דירוג הדמויות הגדולות של הקולנוע הישראלי דרש מאיתנו לשבור את הראש פעמיים: פעם אחת כדי לבחור בפינצטה את הדמויות, ופעם שנייה כדי להסביר (לעצמנו, וגם לכם) מה זאת בכלל "דמות גדולה". ואיכשהו, שני העניינים סידרו את עצמם ברגע שהסכמנו על המקום הראשון - ולא פחות מזה, על האחרון.
את הרשימה הזאת סוגר, במקום ה-75, סאלח שבתי בגילומו של חיים טופול, דמות בלתי נשכחת ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. כלומר, מצד אחד מדובר בגיבור של הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר, שזכה בגלובוס הזהב, ששבר קופות ושהפך לאינסטנט-קלאסיקה; מצד שני, מדובר בדמות שנראית בדיעבד (ולרבים נראתה גם בזמן אמת) כמו כל מה שרע בייצוג של עדות המזרח בתרבות הישראלית. אפשר לטעון מנגד שהסאטירה מאת אפרים קישון הצליפה בכולם, אבל זה לא גורם לסאלח - או לפרימיטיביות הבוטה שלו, או לעובדה שהוא "מזרחי" גנרי ללא ארץ מוצא מוגדרת, או לעצם הליהוק של שחקן אשכנזי לתפקיד הזה - להיראות טוב יותר. ומצד שלישי, כל זה לא משנה את העובדה שלדמות הזו יש חלק משמעותי בעיצוב התרבות שלנו. אז כן, היא גדולה והיא חייבת להיות ברשימה הזו - בדיוק במקום שבו היא נמצאת.
גם הדמות המנצחת שלנו ייצגה הרבה יותר מאשר את עצמה, וגם היא גדולה מסך מאפייניה. כשהבנו את זה, הבנו גם למה היא צריכה להיות מדורגת חצי ראש מעל למתחרות הנהדרות שלה. וכבר אמרנו: ברגע שהראשונה והאחרונה תפסו את מקומן, כל השאר נפל למקום. כנראה שגדוּלה זה אחד מהדברים האלה שיותר קל להרגיש מאשר להגדיר.
*****************
דירגו, ערכו, כתבו והתקוטטו: רועי אבן, זוהר אורבך, שרון גולן מאירי, נועה יחיאלי, עומר מלכה, זוהר צלח, תומר קמרלינג, אריק רוזנברג, נטע רייצס, ניב שטנדל וכרמל שטרן.
לקולנוע הישראלי תמיד היה האומץ לחטט בפצעים של החברה הישראלית, אלא ש"הקיץ של אביה" נגע בפצע הנורא של שואת יהודי אירופה בלי לגעת בעצם בשואה עצמה. גילה אלמגור - שעיבדה למסך את הספר פרי עטה, וכן הפיקה וכמובן כיכבה - כתבה וגילמה את הניה אלכסנדרוביץ' כניצולת שואה מתמודדת נפש שההווה שלה מהדהד את העבר ושהאימהות שלה מהדהדת את האובדן שלה. מגזיזת שיערה של בתה אביה (קאיפו כהן) ועד הסצנה הבלתי נשכחת של יום ההולדת שאיש לא בא לחגוג, הניה אלכסנדרוביץ' היא מה שהשואה עשתה לנפש הקולקטיבית שלנו - בלי להפסיק לרגע להיות דמות ספציפית, מקרה אנושי פרטי וייחודי שמעורר מידה שווה של חמלה ורחמים וסלידה.
