כשנכנסים לעמוד הפייסבוק "״מחזירים את ג׳סטין ביבר לישראל״, הקבוצה הרשמית למעריצות ג'סטין ביבר שפעלה כאן בקיץ 2011, נתקלים קודם כול בפוסט על צמידי פנדורה. הוא מזמין את 15 אלף הגולשות לעשות לייק, לזכות ב-20 אחוזי הנחה ולהתפנק בצ'ארמר בצורת כלוב מכסף. התכשיט במקרה הזה הוא לא יותר מפרס ניחומים: מתחת לאותו הפוסט מופיעה ההודעה הרשמית בדבר סגירת הקבוצה, שמציינת כי אחוזי ההערצה לג'סטין ביבר ירדו בשנתיים האחרונות באופן משמעותי, וכך גם אחוזי ההשתתפות בעמוד. 5 תגובות ו-17 לייקים, זה מה ששווה הודעת הסגירה של קבוצה שבמובנים מסוימים ייצגה דור שלם.
השבוע עלה ג'סטין ביבר לבימת טקסי הווידאו של MTV, חמוש בסינגל חדש ומתוחכם לקראת דיסק חדש ותספורת שאמורה להזכיר את בראד פיט בימי תלמה ולואיז. ובכל זאת, נדמה שבישראל, לפחות, כבר לא נשארו הרבה בנות שיתרגשו מהקאמבק. כטיבן של התארגנויות ההמונים של קיץ 2011, גם זו של הבליבריות דעכה לאיטה - המעריצות התפזרו, הקבוצות נסגרו וכשמנסים לדבר עם המעריצות ההן על אותה התקופה, נתקלים בקשר שתיקה שלא יבייש את הסיינטולוגים. כמעט אף אחת לא רוצה להיות מקושרת יותר לביבר, לא רוצה לזכור שפעם הייתה מוכנה לעשות בשבילו הכל: חלקן מתפדחות, חלקן למדו לקח מהטיפול התקשורתי שהציג אותן כעדר של מעריצות משוגעות, חלקן פשוט מסתכלות לאחור ולא מבינות על מה הייתה המהומה.
"באמת שעכשיו כשאני חושבת על זה אין לי שמץ מושג למה דווקא הוא", אומרת ירדן כהן, מי שהייתה מבכירת מעריצותיו של ביבר בארץ הקודש ומגדירה את עצמה "אובססיבית לשעבר". "האמת שלדעתי זה פחות ג'סטין ויותר החברויות שנוצרו בין כל המעריצות בזמנו. זה די מלהיב להכיר אנשים מכל הארץ, וגם הגניב אותי שיש המון קבוצות שעוסקות באותו נושא, זה סוג של התמכרות לאינטרנט. היום אני חושבת שהגזמתי קצת. בעצם לא קצת, הרבה".
למה?
"כי זה ילדותי ללכת למפגשי מעריצים ולצעוק ברחובות 'ג'סטין ביבר, ג'סטין ביבר', או ללכת לעזריאלי ולצלם אנשים מספרים מה הם חושבים עליו. כל מי שהיה אומר דברים נגדו היה מסכן, וכשב-mako למשל הסתלבטו עליו, הבנות פשוט מחקו את האפליקציה. הזוי. הייתי יכולה באותה תקופה להישאר באינטרנט על המחשב כל הלילה, עד שההורים שלי החרימו לי אותו כי הם חשבו שהגזמתי. זה כבר פגע לי בלימודים והיה לא הגיוני, ממש סוג של כת".
"הרגשתי קרובה אליו"
על פניו, הבליבריות לא המציאו כלום: הרי כבר בשנות החמישים המעריצות של אלביס פרסלי התעלפו ברגע שפתח את הפה, אלו של טום ג'ונס זרקו עליו תחתונים ובנות הניינטיז היו מוכנות לעשות הכל כדי לחלוק אזור זמן עם ניק קרטר. ובכל זאת, למעריצות של ביבר היה דבר שלא היה לאף אחד אחר לפניהן, בטח לא באותה עוצמה: היה להן את האינטרנט, חרב הפיפיות הגדולה ביותר בעולם. בזכות האינטרנט הן הכירו עוד בנות כמוהן ואף פעם לא היו לבד. בגלל האינטרנט שמן של חלק מהן יקושר לנצח עם העובדה שנהגו לחתוך את עצמן כמחווה לאמן האהוב עליהן.
