיתי להראות את 'ספר הג'ונגל' לילדות שלי, כי הבנתי שיש בזה אקט קניבליסטי. הרבה פעמים ילדות רואות את ההצגה ומתאהבות במוגלי, והרי בנות ואבות זה גם ככה מורכב. לתת להן לראות את ההצגה זה קצת כמו להאכיל את הבנות שלך בבשר של עצמך".
הרבה שנים הייתי ציני כלפי מוגלי
בכל הנוגע לזיכרון הלאומי, ההופעה של אבני ב"ספר הג'ונגל" היא עדיין המזוהה ביותר איתו. אלא שבגיל 36 יש לו רזומה מרשים בהרבה: הוא עשה שייקספיר ("רומיאו ויוליה" בתיאטרון באר שבע), והופיע בהפקות ענק בקולנוע ("תמונת ניצחון" של אבי נשר) ובטלוויזיה ("שעת נעילה" בכאן 11). ובכל זאת, בכל מפגש איתו נראה שצריך להתרגל מחדש לעובדה שהוא כבר לא ילד בן 10 שמרקד בתחתונים אדומים לצד ששי קשת וטוביה צפיר. הדימוי הזה הוא לאו דווקא משהו שראוי לברוח ממנו; אין סיבה שנחשוב על מוגלי של אבני כאיקוני פחות מהמלט של איתי טיראן או לאה'לה של חנה רובינא מ"הדיבוק".
בזמן אמת הבנת שאתה חלק מקלאסיקה ישראלית שתחזיק עשורים קדימה?
"רק היום אני יכול להסתכל אחורה ולומר: 'וואי, היית ילד מאילת שקיבל הזדמנות לככב בהצגה בבית ליסין שהצליחה בטירוף, כל המדינה ראתה את ההצגה הזאת ואחרי 26 שנה היא אחד הרגעים הזכורים בתולדות התיאטרון הישראלי', או מה שזה לא יהיה. כילד קיבלתי את זה כדבר נורא טבעי, לא חשבתי שיש אופציה אחרת".
אין עוד הרבה פרויקטים תיאטרליים שהצליחו בסדר גודל כזה.
"אני מסכים. זה מאוד כיף. הרבה שנים הייתי ציני כלפי זה, כי אתה רוצה באיזשהו שלב להצליח בזכות עוד דברים, והתודעה הקולקטיבית מחזירה אותך למשהו שעשית בעבר – במקרה שלי בגיל 10. כשילד גדל הוא לא מעוניין שיזכירו לו שהוא היה קטן".
והיום אתה מסתכל על זה אחרת?
"זה התיישב על שני תהליכים במקביל, התפתחות של קריירה והתפתחות של בן אדם. בסופו של דבר, מה אומן רוצה בקריירה שלו? להשאיר איזושהי צריבה על ההארדיסק. היום אני מרגיש בנוח לדבר על זה בחופשיות ולא מרגיש את הפער הזה, ושמח שיש לי צריבה אחת כזאת. מקווה שיהיו עוד. אשמח אם חלק מהדברים הבאים שאני אעשה יזכו לאיזושהי תהודה ציבורית כמו ש'ספר הג'ונגל' זכה לה. משמח לעשות משהו מאוד מוצלח שהרבה אנשים אוהבים".
10 זה גיל מוקדם להתחיל, אבל תום אבני כנראה חיכה עשור לרגע הזה. "אמא שלי מספרת שכילד קטן הייתי לוחש לה באוזן באירועים משפחתיים שאני רוצה להופיע מול האנשים. הייתי ילד שמכריח את הקהל לצפות בו, לראות עד הסוף את ההצגה, למחוא כפיים בסוף ולחכות להשתחוויה".
גם בשנים שאחרי "ספר הג'ונגל" המשיך אבני לככב, הפך למנחה בערוץ הילדים – ולאדם שלא יכול לעבור ברחוב בלי שיזהו אותו.
אתה מתגעגע לתקופה הזו?
"הגעגוע העיקרי הוא לפן הכלכלי. אליו אני באמת מאוד מתגעגע. קיבלתי באותן שנים הרבה כסף על מה שעשיתי, והיה נורא נעים לבלות ולקנות בלי לחשוב על המחיר של כל דבר. אבל היה מחיר אחר: אובדן מוחלט של הפרטיות. אני בן אדם מאוד פרטי, אף פעם לא אהבתי שיודעים עליי דברים שאין לי שליטה עליהם".
נהנית מחיי מותרות ונהנתנות בגיל מאוד צעיר, גם זה בטח לא היה פשוט.