"הקיץ של אביה" יכול היה לקרות רק בקולנוע הישראלי. את הניה אלכסנדרוביץ' אפשר היה לכתוב ולביים ולגלם רק כאן. והמכלול שהיא - הפרטי והקולקטיבי, המנחם והמקומם - הוא כל כך ייחודי לקולנוע שלנו, לקולנוע בכלל, שבעצם לא היה רגע של ספק: זו הזוכה שלנו. (תומר קמרלינג)
"כל הסיפור הזה הוא מהקרביים שלי": גילה אלמגור מגיבה לזכייה
קשה לבחור את הדמות הגדולה ביותר של זאב רווח, איש שהוא אגדת קולנוע ישראלי והיחיד עם יותר מדמות אחת בעשירייה הראשונה של דירוג זה. בסוף, זה היה חייב להיות חנוכה (או אם תרצו, האלטר-אגו שלו חכם חנוכה) מ"חגיגה בסנוקר" - דמות שהקאלט הישראלי רשום על שמה בטאבו ובעלת אינספור פאנצ'ים, שמבוצעים על ידי רווח ברמת דיוק של פסנתרן בקונצרט ונחקקו בפנתיאון. נכון, יש בדמות ובסרט מן הייצוג המזרחי המלעיג. אבל בחלוף השנים, ובניגוד לסאלח שבתי, זה לא מה שזוכרים מהם, כמו עד כמה שהם מצחיקים (אבל ממש מצחיקים). בתעשיית קולנוע שסרטיה הרבה פעמים נוטים לכבד, למדכא ולדידקטי, חשוב שגם יהיה ממה לצחוק. "חגיגה בסנוקר" הוא כנראה המייצג הטוב ביותר של הקומדיה הישראלית, ובתוכו דמותו של חנוכה היא המצחיקה והפרועה מכולן. (אריק רוזנברג)
אם היינו צריכים לבחור תמונה אחת, פריים אחד שמגלם את כל מה שטוב ויפה בקולנוע שלנו, זה בוודאי היה הרגע שבו רב שוטר אברהם אזולאי מצדיע בחזרה אל השוטרים המצדיעים לעברו, עין אחת צוחה ועין אחת בוחקת.
כל הדמויות בדירוג שמולכם יצרו רגש - הרי זה מה שדמויות גדולות עושות - אבל הגיבור של "השוטר אזולאי" הצליח לגעת במנעד שלם של רגשות. הוא היה מצחיק ונוגע, עלוב ונאצל, וההופעה הבלתי נשכחת של שייקה אופיר הצליחה איכשהו להפעיל אותנו לכל רוחב המנעד. לפעמים בתוך אותה סצנה, אפילו אותו שוט. אפרים קישון עשה הרבה דברים גדולים בתרבות שלנו; הכתיבה, הבימוי ובניית הגיבור של הסרט הזה נמצאים גבוה-גבוה ברשימת הישגיו. רבאק, הרי אין ישראלי שלא חוטף צמרמורת רק מלשמוע את אושיק לוי מבצע את שיר הנושא. (תומר קמרלינג)
מה ישראלי בעיניך, נהג לשאול ראש האופוזיציה בשבתו כמראיין הלאומי, ומה שישראלי בעינינו זה סרג'יו קונסטנצה. הקומבינטור חלקלק הלשון, האיש שיעשה הכל בשביל לירה, ההוא שתמיד יסתדר גם כשאף אחד אחר לא, האחד שימציא כל סיפור אם זה יקדם אותו איכשהו ויזרוק כל מחמאה אם זה יביא אותו לאנשהו - רק מה, סך הכל בחור טוב.
ההופעה של ישראל (פולי) פוליאקוב והתסריט העדיין-לא-סביר-במדד-ההברקות-לדקה מאת אסי דיין ונפתלי אלטר יצרו מפץ קומי גדול. אבל בתוך סרט שכל דמות בו היא בלתי נשכחת וכל שורה היא קלאסיקה, סרג'יו קונסטנצה הוא היהלום שבכתר. שהוא יכול להשיג לך ב-30 אחוז הנחה. (תומר קמרלינג)
ויויאן אמסלם נולדה חופשייה, אבל היא אסורה באזיקים. היא אם לארבעה ונשואה לאליהו, בנישואים חסרי אהבה; היא כמהה לאהבה ולחופש, ואותו מעניין רק הכבוד. החברה, הדת, המשפחה ומוסד הנישואים - כל אלו מצפים ממנה לצייתנות ולכניעות, ועל כך היא משלמת מחיר כבד. בטרילוגיית הסרטים שלהם ("ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט - המשפט של ויויאן אמסלם") טווים האחים רונית ושלומי אלקבץ מלודרמה משפחתית כואבת, מרגשת ומלאת ניואנסים על משפחת אמסלם-אוחיון לאורך שנות נישואיהם העגומים של אליהו ו-ויויאן. האחרונה, גיבורת הסרטים הראשון והאחרון בסדרה, הפכה לאייקון פמיניסטי מבלי שביקשה להיות כזו; כל רצונה הוא חופש, חופש ואהבה.