למה דווקא ביבר גרם להן להשתגע? ובכן, למה לא? הוא היה צעיר מספיק כדי שהמיניות שלו לא תאיים על אף אחת, וחתיך מספיק כדי להצדיק את ההייפ סביבו. וכן, הוא עשה מוזיקה והיה לו סיפור סינדרלה. הילד שגדל לאם חד הורית בעיר קנדית שמאכלסת פחות אנשים מנס ציונה הצליח להפוך דרך יוטיוב לתופעה עולמית. הוא מכר 15 מיליון אלבומים וזכה לכמעט 4 מיליארד צפיות בפלטפורמה שגילתה אותו. כל דור צריך את המטאור הזה, כל ילדה מפרובניציה בצפון ישראל צריכה את האמונה שגם היא יכולה לעשות את זה בגדול, או לפחות להתחתן עם אחד שעשה את זה בגדול. אחרי הכול, ביבר היה בסך הכול נער, פחות או יותר בגילן, עם סיפור חיים שנגיש בכל מדיה חברתית. "אני באמת הרגשתי כאילו אני חברה שלו, כאילו אני נפגשת איתו על בסיס קבוע", מספרת רוני פרץ, שניהלה בעבר את אתר המעריצים הרשמי ואת קבוצת הפייסבוק ״מחזירים את ג׳סטין ביבר לישראל״. "הוא היה שומר על קשר מדהים ממש עם המעריצים, עונה כל הזמן בטוויטר. היה לו את המנהג להעלות כל הופעה מישהי לבמה. גם פגישות אקראיות ברחוב עם מעריצות היו עוברות בצורה הכי יפה. זה מה שגרם לי להרגיש קרובה אליו".
אבל יותר מאשר שומעים על ביבר, שומעים מהבנות על הקהילה שנבנתה סביבו. אם לדור שלפניהן לא הייתה ברירה אלא לפתח חברויות בסביבה הקרובה אליהן - בית ספר, תנועת נוער ושכונה - אותן בנות יכלו לחפש ולמצוא את התמיכה שחיפשו בכל רחבי הארץ. "זו הייתה תקופה בה הכרתי מלא אנשים חדשים, והמפגשים של כולנו היו מבחינתי מקום לבוא ולהתפרק, לפגוש את כל מי שאת מדברת איתו על ג'סטין, זה היה כיף. היו שם מלא בנות שבלעדיו לא הייתי מתחברת אליהן בחיים, מאילת, מהקריות, מכל מקום בארץ", אומרת שיראל פיטוסי. "האמת שאני עדיין חלק מקבוצה בפייסבוק שהיא יחסית פעילה, 'We All Love Justin Biber', אבל זה לא אותו דבר. פעם בפייסבוק היינו מדברות כל הזמן אחת עם השנייה, אבל היום זה כבר לא מעניין. לפני כמה ימים המנהלות שינו את השם של הקבוצה ל-'We All Love', אף אחת לא אוהבת אותו שם יותר".
את עדיין בקשר עם המעריצות האחרות?
"לא. עם הזמן נגמרים נושאי השיחה. אם זו מישהי שאת לא נפגשת איתה באופן קבוע בסוף כבר אין על מה לדבר. הן לא חלק מהחיים שלי יותר".
מפורום המעריצים לנוער מרצ
הבנות האלה מחזיקות יחד יותר מאוסף זכרונות נעימים על מפגשי מעריצות בעזריאלי. לפחות לתקופה מסוימת חלקן היו שותפות בכירות באחד מהחוליים החדשים שהביא איתו הפייסבוק לחיינו: הלינצ'טרנט. מסורות ומאוהבות כל כך בביבר השולט, הן היו מוכנות להעמיד במקום כל אחד שיצא נגדו, והוכיחו על הדרך כמה כוח יש לקהילה אינטרנטית כשנוגעים לה בעצב הלא נכון.