"כן, ביליתי הרבה. מסעדות, חו"ל, קניתי בלי לדפוק חשבון. אבל נהנתנות גם מאפשרת גישה לאזורים אפלים יותר, וכיוון שאת שנות הנהנתנות ביליתי בעיקר כקטין, היו יחסית מעט דברים שיכולתי לעשות מבחינה חוקית. אולי זה שמר עליי".
והיה גם דיסוננס נוסף. "את הצ'קים השמנים קיבלתי בתקופה ההיא בעיקר בגלל הפרסום שלי, וקצת פחות בגלל היכולות", מודה אבני. "נוצר מצב שאני צריך לתחזק משהו שהוא בכלל לא הסיבה שלשמה התכנסנו, כלומר המשחק. אני מאוד בעד להתפרנס יפה, והיום אני פשוט דואג שזה יקרה בזכות היכולות שלי ולא מעוניין לשחק את משחק המוּכרות, תחזוק הסטורי או ספירת העוקבים".
בשבועות הקרובים ישחק אבני בתפקיד הראשי במחזה הישראלי החדש "אני סבתא שלך", שיעלה בקאמרי. אבני יגלם את יוני, יזם נדל"ן אמביציוזי שכדי להרים את פרויקט הפינוי-בינוי שהוא מפנטז עליו ייאלץ לשכנע את הדיירת הסרבנית היחידה (רבקה מיכאלי) לחתום, אלא שאותה דיירת נודניקית תחתום רק אם יסכים לסייע לה לאתר את הנכד שמעולם לא ידעה שיש לה.
View this post on Instagram
אתה לא כל כך יוני, נכון? הוא כריש נדל"ן ואתה אומן שדואג מתי ואיך הילדות יחזרו מהגן.
"לגמרי. אני משתדל לרסן את האמביציה, לא ללכת איתה בפרונט. שמתי לב שכוח הרצון והאמביציה שלי הם המקור לסבל ולאי-שביעות הרצון שלי בחיים, וגם לחרדות ולעוגמת הנפש".
זו הסיבה שאתה לא מנסה להיות מגה-סלב?
"אף פעם לא שמתי את התואר הזה, 'מגה-סלב', כאיזושהי מטרה. המטרה שלי תמיד הייתה איכות הדברים שאני עושה וחדוות העשייה עצמה".
בנוסף להצגה בקאמרי, אבני משחק בתפקיד הראשי גם בדרמת המתח "מלאך משחית" שתעלה בקרוב בכאן 11 ותגולל את סיפורו של שד רצחני שזורע הרס בקהילה חרדית בבני ברק. וכאילו ביקום מקביל, הוא ממשיך כבר 11 שנים לשחק את אדם רוזן ב"סברי מרנן", הקומדיה המשפחתית הוותיקה (וכנראה גם המצליחה) בישראל. "זו סדרה שנעשית באהבה גדולה מצד היוצרים, הצוות והשחקנים, בלי גרם אחד של ציניות", אומר אבני. "כולם באים מדי שנה לבלות וליהנות אחד עם השני על הסט. התחושה המאוד נעימה הזו עוברת החוצה כבר הרבה עונות, בזכות הכימיה ובזכות האהבה".
לא הייתה שם חרדה
אבני כבר לא רק שחקן. בשנים האחרונות החל לביים פרקים בסדרות הילדים "כדברא" ו"שכונה", ביים את תעודות הזהות של "האח הגדול" ולא מעט קליפים ליהודה פוליקר, פיטר רוט, ריטה – וגם לאשתו, לירז צ'רכי. בנוסף תרגם אבני כמה וכמה מחזות לתיאטרון באר שבע, ובהם "פרפרים הם חופשיים" ו"אפקט", ובשניהם גם כיכב. "זה חלק בלתי נפרד ממה שאני עושה, אני שחקן בין השאר בגלל האהבה שלי לאומנות הסיפור", הוא אומר. "אני מביים, עורך, כותב ומתרגם בגלל שכל אלה הם בסופו של דבר צדדים שונים של אותו הדבר. אני מרגיש שאני שחקן הרבה יותר טוב מאז שאני מביים, ושאני במאי יותר טוב בזכות העובדה שאני שחקן".
איפה נוח לך יותר? מה גורם לך לקום בבוקר בכיף?
"אני לא קם בבוקר בכיף".
אתה אומר: "יש לי שתי ילדות, כיף אין שם"?
"יש לי שתי ילדות, כיף אין שם. כשהן הולכות אני נשאר עם המחשבות שלי, עם עצמי, וגם בזה אין הרבה כיף. אני משתדל לרווח לעצמי מדי פעם, להקל על עצמי, אבל היום-יום שלי לא עוסק בכיף. במיוחד כשיש לך הרבה אחריות על הכתפיים, לא משנה אם זה תפקיד בתיאטרון או בסדרה..."