אין מספיק מילים שיוכלו לתאר את דמותה של ויויאן אמסלם - שגולמה על ידי רונית אלקבץ האגדית, האחת והיחידה - או את השפעתה על התרבות הישראלית. לקרוא לה פורצת דרך זה אנדרסטייטמנט, לקרוא לה "ענקית" או "מהפנטת" זה לא מספיק. אבל אם לנסח את הפואנטה בשבע מילים, יהיו הן אלו: היא לא גדולה מהחיים, היא החיים עצמם. (כרמל שטרן)
דמותו של קזבלן לא החלה את דרכה על המסך הגדול, וגם לא בגילומו של יהורם גאון. ראשיתה במחזה של יגאל מוסינזון משנות החמישים. העובדה שסיפורה של הדמות עבר מאז כל כך הרבה גלגולים עד לימינו אנו, היא כנראה ההוכחה לכך שזהו סיפור ישראלי ישן-נושן שלעולם לא ינוס לחו. מעין מעשייה שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו ועוברת מדור לדור. הגרסה המוכרת והמצליחה ביותר של קזבלן היא כמובן זו שהגיעה לפני 50 שנה לקולנוע. כשלוקחים את המעטפת המרהיבה והכמעט-הוליוודית של הסרט שיצר מנחם גולן, יחד עם העובדה שסיפורה של הדמות מוטמע עמוק כל כך בתרבות הישראלית, ומוסיפים לכל זה גיבור-על תרבותי כמו יהורם גאון בתפקיד הראשי - כבר לא נותר צורך לשאול למה קזבלן כבש את הקהל. (אריק רוזנברג)
באחד הדיונים על המקום הראשון גם שמו של פארוק עלה. מקומו בעשרת הגדולים מובטח, השאלה הייתה רק איפה. בסופו של דבר, דמותו האייקונית של יוסף שילוח התברגה במקום השביעי. שילוח הוא אולי השחקן הכי אנדרייטד בתולדות הקולנוע הישראלי, ואחד הנפגעים הגדולים מחוסר ההערכה של הממסד לסרטי הבורקס. במשך שנים הוא ניסה להסביר שדמותו של פארוק היא לא פחות גדולה מזו של צ'ארלי צ'פלין, אבל איש לא באמת הקשיב. עכשיו, כשגם דור הטיקטוק יודע מה הכי מסוכן בטיולים ומה קורה בבטן אם אוכלים משחה של שערות, שילוח יכול לחייך שם למעלה וללחוש לעצמו שבכלל לא כאב למות. (עומר מלכה)
השנים לא עשו טוב לגוטה. מי שכתב וגילם אותו הלך למקום רחוק מאוד משפת הים; דור צעיר של צופים הוקיע אותו כמייצג של גבריות רעילה; אפילו הציור שלו נמחק מהחוף שהסרט בכיכובו העניק לו את שמו. אבל גוטה הוא לא סאלח שבתי, לא דמות שאנחנו מדרגים כאן עם איזו כוכבית. זה מה שהצופים הצעירים יותר מפספסים בקשר אליו, בקשר ל"מציצים" בכלל: זה לא מופע טווסי של גבר ישן שתפס זיון ורץ לספר לחבר'ה באולם הקולנוע. זאת יצירה של אוטוטו-חוזר-בתשובה על הריקנות והאווילות - וגם החברות והשטותניקיות, בהחלט כן - של הגברים שהכיר, שהוא עצמו היה. סביב חבורת "לול" וגם מאחורי הקלעים של "מציצים" היו אומנם שמועות לא נעימות בכל הנוגע ליחס לנשים, אבל המהות של הסרט אינה מיזוגינית או שוביניסטית; היא בבואה של תקופה, ולאו דווקא בבואה אוהדת.
קל להבין למה מי שצופה היום בסצנת ה"יבוא לך" הנודעת לשמצה עשוי לראות בה ביזוי נשים, אבל צפו פעם ב"מציצים" עם קהל ותראו: מי שמעורר הזדהות ברגע הזה היא דינה המושפלת, לא גוטה המשפיל. זו הגבריות שמבוזה כאן, לא הנשיות. והמקום השמיני בדירוג הזה ניתן לאורי זוהר, הבמאי-כותב-שחקן, על היכולת לעשות את כל זה דרך דמות שמצליחה למרות הכל להישאר אהובה (ודווקא בגלל זה, בהפוך על הפוך שגוטה עצמו היה מעריך, כל כך שנויה במחלוקת). (תומר קמרלינג)
ששון הוא כנראה הדמות הכי זכורה ב"צ'רלי וחצי", מהסרטים המצליחים בהיסטוריה של הקולנוע המקומי, אבל האמת היא שמדובר בדמות די משנית בסרט - ודווקא בגלל זה מדובר בדמות כל כך גדולה. "צ'רלי וחצי" שם במרכז קודם כל את היחסים של צ'רלי ומיקו, ואחר כך את אלה של צ'רלי וגילה. אבל בסופו של יום רובנו זוכרים קודם כל את זאב רווח אוכל ביצים עם קליפה (כמה ביצים? כמה שיש), אומר "ארליך, תביא לו עוד כוסית" ו"מי מתעסק? זה מיקו" - ברגעים שהפכו כבר מזמן לקלאסיקה על-זמנית.