"היה איזה סיפור של כתבת שכתבה משהו נגד ביבר, מה שגרם לבנות לצאת עליה", מספרת כרמי מור, שהייתה בקושי בת 11 באותה תקופה. "פתחנו עמוד פייסבוק נגד האתר, הזמנו אנשים להצטרף ותוך יום בערך השגנו מעל 500 לייקים. כמה בנות לקחו תמונות אישיות של הכתבת מחשבונות האינסטגרם והפייסבוק שלה ופרסמו שם. בסוף הסערה אפילו קראו לנו למשרדים ליישר את ההדורים. זה לא קרה בסוף".
היו רגעים שהרגשת שאתן מגזימות?
"המון רגעים. בכל פעם שהיו כותבים דברים רעים או שמועות מופרכות עליו נורא רציתי להצדיק אותו בצורה מוגזמת. הרגשתי שאני לוקחת את זה באופן אישי מדי. ההערצה לג'סטין לקחה הרבה מהחיים האישים שלי, ורק הבנות האחרות שהעריצו אותו הבינו אותי. הייתי מדברת איתן ונפגשת איתן יום יום, אפילו שגרנו רחוק אחת מהשנייה. לפעמים הרגשתי יותר קרובה אליהן מאשר לבנות מהכיתה שלי ומהשכונה. אבל הקשר התנתק וכולן השתנו. היום הבנות מהכיתה הן החברות שלי. יש כמה מהן שלא אהבו את זה שהערצתי אותו, היום אני כבר צוחקת איתן על זה. מה לעשות, התבגרנו".
ובאמת, בסופו של דבר, הסביבה המיידית ניצחה את החיים הוירטואלים. המכנה המשותף על שם ביבר לא צלח את מבחן הזמן. "פעם לכולן היה מכנה משותף והיום כל אחת עושה דברים אחרים ויש לה השקפה שונה", מסכמת מור.
פרץ, כיום פעילה בנוער מרצ, או כפי שהיא מגדירה את זה "180 מעלות ממה שהייתי כמעריצה", מספרת על הלקח שלמדה: "אחרי שהפסקנו להעריץ לא נותרו נושאים משותפים ויכולתי להמשיך הלאה. בשנה האחרונה הכרתי המון אנשים ולמדתי לדבר עם חניכים על דברים מעבר, כמו פוליטיקה, שזה משהו שלא היה לי עם הבליבריות". לצד המרחק שהיא משדרת מאותה תקופה, פרץ מודה שבסך הכל היה מדובר בשלב התבגרות הכרחי, והוא אפילו העניק לה כמה כישורי חיים הכרחיים. "בגלל שהייתי חלק מהאתר הייתי סוג של 'מנהיגה', ואני חושבת שזה מתחבר לי עם הפעילות שלי בנוער מרצ. זה באמת נתן לי הרבה: הייתי כותבת כתבות ומתרגמת ומתראיינת, וזה תחום שמעניין אותי, תחום התקשורת. ההערצה הכינה אותי לחיים".
ובכל זאת, ממש כמו הבנות האחרות – גם היא מקפידה להבהיר שהילדה הזאת התבגרה. היא מעדיפה להחליף את המילה הערצה ב"הערכה" ומדגישה שהיום היא שומרת אותה לאנשים שבאמת ראויים לכך. פעילים פוליטים, למשל. "מאז לא הגעתי שוב לרמות כאלה של הערצה ואני מקווה שלא אגיע", היא משתפת. "היום, בחיים שלי עכשיו, אני כן יכולה להעריך אנשים. אבל לא אמני פופ למיניהם. מה שהיה לי כלפי ביבר, זו הייתה הערצה, אבל אני בחיים לא אחזור לשם".
"לא הערצתי אף אחד מאז שהערצתי אותו", מסכימה פיטוסי. "בכל אופן, למדתי לשמור את זה לעצמי מאשר להפגין את זה מול מליוני אנשים. הבנתי שלהעריץ בן אדם לא יכול להיות בגלל היופי או זה שהוא שר טוב, אלא שאמור להיות משהו מעבר. רוב המעריצות עברו את גיל 14, וכבר אין את רמת השיגעון ההיא".
אז היום את לא מחבבת אותו?
"לא כל כך, לא".
את עדיין חושבת שהוא חתיך?
"היו לו תקופות טובות יותר, בואי נגיד את זה ככה".