לונדון, השמונים הראשונות

ירון לונדון יהיה בעוד שבוע בן 80. כצפוי ממי שהעדיף תמיד להיות באופוזיציה למשהו, לא ייערכו טקסים ואירועים, ולא רק בגלל הקורונה. גם בעת רגילה, סביר שלא היה מתקיים אירוע פומפוזי עם קטעי ארכיון ונאומים דביקים של פוליטיקאים, אנשי תקשורת מובילים ונכדים. יש לו אמנם קול רועם, וכשהוא נסחף בדיבורו מתמלא החלל סביבו בעברית המשובחת, המוגשת במבטא רדיופוני מודגש, אבל באישיותו ובהתנהלותו הוא איש מאוד לא נפוח. השנים הרבות שלו ככוכב רדיו, ואחר כך טלוויזיה, לא הטעו אותו לחשוב שהשמש זורחת לו מהישבן. הוא שמח להתראיין, אבל מזהיר מראש: "כמה סיפורי יסוד יש לאדם? עשרה, במקרה הטוב. ואתה חוזר עליהם בנוסחאות שונות בדרך כלל. אני משוכנע שאת שלי כבר שמעת".

זה לא מדויק. גם הסיפורים המשומשים מקבלים מעת לעת פרספקטיבה אחרת, ובמקרה של לונדון הפרספקטיבה היא הכל. הוא הרי יודע להביט על עצמו מהצד, לבחון דברים מחדש, ואפילו להגיע לעיתים למסקנות חדשות. בשנה האחרונה וסביב MeToo הופנתה אליו, כמו אל רבים מבני דורו, לא מעט אש. ולונדון, כמו לונדון, עוד תדלק הכל עם סיפור על אישה ומעלית. מקרה או לא, בדיוק כשאנחנו מגיעים לשוחח על העניינים האלה מצלצלת בתו, המאיירת דניאלה לונדון דקל. כשהיא שומעת שהוא מתראיין, היא שואלת אותו: "אז מה תהיה הפדיחה שלך הפעם?".

לפני ארבע שנים הודיעה דניאלה שהתאהבה באישה. לונדון אומר שזה לא היה מבחינתו אירוע דרמטי: "אני נשבע לך, ידעתי מה היא הולכת לומר לי, ומיד חשבתי איך אני אגן עליה. אמרתי, 'אוקיי, מה את צריכה מאבא? איפה אבא יכול לעזור?'. וזה בסדר. היא הצליחה לארגן לעצמה סוג של חיים שהם בסדר גמור". עוד פרטים שכדאי להזכיר בהקשר המשפחתי, לפני שצוללים לשיחה: בצעירותו הוא היה מה שקוראים "פעיל מאוד". אהב אהבה עזה את אשתו נירה, אם שלושה מילדיו, אבל הביא לעולם בן נוסף שאמו היא לאה זהבי, קולגה מהטלוויזיה. לונדון היה מאז ומתמיד נוכח בחייו של בנו, ובעשור האחרון, לאחר מות רעייתו, הקשר גם הפך לפומבי. היום הוא שמח להצהיר על עצמו כאב וסב גאה לארבעת ילדיו הביולוגיים, שמונת נכדיו ובתה של זוגתו הנוכחית, הסופרת מיכל זמיר, שחיה איתו יותר מעשור. "היום זה יוצא מהכלל", הוא מספר בנחת. "אם הייתי מרשה לעצמי לבכות הייתי בוכה מרוב הכרת תודה לילדיי. הם היו נפלאים איתי בעניין הזה כמעט מהתחלה. הם מקבלים את יואב כאח אהוב. מבחינה זו, השנים האלה הן הטובות בחיי. הוסרה לי מהלב אבן ענקית".

בוא נדבר קצת על העולם שבינו לבינה. קראת את הכתבה על העיתונאי יהודה נוריאל והטענות נגדו, שהוא היה מתעלל רגשית בנשים?
"קראתי. לא בסבלנות ולא את הכל".

איפה אתה עומד בדיונים המחודשים על יחסי גברים ונשים?
"אני כמעט נרגש מניצחונותיה של האישה בשני הדורות האחרונים. מעצבנת אותי כל אפליה או השפלה, זה מוציא אותי מדעתי. אני גם לא יכול לשאת השפלה של נשים".