ששון הפך לפנים של סרטי בורקס, ולא בכדי. אפשר להתווכח אם הדמות שלו (שהמשיכה מאז לעוד שישה סרטים) היא גזענית, או על הדרך שבה היא מייצגת את עדות המזרח, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שמדובר באחת הדמויות הכי מצחיקות של הקולנוע הישראלי עד היום. כזו שגם כמעט 50 שנה אחרי - רוב הישראלים יודעים לצטט. (זוהר צלח)
יהודה בארקן, תקציר האירועים: דרדר את מיקו לתרבות רעה, זרק על מוסקו אלקלעי כרובית, גרם לדנוטה לחלוץ שד באמצע בית קפה ולמושון לקפוץ מפח זבל. אבל מעל כולם, בארקן היה שחקן דרמטי אדיר. מאותם מעטים שמצליחים לגרום גם לקשוחים ביותר להזיל דמעה. והוא עשה את זה לא פחות משלוש פעמים בקריירה - בסצנת הסיום הבלתי נשכחת של "נשיקה במצ"ח", ופעמיים כצ'יקו בן-דוד בסדרת סרטי "אבא גנוב". הפעם הראשונה הייתה בסצנת הסיום של הסרט הראשון, כשבן רץ לעבר צ'יקו בטרמינל 1 (שנראה בדיוק אותו דבר 13 שנים קודם לכן כשמיקו טס לאמריקה, ולמעשה נראה ככה עד היום) לצלילי "לתת" של בועז שרעבי. הפעם השנייה והאייקונית יותר היא בסצנת החתונה של הסרט השני, כשברקע השיר "נשבע" של חיים משה. צ'יקו בן-דוד מתמקם במקום העשירי כדמות אייקונית של בארקן, אבל היא כאן גם כדי להוריד את כובע המלח לדמויות גדולות שבארקן גילם לאורך הקריירה ב"לופו", "כץ וקרסו", "מיליונר בצרות", "מלכת הכביש" ו"חגיגה בסנוקר" . אנחנו עוד נחזור אליו. (עומר מלכה)
תאופיק הוא מפקד תזמורת המשטרה באלכסנדריה, שנתקע עם נגניו בבית התקווה, עיירת פיתוח בדיונית ושכוחת אל. ג'נטלמן מהסוג שלא מייצרים פה, כזה שפותח דלתות לליידיז ומברכן ב"מדאם" - במקרה הזה, דינה, המארחת (רונית אלקבץ). במהלך הסרט דינה סודקת את השריון המאופק של תאופיק, ומגלה מיהו באמת: גבר בודד שלבו הטוב שבור בעקבות טרגדיה איומה מעברו. הוא גיבור מלודרמה מצרית שלא נזכה לראות; תפסנו אותו בערב אחד לא חשוב אך בלתי נשכח. בתפקיד וירטואוזי שמספר חיים שלמים בשפת גוף מיקרוסקופית, גבאי עף עם תאופיק באוויר עד ברודווי. ובזכותו, גבאי הוכיח לנו - וגם לעולם כולו - שהוא פשוט אחד השחקנים הכי טובים שיש. (זוהר אורבך)
במשך שנים ניסה שאול מזרחי לברוח מהדמות של זוהר ארגוב. קריירה ארוכה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע לא עזרו, ועד היום הוא מזוהה עם הדמות שגילם בדיוק לפני 30 שנה ושזיכתה אותו בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר. זה לא רק הדמיון החיצוני ביניהם, אלא בעיקר תצוגת משחק נדירה בלא מעט סצנות קשות, כשארגוב נמצא בסְחִי של חייו. מעל כולן זכורה זאת שבמהלכה אביהו מדינה (מנחם עיני ז"ל) מגיע לביתו של זוהר השדוף אחרי עוד סשן של הזרקות עם קלטת של השיר "להיות אדם", לקראת ההופעה הבלתי נשכחת אצל מני פאר. מזרחי הוא הרבה יותר מ"שחקן של דמות אחת": לראייה, דמותו המעולה של יוסי אסולין שגילם בסדרה "הבורר", ושלל תפקידיו בתיאטרון. אבל השילוב בין יכולות המשחק שלו לבימוי המדויק של ערן ריקליס לא יאפשרו לו כנראה לעולם להתחמק מדמותו של "המלך", ולגרום לכל מי שנתקל בו ברחוב לפלוט באינסטינקט "היי, הנה זוהר ארגוב". (עומר מלכה)
הקולנוע הישראלי ידע לא מעט ילדי פלא: מאלכס ב"אלכס חולה אהבה", דרך בן בן ב"אבא גנוב" ועד לאביה ב"הקיץ של אביה" - אבל נראה שמי שנצרב בזיכרון הקולקטיבי יותר מכולם הוא מיקו. צריך להודות באמת: דוד שושן שגילם את מיקו רחוק מלהיות שחקן מרשים, אבל בליהוק שלו הבמאי בועז דוידזון הרוויח משהו אחר שהפך את מיקו לדמות כל כך אהובה - אותנטיות.
