עדן שבתאי אמנם גרה 12 שנים בארצות הברית, אבל היא ישראלית לגמרי. הנה ההוכחה: רק התיישבנו, וכבר היא מתלוננת כמה הכל יקר פה. "זה ברמה שלא האמנתי, יותר מאשר באל איי, ושם מרוויחים יותר", היא אומרת, "שכרתי עכשיו בתל אביב דירת שני חדרים, במחיר שהייתי מוצאת בו דירת 3-4 חדרים בהוליווד הילס. הכל בישראל יקר - האוכל, הבגדים. כל הכבוד למי שחי פה, לא יודעת איך אתם עושים את זה".
להתפרנס כאן מריקוד זה פחות אפשרי.
"גם באל איי הרבה רקדנים הם בתחתית של השואו ביז, אבל רקדן שעובד שם יכול לקנות בית, לנהוג במרצדס, לאכול באיזו מסעדה שבא לו. כאן זה לא ככה".
אז בזמן שכולנו רק רוצים לשרוד, שבתאי הוטסה לכאן מלוס אנג'לס כדי לשפוט ב"רק רוצים לרקוד", ריאליטי הריקודים החדש של קשת שעלה השבוע. הכוריאוגרפית הבינלאומית בת ה-34 תשהה בישראל עד אוגוסט, ואז תמשיך את הקריירה שלה מעבר לים. בינתיים היא על תקן השופטת המגניבה והמחבקת, שמאזנת את הנזיפות של דוד דביר והקשיחות של אנה ארונוב, ומביאה איתה ניסיון עשיר ונוצץ במיוחד. בין היתר היא הייתה אמונה על נאמברים של אריאנה גרנדה, דמי לובאטו, סנופ דוג, פיטבול ואנריקה איגלסיאס, ועל הופעות ריקוד באמריקן איידול, אצל אלן דג'נרס ובטקס פרסי הגראמי. לא בדיוק המסלול הסטנדרטי עבור ילידת קיבוץ איילת השחר, אי שם בצפון ישראל.
שבתאי יושבת מולי בשמלת אדידס שחושפת חיטובים מעוררי קנאה, והגלאם שלה גורם לי להצטער שלא עשיתי שפם היום. כל התנועות שלה נראות חסרות מאמץ, אבל זה בערך הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה. "הייתי צריכה לעזוב את הכל, המשפחה והחברים, כדי להשיג את מה שהשגתי. היום רקדן יכול לקבל עבודה באל איי כי מישהו ראה וידאו שלו ברשת, ומדהים שזה אפשרי, אבל יש רקדנים שמתהלכים כמו טווסים רק כי יש להם מלא עוקבים באינסטגרם. מה עשיתם בזה? אין לכם ריספקט בתעשייה כי אין קיצורי דרך בתעשייה. זה כבוד שצריך להרוויח".
ואיך קיבוצניקית כמוך עשתה את זה?
"עבדתי מאוד קשה, לא רק מקצועית. מאוד חשוב להתערבב כאן, וזה לא הצד החזק שלי: אני לא אוהבת להיות ליד אנשים רק כי אני צריכה מהם משהו, הייתי גרועה בזה. לקח לי זמן לצאת למקומות הנכונים, לדבר עם האנשים הנכונים, למצוא דרכים לעשות את זה שהן לא ליקוק תחת. אני ישראלית אחרי הכל, ויש לנו אגו מטורף, שזה משהו שהורס לנו. צריך לבלוע המון רוק עד שמקבלים מה שרוצים".
הרימו גבה כששמעו מאיפה הגעת?
"אמרו לי בהתחלה 'מה את יודעת על היפ הופ? זאת תרבות', ועניתי: 'אני אמנם לבנה, אבל אני יודעת לזוז'".
בעולם שלנו אוהבים את הקימורים
עדן, בת לג'ני שעלתה ארצה מתוניסיה ולרונן שנולד בקיבוץ, ואחות בכורה למידן (32) ואלמוג (28), התחילה לזוז במסגרות מקצועיות בגיל 7. הוריה קיבלו אישור מיוחד לשלוח אותה לרקוד בלט ומחול מודרני, ארבע שנים לפני הגיל המקובל בתקנון הקיבוצי. אלא שהיא לא הייתה בדיוק מהילדות שחולמות לככב באגם הברבורים.