אם אני מחזיר אותך למסדרונות הטלוויזיה בשנות ה-70, אתה חושב שהיו אומרים בדיעבד שהיית מטרידן?
"לא, לא. לא אני. אם כי היום אני מבין את זה הרבה יותר לעומק. אימצתי את המרירות הנשית, אני חושב שאישה היא באמת העבד של העולם. לא הבנתי בשעתו שגם חלק מהגינונים שלי משפילים נשים. היום אני מבין את זה טוב".

איזה גינונים למשל?
"היום אני מבין שאני לא יכול לשים בקלילות יד על שכם של אישה שאני לא מכיר, ובעבר לא חשבתי את זה. זאת אומרת, הייתי משוכנע שהיא תרגיש נוח. היום אני מבין שלא, שנשים הן הרבה יותר פגועות. בכל אישה מודעת נחקקה לא רק הביוגרפיה שלה אלא גם ההיסטוריה של מצב האישה, וצריך להיזהר בדברים האלה. זה לא תמיד נוח לי, אני מוכרח לומר".

מה לא תמיד נוח?
"מגיל 13 בערך עד גיל 50, לחץ הטסטוסטרון בראשי היה בלתי נסבל. הוא נזל לי מהאוזניים. זאת הייתה הסיבה העיקרית לקיומי, אני מודה".

אז הגבריות שלך ניהלה אותך?
"התשוקה ניהלה אותי. אני חושב שזה נכון להרבה גברים, אנחנו עובדים כדי לכבוש את ליבן. התהילה, הכסף, הכוח - זה הכל כדי לזכות בציד הכי טוב".

וככה אתה עד היום?
"הדחף לרצות את האישה שלי קיים. לא רק מבחינת התשוקה המינית, אלא מבחינת התחושה".

אתה עדיין מסתכל מסביב כל הזמן?
"זה כבר פחת, התשוקות שלי הן פחותות. זה נרגע בגלל הביולוגיה. בגלל הגיל".

מה אמרתי בסך הכל? נשים, לכו להתלונן

עד הקורונה הוא הנחה עם גאולה אבן את "גאולה ולונדון", תכנית תרבות יומית ב"כאן 11" שלא הצליחה במיוחד, אבל הייתה לשיחת היום כשסיפר בה על האישה שפגש במעלית לפני כמה שנים. היא שמה יד על כרסו ואמרה: "לונדון, מה זה?", והוא בתגובה הניח יד על החזה שלה ואמר: "גם זה כבר לא מה שהיה". חלק מהתובנות החדשות שלו על גברים ונשים נולדו מתוך התגובות הנסערות לאותו סיפור, לרבות זו של אבן, שהביעה זעזוע מהדברים בשידור חי.

הסיפור הזה תייג אותך כאחד מהרשעים שלא מבינים ששינו את הכללים.
"אחד הדברים המעניינים הוא איך שאנשים מדברים, בונים לעצמם את הנרטיב. אמרתי שהנחתי את כף ידי על חזה. בעיתונים כתבו: 'מחץ את חזה', 'ריטש את חזה'. אנשים כבר דמיינו מה שלא נאמר. אני הנחתי את ידי, בדרך הכי נינוחה ולא תוקפנית. אני חושב שהרגישות של אישה לחזה שלה היא בדיוק כמו רגישות של כרסתן לכרסו. אני לא מבין מה ההבדל. אמרו לי שהחזה זה דבר אחר. בסדר".

אגב, מי הייתה האישה הזו?
"אני לא יודע. סתם אישה, כבת 45, שנכנסתי איתה למעלית. היא הייתה בבגדים של עורכת דין, חליפה מחויטת כזו".

איך היא הגיבה?
"נדהמה ונסוגה לאחור עם העיניים עליי, כדי לשמור על עצמה. היא יצאה מתוך המעלית מבועתת לגמרי".

היא לא יצרה קשר אחרי הפרסום?
"לא, לא. אני מחכה דווקא שתיצור. זה קרה לפני שמונה שנים בערך".