נכון, כשמיקו אומר "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו", אנחנו צוחקים. לא כי זה מה שהבמאי רצה, אלא כי הטקסט רחוק מלשכנע. אבל אותה אותנטיות הופכת את מערכת היחסים של מיקו וצ'רלי לכל כך אמינה ומרגשת, והיא גורמת לצופים להתאהב בה. אין לנו ממש ברירה אלא לבכות עם מיקו בשדה התעופה כשהוא נפרד מצ'רלי בדרך לאמריקה, באחת הסצנות הכי מרגשות. דוד שושן לא המשיך אחרי "צ'רלי וחצי" לתפקידים נוספים, ומיקו ייזכר לעד בדברי הימים של הקולנוע שלנו. (זוהר צלח)
בדירוג הזה יש כמה אימהות גדולות מהחיים, אבל רק אחת מהן מוגדרת כ"אמא של...". זה אולי מעט מעליב, להגדיר מישהי כ"אמא של...". יש לה שם אגב, אם שאלתם את עצמכם: סוניה. אבל איך שלא נסתכל על זה, דמותה של דבורה קידר האגדית בסדרת סרטי "אסקימו לימון" היא מעל הכל אמא של בנצי. היא בעצם אמא של רבים מאיתנו, כי אין ייצוג מדויק יותר של האמא הפולנייה שכולנו אוהבים ללעוג לה, אבל בו זמנית יש לה פינה מאוד חמה אצלנו בלב. היא תציק ותשגע עד אובדן שפיות, ובמקביל תדאג ותאהב. ובזכותה אנחנו יודעים שלא משנה מה נעשה בחיים - חשיש אנחנו לא נשתה. (אריק רוזנברג)
"הלהקה" נפתח עם השיר "גבעת התחמושת", שיר הלל לחוסן הצה"לי שבמרכזו אלו שלא היססו לרגע ונלחמו כמו גברים. רגע לאחר מכן אנחנו נמצאים באודישנים ללהקה, שם דטנר מפלרטט במגושמות עם שתי בלונדיניות. וכך ישראל גילתה גבר חדש: כזה שיכול לככב גם בלי להיות יפה בלורית ותואר. בתקופה ההיא העולם רק החל לגלות כמה צ'ארם יש בחנוניות; בתפקיד דטנר, גידי גוב ייבא את הנוסחה הוודי-אלנית לישראל ושכלל אותה, חיזר אחרי מיקי (לירון נירגד) בנבעכיות סקסית, והבהיר שהחננה יכול להיות גם סופרסטאר. דטנר הנהיג מרד, ניצח בשם הצעירים והלך מכות עם ששי קשת נטול החולצה, וכמובן - הוא קיבע סופית את מעמדו של גוב כאחד מנכסינו היקרים ביותר. (זוהר אורבך)
הוא קמצן, שלומיאל, סכסכן, תחמן, שוביניסט, גס ובהרבה מקרים גרוטסקי. יש הרבה סיבות לא לאהוב את יודל'ה ולא להזדהות איתו. לא רק ב-2023, כשסרטי "אסקימו לימון" מסומנים באופן כללי ככאלה שלא עומדים במבחן הזמן. זה נכון גם לשנים שבהן יצאו לאקרנים. לעזאזל, יודל'ה הוא דמות דחויה ולא אהובה אפילו בתקופה שבה עלילת הסרטים מתרחשת, לפני 60 ו-70 שנה. אז למה הוא כאן? כי עד כמה שקל לשנוא אותו, ככה גם מתחוורת ההבנה - תאהבו את זה או לא - שבכל גבר ישראלי יש איזה יודל'ה קטן. הוא מייצג את כל מה שלא היינו רוצים להיות, ולפעמים צריך להוריד את הכובע גם בפני דמויות כאלה - בטח כשהן עדיין מצליחות לעורר אצלנו אמפתיה כמו יודל'ה. (אריק רוזנברג)