"מגיל מאוד צעיר התחברתי לעולם הפופ, בגיל 5 כבר הייתי מקשיבה בווקמן למדונה. בגיל 15 התחלתי לשמוע היפ הופ: ד"ר דרה, סנופ דוג, כל הכבדים. לא שמעתי מאיר אריאל וברי סחרוף, בקיבוץ קראו לי ערסית. הייתי שונה, מתלבשת שונה, אומרת לאמא שיום אחד היא תפתח MTV ותראה אותי בקליפים. לפני כמה שנים מצאתי מכתב שההורים שלי כתבו לי לבת המצווה, שבו הם איחלו לי להגשים את החלום לרקוד בניו יורק. מההתחלה הם קיבלו את הדבר הזה בי".
הם היו מההורים הדוחפים?
"ממש לא, לא מדובר בהורים שהגשימו דרכי חלום. הייתה לי ילדות רגילה: רקדתי שלוש פעמים בשבוע, אז זה נחשב המון אבל היום זה די סטנדרטי. מה שכן, לפעמים לא רציתי ללכת לרקוד והעדפתי להישאר בבית עם חברים. אז התחבאתי בחוץ, ההסעה הייתה נוסעת, והייתי חוזרת הביתה ומספרת שהיא לא הגיעה".
לאט לאט שבתאי הילדה התאהבה בעולם הריקוד, התאהבות שחרגה מגבולות החוג. "הייתי מקליטה קליפים של מייקל ג'קסון ובריטני ומריצה את קלטות הוידיאו אחורה כדי ללמוד את הצעדים עד שהייתי קולטת. אחר כך התחלתי לנסוע לתל אביב כשהיו מגיעים מורים מחו"ל להעביר סדנאות".
זה גם השפיע על דימוי הגוף שלך בתור ילדה? התחלת לאכול פחות?
"איפה, אמא שלי אמרה שכבר עדיף להשאיר את המקרר פתוח כי אנחנו, הילדים, לא מפסיקים לטחון. אנחנו משפחה שאוהבת אוכל, כשהייתי קטנה הייתי אוכלת את האוכל של מי שסביבי וגם מהרצפה. עד לפני ארבעה חודשים הייתי זוללת פסטה חמש פעמים בשבוע. תמיד ידעתי שאם ארד קצת במשקל אעבוד יותר, אבל לא אכפת לי. למזלי העולם של ההיפ הופ מאוד שונה במובן הזה מהריקוד הקלאסי. אוהבים אוכל, אוהבים את החיים, אוהבים ישבן, קימורים, נשים מלאות".
ותודה לטוורקינג.
"ולביונסה, ובכלל לראפרים. מה שכן, התעשייה באל איי מאוד סביב הפיטנס, חדר כושר זה חלק יומיומי מהחיים, וגם הקטע של ניתוחים פלסטיים מאוד חזק. אחוזים מאוד גבוהים שם עושים, זה מסביבי, אבל אני כזו ילדה מהקיבוץ שזה נראה לי לא בסדר, אני מרגישה יותר חזקה מזה. נכון, לפעמים את שואלת את עצמך 'אולי אני צריכה?', אבל יש לי בראש את אמא שאומרת 'שלא תעזי!'".
ומה עם הזרקות קוסמטיות? זה מאוד נפוץ.
"אני באל איי 7.5 שנים בלי לגעת במזרק! ובגיל 34 זה נחשב אוי ואבוי, כן? פגשתי בנות שצעירות ממני ביותר מעשור וכבר מזריקות. אני מתפחלצת מזה. זה לא ייאמן, תהיו ילדים! מדלגים שם על שלבים, בני 20 מתנהגים כמו בני 40. קשה לראות את זה, במיוחד אצל אמנים צעירים שכל העיניים עליהם ושואפים לשלמות. אבל אין דבר כזה, זה לא קיים".