הגנת בזמנו על יצחק לאור כשהוגשה נגדו תלונה. עכשיו מתבקש לשאול על גישתך לתנועת MeToo.
"אני בעד לחלוטין, אבל כדי לעשות מלחמה איתנה וצודקת, אנשים צריכים לחרוג מהחשש שלהם וללכת להעיד".

הקורבנות עוברות שיימינג, מה גם שהמערכת לא ידידותית לנשים. עורכי הדין עושים את המוות בבית המשפט.
"אבל האלטרנטיבה היא שאת עושה שיימינג לאחר. הוא לא יכול עכשיו להתגונן מפנייך. נניח שהיו חמישה אחוז מקרים של תלונות שווא - אתה יכול לחיות עם המחשבה שחמישה מתוך מאה אנשים שיואשמו יהיו חפים מפשע? אני לא יכול, בעיקר כשלא נעשה בירור אמיתי. במקרה של יצחק לאור, ראיתי את העדות של האישה. לא היה שם מקרה ברור של אונס, הייתה שם הסכמה שהיא אולי לא הוגנת - הוא איש בעל שם, מבוגר, היא אישה צעירה. האם עונשו צריך להיות שמתחת לביתו יצטופפו נשים ויביישו את אשתו ואת הילד שלו? אני קצת מכיר אותו ויודע שהוא יכול להיות נורא גס רוח, אבל הדברים צריכים להיות הוגנים".

זה לא משכנע.
"אותי כן. קרה לי מקרה שחיזק את דעתי בעניין הזה, תשמע סיפור: לפני שלוש-ארבע שנים ניגשה אליי אישה בלובי של 'בית הוורד' והתחילה לצרוח עליי שנטפלתי או הצקתי אתמול לבתה. שאלתי מי זו הבת, והיא אמרה לי שהיא מאפרת שאיפרה אותי באולפני הרצליה. אמרתי, נכון שהייתה מאפרת חדשה, והייתה לנו שיחה מאוד נעימה. לא עשיתי לה דבר. הדלת הייתה פתוחה כל הזמן. היא אמרה, 'אתם אנשי הרדיו והטלוויזיה חושבים שתצאו מכל דבר'. אמרתי לה, 'אם יש לך תלונה נגדי, לכי למשטרה. אני לא מבקש, אני דורש ללכת להתלונן'. היא לא הסכימה בשום אופן ולמחרת היא שוב חיכתה לי שם. שאלתי אנשים שעבדו באותו יום באולפני הרצליה, האם הבחנתם במשהו? לא זכרו. עכשיו, אם מישהו היה שומע את הסיפור, זה מיד היה בעיתון: 'ירון לונדון נאשם'. היו אומרים, 'ברור, לונדון, השמוק הזה, המגעיל הזה, הזקן הזה'. נבהלתי נורא. חודש בערך הייתי מוטרד מדאגה".

ואיך זה נגמר?
"לא קרה כלום, היא הניחה לעניין".

ואתה אומר, זה החמישה אחוז של תלונות השווא.
"לא יודע אם חמישה אחוז או יותר, אני אומר שהדרך להתגונן היא באמצעות עדויות. באמצעות מערכת משפטית. אתה לא יכול לרדוף אנשים בלי שום עדויות ממשיות בטענה שידוע שנשים לא משקרות. אי אפשר לעשות את זה. אני מעודד נשים להתגבר על הפחד והקושי, ואכן יש נשים שעשו את זה ועמדו וסיפרו מה קרה. אין דרך אחרת לעשות צדק. מה אמרתי בסך הכל? נשים, לכו להתלונן".

יש אצלי קטטה בין מידת הענווה לרצון הטבעי שלא להישכח

"גאולה ולונדון" החזיקה מעמד רק שמונה חדשים. הוא לוקח את האחריות, אבל מכיוון מעט מפתיע. "התכנית ירדה כי היא נכשלה, ואני כועס על עצמי שלא תיאמתי ציפיות. ידעתי שבגילי אני לא יכול להקיף את כל עולם התרבות. יש את התרבות של הצעירים וצריך לפנות גם אליהם".

שמע, אתה לא חייב להכיר את כל פועלה של נועה קירל.
"זאת אחת הסיבות שתוקף אותי לפעמים מצב רוח רע. בעבר רציתי לדעת הכל וחשבתי שאני אוכל לדעת הכל, והיום אני מובס. אני יודע שאני לא יכול. בעיקר חבל לי על התרבות הצעירה, יש לזה חשיבות בעיניי. הייתי רוצה להבין את הנכדים שלי ובמה הם עוסקים".