כל הסופרלטיבים על "אוונטי פופולו" כבר נאמרו - ובצדק. סרטו של רפי בוקאי שינה את היחס של הקולנוע המקומי לסכסוך הישראלי-ערבי, והרבה מכך בזכות הדמות האדירה של חאלד. סלים דאו, באחת מתצוגות המשחק הגדולות שנראו במחוזותינו, גורם לצופים המקומיים להזדהות עם מי שעד אז הוצג תמיד כאויב - החייל הערבי. סצנת הנאום של שיילוק היהודי משייקספיר זוכה כאן להיפוך מבריק, והנאום הופך בידיים של דאו לסצנה מבריקה ומכוננת בהיסטוריה של הקולנוע שלנו.
היום, הקולנוע הישראלי כבר מכיר במציאות המורכבת, ובטח שלא מצייר אוטומטית את דמות הערבי כלא אנושי או כאויב. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, ואם אנחנו אלה שצריכים להסביר גם את הצד השני, אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח - זה קרה בזכות חאלד. רוב הישראלים כנראה לא צפו ב"אוונטי פופולו" (וחבל), אבל דורות של יוצרים מקומיים צפו והושפעו מהסרט ומהדמות, שלא רק שינתה את הקולנוע הישראלי לנצח, אלא גם החלה את הקריירה המפוארת של דאו. (זוהר צלח)
צ'אפלין אמר ש"החיים הם קומדיה בצילום מרחוק וטרגדיה מקרוב", ולא ידע שהוא מתאר במדויק את הפלא ושמו דפי צפריר. צפריר (עם נלי תגר בתפקיד חייה) היא מש"קית נייר וגריסה מלאה ברחמים עצמיים שמשרתת במשרד השלישות של בסיס שיזפון - סליחה, שיבזון - וחיה בסרט שאם היא תפנה לרמטכ"ל באופן אישי הוא יסכים להעביר אותה לשירות קל"ב אקסקלוסיבי בקריה.
דפי חוצפנית ומנותקת; היא מפונקת, מתקרבנת, לא ממושמעת, בטוחה בצדקת דרכה ולא בוחלת באמצעים. אבל גם אם המטרות שלה הן אנוכיות להחריד, היא מנסה את הכי טוב שלה, ולכן כל כך קל להזדהות איתה. דרך דמותה של דפי (ורמה, וזוהר), טליה לביא בראה ב"אפס ביחסי אנוש" קולנוע צה"לי אחר - את צה"ל הג'ובניקי והנשי; עד אז, נשים בצה"ל על המסך המקומי היו לא קיימות במקרה הרע, וקישוטיות במקרה הטוב. דפי היא הכל מלבד קישוטית; היא מלאה באופי, היא קורעת מצחוק, והיא מתארת במדויק הלך רוח כל כך ישראלי שזה כואב. ביחס לרבות מהדמויות שנכנסו לרשימה הזו, דפי שוכנת בזיכרון הקולקטיבי זמן קצר למדי - כמעט עשור - אבל מהרגע הראשון שלה על המסך היה ברור שמדובר בקלאסיקה, וכזו שלא תישכח. (כרמל שטרן)
בגיל 5 הוא היה אלוף הנגב במרתון, בכיתה ח' הוא לקח את אליפות אסיה בהורדות ידיים ולפני הצבא הוא ניצח פעמיים בצליחת הכנרת. חוץ מזה, הוא האח הגדול של בני ועידן שגיב, הנכד של חיה וחגורה שחורה בג'ודו. אלון שגיב, המכונה בפי חברי קיבוץ עסיסים שבנגב בכינוי "קרמבו" (עזבו, סיפור ארוך), הוא סגן אלוף ביחידת המסתערבים, אשכנזי, קיבוצניק ומאצ'ואיסט, אבל רחוק מלהיות חלק מאתוס החייל הלוחם העברי והערכי; בסך הכל