או שתי ילדות. גם זאת אחריות על הכתפיים.
"נכון, למרות שאיכשהו עם הילדות שלי אני יותר בטוח בעצמי. הן קהל מאוד אוהד".
לא מובן מאליו שתחשוב ככה על הילדות שלך. יש אבות שיגידו שהבנות שלהם הן קהל עוין.
"הן קהל אוהד, ולכן אני ניגש למלאכת ההורות בביטחון גדול יותר. אבל בכל ערב לפני שאני עולה לבמה, ולא משנה איזו הצגה אני עושה, אני בחרדה מסוימת מול האפשרות שמשהו ישתבש או שאני אפריע לעצמי בדרך עם מחשבה טורדנית כזאת או אחרת על עצמי".
זאת חרדה שלא הייתה לך כשהיית מוגלי.
"בשום צורה לא הייתה שם חרדה".
למה?
"כי היו לי הורים מאוד סבבה, שנסכו בי ביטחון. היום יש לי פחות ביטחון, ואולי זה נובע בחלקו מהעובדה שהם התרחקו מהתמונה".
זו מחשבה שמלווה אותך היום כהורה בעצמך?
"מטריד אותי שאני לא מצליח לתת לבנות שלי את מה שהיה לי כילד. אני שואף שזה יהיה כמה שיותר קרוב, אבל כל הזמן יש בי דאגה מסוימת שאני לא מצליח למלא את זה".
למה אתה מתכוון?
"אני חושב שהילדות שלי מקבלות את אותה אהבה שההורים שלי נתנו לי, אבל הן לא גדלות כמו שאני גדלתי. אני גדלתי באילת של סוף שנות ה-80, בסביבה מאוד חופשית, יחף על החוף עם הורים שהיו שם כל הזמן. הם ניהלו קריירות מצליחות – אמא שלי הייתה מורה למחול ואבא שלי מנהל את ריף הדולפינים – ובכל זאת הם היו בבית יותר ממה שלירז ואני מצליחים להיות".
אתם נעדרים הרבה?
"לפעמים אנחנו לא נמצאים תקופות מאוד ארוכות. את 'מלאך משחית', למשל, צילמתי במשך חמישה חודשים בעיקר בלילות, אז כמעט בכל יום יצאתי מהבית לפני שהבנות חזרו מהמסגרות וחזרתי הביתה בבוקר, כשהן כבר יצאו שוב. כמעט לא התראינו. לירז בשיא הקריירה שלה עכשיו ונמצאת בסיבובי הופעות בחו"ל. גם לירז וגם אני יותר קרייריסטים ממה שההורים שלנו היו".
איך זה עובד, אם אשתך בחו"ל ואתה עובד סביב השעון?
"אנחנו עובדים כדי שתהיה לנו אופציה לקבל עזרה, יש לנו אמהות פעילות והן מתגייסות לדבר הזה. לכל דבר יש שני צדדים, והצד השני של ההשקעה בקריירה שלנו הוא ילדות שרואות הורים שמאוד אוהבים את מה שהם עושים ומלאים בחדוות עשייה גדולה".
צ'רכי ואבני נפגשו בעבודה המשותפת על המחזמר "זורו" ב-2009. הם נשואים כבר קרוב לעשור ומנהלים זוגיות שקטה ונטולת סקנדלי פפרצי.
זה היה מהמקרים האלה שבהם הסתכלת עליה ואמרת לעצמך "זאת תהיה אשתי"?
"ממש לא, בשום צורה. זה פתאום קרה. מתוך היכרות של עבודה משותפת ולאט-לאט, עם הזמן, זה נראה פתאום לא הגיוני שלא יקרה".
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שזה זה?
"באותן שנים חייתי בדירת הרווקים הפשוטה שלי במרכז תל אביב, וערב אחד לירז הכינה ארוחה. היא חתכה קולרבי דק דק, והניחה את הפרוסות בסידור יפה ומוקפד על הצלחת. בגלל הדרך שבה היא סידרה את הקולרבי על הצלחת, אמרתי 'טוב'. זה שבה את לבי".
יש כזה שיר של אגי משעול. "איש לא מרח לי כמוך אבוקדו על לחם לבן".
"אצלי זה היה קולרבי על הצלחת. בסוף הדברים האלה נותנים לך את התמונה של הבן אדם".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קורין סוויד | שיער: יוסי שטרית | איפור: פז מחלבני לסוכנות סולו | הפקה: אור-אל רבינוביץ