נעלבת כשהתכנית ירדה? זה תמיד קצת מעליב.
"לא נעלבתי, אבל ככה פערתי את הפה בתימהון מסוים ובהקלה. גזרו עלי להפסיק את זה, בצורה פראית, כמו שנהוג אצלנו בנימוסים הישראלים. מצד אחר, הבנתי שזאת יכולה להיות העבודה האחרונה".

אתה הולך הרבה שנים עם המחשבה הזאת של הסוף.
"די הרבה שנים. בשלב מסוים צריך להיות ריאלי. היום יש בליבי לומר לאנשים שרוצים להעסיק אותי, תהיו זהירים כשאתם חותמים איתי לשנה".

איפה עוד אתה מרגיש את זה?
"אני מזהה אצלי געגועים למתים שלא היו לי אף פעם. לאבא שלי, קצת לאמא שלי. הייתי רוצה להראות להם שהכל בסדר, לעשות להם סיבוב בין ילדי ונכדיי, לעשות להם נחת. תראו אותי, אני בן 80 והחיים שלי היו בסך הכל די בסדר".

אם הגענו לזה, מה אתה רוצה שיכתבו על המצבה שלך?
"לא אכפת לי. ביום קבורתה של רעייתי נירה, בני הגדול קנה לי את חלקת הקבר לידה בכפר חיים. הוא רצה שאבא ואימא יתקרבו סוף סוף כנראה. הקבר שלה הוא לוח שטוח וכתוב עליו רק השם שלה, נירה לונדון. ומאחר שצריך שתהיה זהות, אני מניח שאצלי יכתבו ירון לונדון".

יש לך מחשבות על הנצחה?  
"אני לא עקבי בעניין הזה. לפעמים מנצחת אותי תאוות ההנצחה, הרי כשאעצום את עיניי בפעם האחרונה יישמר ממני רק זיכרון הולך ומתעמעם אצל מי שהכירו אותי. אחר כך אני אומר לעצמי, אני לא צריך את זה. אני חושב שיש אצלי קטטה בין מידת הענווה לבין הרצון הטבעי שלא להישכח".

איפה היית רוצה שיהיה רחוב על שמך?
"אני לא רוצה רחוב. אם כבר, כמו שכתב דוד אבידן, אז ללכת בגדולות. אני רוצה את כביש מספר 1, ושיקראו לו Via, כמו באיטליה".

השירים שכתבת בטוח יישארו. כתבת כמה פזמונים קנוניים, "אליעזר בן יהודה" למשל.
"חלק יישארו בוודאי לתקופה מסוימת, אבל גם הם יימחקו בסופו של דבר".

מעניין מה יזכרו מהריאיון שערך עם ניסים סרוסי, ושהתקבע בתודעה כפיצוץ הטלוויזיוני הגדול הראשון בין ישראל הראשונה לשנייה. סרוסי היה אז כוכב זמר עממי, לונדון הזמין אותו לאולפן של תכנית הטלוויזיה "טנדו". הריאיון עצמו, כמו כל הראיונות המוקדמים שערך בטלוויזיה, נמחק לפני שנים ואיש לא זוכר מה בדיוק נאמר בו, אבל זוכרים שהיה סקנדל. או כמו שלונדון מסביר: "הייתי טירון ולא הבנתי שמה שאתה רואה בטלוויזיה זה מה שאתה חושב שאתה רואה. אנשים ראו אשכנזי משכיל, מפונק, מול פרענק עני שעלה מאשפתות. הוא מנסה לטפס במעלה הפירמידה החברתית ולונדון החרא הזה דוחף אותו למטה. לא חשוב שהוא לא ממשפחה ענייה, הוא החל את דרכו במועדוני הרוק של רמלה, ושבעיני עצמו הוא אפילו לא היה זמר מזרחי. אם אתה מחפש רגעים מכריעים בתולדות פוליטיקה הזהויות, אפשר לכתוב את זה גם ככה. הייתי צריך להביא בחשבון שכך נבנית ההיסטוריה. זה לקח נורא מעניין".