הוא רודף אחרי תפקיד יוקרתי ונשים עם חזה גדול. במובן מסוים, הוא קצת האבטיפוס לדמות של דפי צפריר (ע"ע), שמתקדם בצה"ל אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות. בגילומו המופתי של רמי הויברגר, קרמבו אומר כמה מהשורות הקומיות הטובות אי פעם, בקולנוע הישראלי ובכלל ("וונט טו קאם טו מיי רום? א קאפ אוף קופי, פאק אוף טי?" ו"אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר"). רק שלא יגמור כמו מוטי בננה בציריך. (כרמל שטרן)
בור שכמותו לא חפר גם השופל של מר חסון חוצץ ברשימה בין סרג'יו קונסטנצה שנושם אוויר פסגות במקום הרביעי, לבין ויקטור שבקושי מחזיק את הראש מעל קו החול של המקום ה-20. אבל אל תתנו לדירוג להטעות אתכם - "גבעת חלפון אינה עונה" הוא יצירת פולחן לשני שחקנים ולהקה. זה קרב פאנצ'ים בסדר הגודל של ה-Rumble in the Jungle האגדי בין מוחמד עלי וג'ורג' פורמן, "מהומה בשממה" בכיכובן של שתיים מהדמויות הכי מצחיקות (ומהשחקנים הכי מצחיקים) שעלו על המסך הישראלי. התחמנות של סרג'יו צריכה פרטנר במשקל כבד, כזה שיערים קשיים אבל גם ישאיר סיכוי. כל נוכל צריך פראייר, ו-ויקטור (שייקה לוי) הוא פרטנר מושלם: מאיים, אימפולסיבי, נפיץ כמו רימון מ-48' וקשוח כמו קפה אסלי מרסטורנט מנצור; אבל גם אבהי, נאיבי, פתי, לא העגבנייה הכי טרייה במסעדת הוויקטור. אם הוא לא היהלום שבכתר, אז הוא לפחות הקשר שבמטפחת. (ניב שטנדל)
כל הפלוגה אהבה את ג'אגר (יהודה לוי), המ"מ הצעיר והיפיוף, וגם יוסי המ"פ אהב אותו. וסיפור אהבתם של יוסי וג'אגר שינה את חוקי המשחק. הקולנוע הישראלי כבר ראה דמויות גאות לפניו (והפרחים לעמוס גוטמן), אבל ג'אגר נבנה בצורה ששמה אותו בלב הקונצנזוס: קצין, גולנצ'יק, חינני כמו האוחצ'ות המתוקות ביותר בפלורנטין, אמיץ כמו יוני נתניהו. מפנטז על חיים מחוץ לארון עם אהובו, מלמד אותו מחדש למה ריטה באמת התכוונה כששרה "בוא נעמוד באור ולא בצל". ובהופעה אחת היסטורית מצד יהודה לוי, הישראלי הראשון שלימד אותנו איך אמור להתנהג כוכב אמיתי, הוא הבהיר שגם בארץ אפשר לספר סיפורי גאווה שירגשו את כל המדינה. (זוהר אורבך)
כן, לבחור בדמות שהמשפט הכי מפורסם שלה הוא "אני מגמרת", ועוד לתת לגבר להסגביר למה היא אחת הדמויות הגדולות בקולנוע הישראלי, זה רחוק מלהיות פוליטיקלי קורקט; אבל אם נשים בצד לרגע את הדיון על איכות הדמות ואת השאלה על איך היא הייתה מתקבלת כיום, קשה להפריז בחשיבות הקולנועית של סטלה. בזכות הנוכחות האדירה של אופליה שטראל ז"ל, סטלה הפכה לאייקון תרבות ישראלי ולאחת הדמויות הזכורות ביותר בסדרת הסרטים הכי מצליחה שהייתה כאן - וכל זה עם דקות בודדות על המסך.