אני לא מתכוון לכל אחד מ-50 מיליון ערבים

מה הלקח מ"הערבים הם פראי אדם"?
"בוא נשים הכל בפרופורציות. כשאדם משדר יום יום במשך שנים רבות, מדי פעם יוצאת איזו אמירה. בדרך כלל אני מתנצל מיידית, אבל כמעט תמיד לא מתייחסים להתנצלות. כמה אמירות כבר היו לי לאורך עשרות שנים? לא כל כך הרבה".

בוא נחזור לערבים.
"אתה יודע שאני מצביע לרשימה המשותפת?".

לא. ממתי?
"כבר כמה מערכות בחירות, מאז חוק הלאום. יש שלל סיבות, אבל העיקרית היא שיש לי חבר ילדות ערבי, אחד מחבריי הטובים. הוא רופא, בנו רופא בניו יורק. לפני שנים הוא בא אליי, ישבנו על המרפסת והוא אמר: 'תגיד לי ירון, מה אתה אומר, לנסוע מפה? אני לא יכול לסבול יותר. לא את הערבים שפה, ולא את היהודים שפה'. אני לא בוכה הרבה, אני מהגברים הישנים, אבל העיניים שלי הוצפו דמעות. אמרתי לו, 'סע מפה. לעולם לא תהיה כאן אזרח שווה'. אבל הוא לא נסע. אמר שאשתו לא יכולה לחיות במקום אחר".

האם יש בזה מרד? אי שביעות רצון מאיך שנראה השמאל הישראלי?
"אני לא יודע כמה ההצבעה שלי יכולה להשפיע, כמו שישראל לא יכולה לבדה להשפיע על הסיכוי לשלום במזרח התיכון. זה לא תלוי רק בנו, זה תלוי גם בערבים, שאין להם רק כוונות טובות. אני מכיר בזה. בעיניי חשוב ש-21 אחוז מהאוכלוסייה יהיו שווי זכויות. כיוון שכך, החלטתי לשים את הדגש על העניין הזה. מצבם של ערביי ישראל ותחושת השוויון שחשובה לא פחות מהשוויון עצמו".

ולכן אתה מצביע למשותפת?
"שמע, זאת הצבעת מחאה. אני לא מתפעל מהמפלגה הקומוניסטית או המוסלמית, אבל חשוב לי שידעו שיש יהודים אחרים. ואני מקווה שבסוף אולי יום אחד הם ישתתפו בשלטון, ושר הבריאות יהיה אחמד טיבי, מה קרה?".

למה אתה חושב שלרוב הישראלים כל כך קשה עם ערבים?
"מאותה סיבה שלערבים קשה איתנו, יש יריבות דמים בין שני העמים וטינה מוצדקת מצדם של הערבים וגם מצדנו".

ואיך ניישב את העניין הזה?
"המציאות תיישב אותו. בסופו של דבר תהיה פה לדעתי חברה היברידית. אני מניח שהציבור הערבי יצמיח בורגנות ומעמד בינוני של אנשים משכילים ואמביציוזיים, אינטליגנטים וחרוצים, שהחברה הישראלית לא תוכל להסתדר בלעדיהם. כבר היום אי אפשר להסתדר בלעדיהם במובנים רבים. בהדרגה יהיו גם נישואי תערובת. אנחנו נחיה אחד בתוך השני, ההבדלים ייטשטשו מכורח הנסיבות".

מישהו מחברי הכנסת הערבים יודע שאתה עם המשותפת?
"לא, לא. אחמד טיבי הוא ידיד שלי, איימן עודה מכיר אותי. אני לא מתפעל מהם, אל תחשוב שאני משוגע על המפלגות האלה. אבל עודה הוא מנהיג אמיתי. הוא גם חכם נורא".

תסביר לי איך זה הולך עם "פראי אדם".
"אני לא מתכוון לכל אחד מ-50 מיליון ערבים, ודאי לא למיליארד ורבע מיליון המוסלמים. אבל יש משהו בציוויליזציה הערבית. היא מאוד כושלת, לא מצליחה להתמודד עם אתגרי היום והמחר. לזה הכוונה. התרבות הזו מניבה לפחות בדורות האחרונים מאורעות שהם בעייתיים ביותר, לזה התכוונתי. כשערבי ישראלי מסתכל מסביב, אם הוא כנה עם עצמו, הוא רואה מה שקורה עם האנשים שהוא מתייחס אליהם כקרובי משפחה תרבותיים. אם רוצים להתווכח איתי, בבקשה".

אז איך זה מסתדר עם זה שאתה מצביע בסוף למשותפת?
"אני דואג לכלל אזרחי המדינה. אני חושב שאנחנו יכולים להשתבח בציבור הזה. ונכון שהביטוי לא היה כל כך מוצלח".

כן, אין לו בעיה להתנצל או להודות ששגה. כשכתב את האוטוביוגרפיה שלו הבין שהזיכרון האנושי הוא דבר מאוד מתעתע. שרובנו לא זוכרים מה באמת קרה, גם אם אנחנו בטוחים שכן. כשהשיחה מתגלגלת אל מנהיגי ישראל, שאת כולם ראיין, מתברר שהוא עצמו לא זוכר איפה היה בלילה שבו נרצח רבין ("הוא היה איש באמת נחמד. הלשון שלו הרגיזה אותי נורא, היא הייתה כל כך נוקשה ומאומצת, אבל הוא היה איש אינטליגנטי מאוד"). את לוי אשכול ואריאל שרון הוא זוכר כ"אנשים עם הומור". כשלוחצים אותו לקיר, הוא אומר שדווקא יצחק שמיר היה זה שהרשים אותו ביותר: "היה אצלו העדר מוחלט של אנוכיות. לא טרח שתיכתב עליו ביוגרפיה, לא השאיר אחריו זיכרונות. זה אדם שמחק את העצמי. אני לא חשוב, חשובה המהפכה. זה בולשביק אמיתי".

בדירה המרווחת שלו בתל אביב - בניין די ישן, קומה רביעית ואין מעלית – הוא נשמע לפעמים כמו ב"לונדון את קירשנבאום", תכנית האקטואליה היומית והמשמעותית שהגיש במשך יותר מעשור עם מוטי קירשנבאום. היום הוא משלים סרט תיעודי חדש על פרשיית רצח מסוף שנות ה-50 ומתכנן שלל פרויקטים עתידיים; איכשהו הגיוני שהוא כמעט נעלב כשקיבל השבוע מהמדינה, לכבוד העשור התשיעי, כרטיס מגנטי שפותר אותו מעמידה בתור. זה בטח קצת מוזר למי שמורגל באור הזרקורים מאז אמצע שנות ה-70.

ברוב שנותיי המוקדמות לא ראיתי את האחרים

לונדון מבוגר ממני ב-20 שנה, ואני יכול להשתמש בביטוי "גדלתי עליו". אני קצת מעריץ אותו; הוא תמיד נראה לי העיתונאי המושלם, האיש שיודע לשאול את השאלות הנכונות, שמבין בכל תחום במידה הנכונה, שלא מפחד. הכרתי גם צד אחר שלו: הייתה לו בשעתו חבורה שכללה את יוסי ודורית שריד, אהוד ועופרה מנור, וגדעון ונעמי סמט. חבורה צמודה מאוד, אוהבת. כולם היו מפורסמים, אבל קלטתי שהם חבורה אמיתית וכיפית. היא התפרקה לאחר שנפטרו ח"כ שריד, מנור ובעיקר אשתו נירה. "היינו קבוצה של חברים טובים, זה נכון", הוא נזכר, "אבל היה משהו לא נכון בינינו. לא היה גילוי לב, אני חושב שהייתה שם תחרות סמויה. כשהיינו בצרות לא סיפרנו מה שנדרש. לא עמדנו במבחן החברות הטובה, לספר לזולת מה מציק לך. היום אנשים יותר פתוחים זה עם זה. אולי זה עניין דורי".

הוא נולד בתל אביב, בנם של שחקן תיאטרון ומורה שניהלו חיי בוהמה סוערים ושלחו את לונדון ללמוד בפנימיית "הכפר הירוק". באוטוביוגרפיה שלו, "לו הייתי פיראט", מוקדש חלק נכבד לתיאור החיים בתל אביב של שנות ה-40 וה-50, עם חיי אהבה ונפש סוערים, בדירות שכורות שחולקות משפחות עם רווקים, שבסטנדרטים השמרניים של היום היו מטרידים מאוד את רשויות הרווחה.