שטראל ז"ל העריכה שהתפקיד פגע בקריירת המשחק שלה, אבל הסבירה שהיא לא מתחרטת. "'אסקימו לימון' זה סרט שאנשים אהבו", היא אמרה, "הוא מכר שלושה מיליון כרטיסים, וזה כשהיו כאן ארבעה מיליון אנשים. אהבו אותו ואהבו גם את הדמות שלי, הקהל מת על סטלה המגמרת". 42 שנים אחרי, וסטלה המגמרת היא עדיין אחת הדמויות הכי זכורות שידע הקולנוע שלנו - וכנראה שתישאר כזו לעד. (זוהר צלח)
"הכוכבים של שלומי" הוא אחד הסרטים הכי יפים שנעשו כאן בעשור הראשון של המאה ה-21, והוא זכור ככזה בעיקר בזכות אושרי כהן הנפלא בתפקיד הראשי. אבל הדמות שבאמת הופכת את סרטו של שמי זרחין לקאלט היא סבא של שלומי, בגילומו של אריה אליאס המופלא. אליאס, מענקי הקולנוע הישראלי, יצר את אחת הדמויות הזכורות שלו דווקא בשלהי הקריירה. הוא מגלם בחוכמה את בר-דיין, סבו החצי-סנילי והחולה של שלומי - שמספר לו את סיפוריו המוזרים כמו איך הציל את בגין מהיפנים בטורקיה.
למרות זאת, בר-דיין מצליח, בלא מעט מובנים, להיות האדם הכי צלול בחייו של שלומי. הוא זה שמסביר לאמא של שלומי (אסתי זקהיים) שהיא צריכה לתת גם לו תשומת לב ולא רק לאח הגדול (יונתן רוזן), מגן עליו מפני אותו אח ודואג לשלומי, לפחות כמו שזה דואג לו. החן וההומור הפכו את אליאס לאחד השחקנים הכי אהובים בתולדות הקולנוע הישראלי, ודווקא בשלהי הקריירה, זה הגיע לשיא מרגש ברזומה מרגש של שחקן מרגש. (זוהר צלח)
פשוט לא ברור איך משהו אחר מופיע בסמל העיר כפר סבא. אתם יכולים למצוא את זה ברשת, יש להם איור כזה של שני עצים ובית. איך, איך לא תמונה של ענת עצמון בתפקיד כפר סבא? כאילו, בתפקיד אוסי?
הרבה דובר על האופן שבו "דיזנגוף 99" טיפל במיניות ובנשיות, אבל אוסי מכפר סבא היא איכשהו מעל לדיון הזה. "בת השכן" זה יותר אתוס אמריקאי מאשר ישראלי, אבל זה בדיוק מה שהצליח אבי נשר ליצור כאן ובדיוק מה שהצליחה ענת עצמון לשדר: כל-ישראליות מקסימה, אותנטית, נטולת הקשר עדתי, מצחיקה, פגיעה, חזקה, סקסית בלי לעשות מזה עניין או להתנצל על זה. אוסי אולי אינה "דמות עגולה" קלאסית, אבל היא דמות שנכנסת ללב ולראש ונשארת שם שנה אחרי שנה, שידור ביום העצמאות אחרי שידור ביום העצמאות. הרשימה הזאת, בקיצור, לא הייתה שלמה בלי כפר סבא. (תומר קמרלינג)
קשה להגדיר דמות כל כך רופסת כ"נבל", אבל על הנייר, מושון אמור להיות כזה ב"חגיגה בסנוקר". הבחור הצעיר, שרוצה "לגנוב" את בת הרב מגבריאל - ומוכן להשתמש בכוח, הכישורים והכסף של דודו סלבדור - אולי כתוב ככזה, אבל בגילומו הנפלא של טוביה צפיר הוא הפך לאחת הדמויות האהובות והזכורות מהסרט.
מכל הדמויות האשכנזיות שהוצגו בסרטי הבורקס, מושון הוא הזכור ביותר. אלה לא רק הציטוטים הבלתי נשכחים כמו "אתם עבדתם עליי", "הם דיברו דיבורים על הדיברות" ו"הם עשו לי דאווינים, אבל דוד!", אלא היכולת של טוביה צפיר להפוך דמות כל כך נלעגת, כזו שבאמת אין עם מה להזדהות בה, לדמות מעוררת אמפתיה. בז'אנר שתמיד מנסה לעורר הזדהות עם המזרחי ומנגד לבוז לדמות האשכנזי, ובזכות תצוגת המשחק של צפיר, מושון הצליח לשבור את התבנית ולהפוך לאחת הדמויות האהובות והזכורות בסרטי הבורקס, ובקולנוע הישראלי בכלל. (זוהר צלח)