הוא גדל בקפה המיתולוגי "כסית", שם התחכך באנשי רוח כמו המשורר אברהם שלונסקי, שהוא מחשיב כמי שגרם לו להתחיל לכתוב, וצילה בינדר, האישה האחרת המפורסמת של נתן אלתרמן, שלימדה אותו רישום (מה שהוביל אותו ללמוד ב"בצלאל"; הוא חשב שיהיה מאייר). כנראה בזכות כל אלה הוא איש מאוד פתוח, ההפך משמרן.

בתקופת בצלאל הכיר את נירה, הבוגרת ממנו בארבע שנים, והתחתן. בירושלים החל גם את דרכו ברדיו וטס כשליח קול ישראל לפריז; כשחזר הצטרף ככתב לכוחות במלחמת יום כיפור. המלחמה ההיא עיצבה את תודעתו, גם אם לטענתו לא חוזרות אליו בלילות תמונות ההרוגים והשרופים.

לי הוא מזכיר את הילדות. את ישראל של פעם, לטוב ולרע. בכל זאת, זה האיש שהיה ההשראה לדמותו של ירון זהבי ב"חסמב"ה" של יגאל מוסינזון. והוא האיש שכתב בשעתו שיר יפה, "מרדף", שביצעה חוה אלברשטיין ושהפך עם השנים למשהו שונה לגמרי.

"ברוב שנותיי המוקדמות לא ראיתי את האחרים, אפילו לא כשכבר הייתי איש רדיו וטלוויזיה", אומר לונדון היום ומזכיר כמה נונשלנטי הוא יכול להיות באמירות שאחרים יישמרו מהן. זאת ההזדמנות להזכיר שבאוטוביוגרפיה הוא מתאר שני מקרים שבהם הומואים ניסו לפתות אותו: "כשהייתי נער, באוטובוס, בקו חמש, מישהו תפס לי את הביצים ושאל אותי אם אני מוכן לשאת את איבר מינו. אני עד היום זוכר את המילה הזאת, 'לשאת'. מיד סיפרתי על זה לאבא שלי. זה היה מאוד נעים אגב. הרגשתי זרם חם ונעים בגוף". שנים מאוחר יותר ניסה יוסי שטרן המנוח, אמן ירושלמי בוהמי שחי מחוץ לארון להזרים אותו; גם זה לא הצליח. ירון לונדון הוא לגמרי זכר אלפא.

הייתה לי דילמה לפני המפגש איתו. הרי לא באמת מעניין אותי אם הייתה לו דינמיקה טובה עם גאולה אבן ("היא אישה מאוד נעימה") או להבין מה יחסיו האמיתיים עם לאה זהבי ("אנחנו חברים טובים מאוד היום"); לא בשביל זה אתה מראיין איש כמוהו ביום הולדתו ה-80. עניין אותי יותר לשמוע את הזיכרונות והתובנות שלו, לכן אני מסיים את הכתבה עם מעט חוסר נוחות. לא רק כי היא צרה מלהכיל את כל העניינים שדיברנו עליהם, אלא כי אני אפילו לא יכול להתעכב על "היום הזה", תכנית החדשות הראשונה בתולדות ישראל שהעזה למתוח בקורת על השלטון ולא לדברר אותו. היא עלתה לאוויר ברשת ב', באמצע שנות ה-60, והיא שהפכה את המגיש הצעיר שלה, ירון לונדון, לכוכב בגיל 25. בראיה היסטורית, זו תכנית שבאמת שינתה את ישראל. אבל לך תסביר את זה היום למישהו.

אני מקווה שבכל זאת הצלחתי להעביר את רוחו של האיש הזה, שהוא באמת מהסמלים של התקשורת הישראלית. את חוכמתו, ידענותו, דעתנותו, וגם את העובדה שהוא כמעט תמיד מוכן לראות את שני הצדדים - ולהודות שיש צדק מסוים בכל אחד מהם. בעיניי הוא כמו שמסכמים היום "איש מדהים", ואני מאחל לו עוד המון שנים יפות ופוריות. מגיע לו, כדאי לנו.