הייתי ניצבת שמרוויחה שמונה דולרים לשעה
רגע לפני ששבתאי יצאה להגשים את החלום, היא הספיקה לרקוד את הריקוד המקומי המוכר: שירות צבאי ("הייתי פקידה, הכנתי קפה והתחרפנתי, אבל היה לי חשוב לעשות צבא. מי אני שאגיד 'לא בא לי' כשחברים שלי הולכים להילחם?") וחצי שנה בהודו ("אנשים לא יאמינו שהייתי בתוך הג'יפה, היום זה לא יכול לקרות. אבל רקדתי על גגות והעברתי שיעור ריקוד לטבחים הודים בדרמסלה"). אחרי שסימנה על אלה וי היא התייצבה בניו יורק, ושם הגיעה הכאפה.
"התחלתי לקחת שיעורים ולהתאמן בברודווי דאנס סנטר והייתי בהלם. חשבתי שאני טובה, שיש לי את זה, וגיליתי שממש לא. הייתי מסתכלת על המורים והרקדנים, אומרת 'יואו, ככה אני אהיה יום אחד', וקורעת את הטוסיק. במקביל הייתי מלצרית, בייביסיטר, מה שאת לא רוצה. התחלתי ללמד בבית ספר לילדים מבתים הרוסים, ואלה הילדים הכי מקסימים בעולם. הקמתי שם מגמה ושנה אחר כך כבר לימדתי שלוש שעות בכל יום. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי רגע, עזבתי את הארץ, המשפחה, החברים, השפה שלי, אולי כדאי שאתרכז במה שבאתי לעשות, להיות רקדנית? אז אחרי 4.5 שנים בניו יורק עזבתי לאל איי".
לא פחדת להתחיל הכל מחדש שוב?
"הבנתי שאני צריכה להתקדם, שזה המקום למי שרוצה להיות רקדן או כוריאוגרף, אז קיבלתי ביצים ועברתי. בהתחלה אמרתי יופי, שמש, ים, יש לכולם בריכות בבית ואת מרגישה בחופשה. ואז זה מכה בך שאוקיי, נא להתקדם ולא לישון בעמידה, כי זה מאוד קל שם. בשנה הראשונה בכיתי כל יום, זו הייתה השנה הכי קשה בחיי".
חשבת להתקפל לארץ?
"המחשבה הזו עברה בי כל הזמן, כל יום. גם להורים היה קשה לשמוע אותי בוכה ולא מאושרת. הם דאגו, בקושי יכולתי לשלם שכר דירה".
איך הסתדרת כלכלית?
"הייתי ניצבת בסרטים ובסדרות והרווחתי שמונה דולרים לשעה. ניצבת ששותה ברקע קפה מזוייף בבית קפה, או מיץ רימונים במקום יין בבר. הרגשתי כזאת קטנה".
מתי הדברים החלו להשתנות?
"בתור רקדנית היה לי אודישן להופיע ב'רוקדים עם כוכבים' עם פיטבול ועם ני-יו (זמר R&B ורקדן), ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא עוברת. הגעתי לאודישן, עמדתי ליד ני-יו, שמעתי אותו שר בלייב ליד האוזן שלי ואמרתי זהו, היה שווה להקריב ולסבול ולבכות. שנה אחרי שהגעתי לאל איי, שנה אחרי שאמרו לי מיליון פעמים לא, התקבלתי. משם הכל התגלגל".
הרגשתי שהריקוד לא מספיק, רציתי ליצור
דווקא אחרי ההצלחה הזאת, שבתאי החליטה לעשות את המעבר לכוריאוגרפיה. "הבנתי שהריקוד לא מספיק לי, שאני רוצה ליצור את הדברים שלי על הבמה, ושהיא תהיה במה ענקית. אמרו לי 'את חושבת שאם את רקדנית את גם כוריאוגרפית?', אז התחלתי לסרב לעבודות של ריקוד כדי שיכבדו אותי. ככה חזרתי למצב שבו קשה לי לשלם את שכר הדירה. שוב שמתי את עצמי במקום קשה, סבלתי, הכנתי את הקרקע וחיכיתי להזדמנות".
מי נתן את הצ'אנס הראשון ככוריאוגרפית?
"פליי, הכוריאוגרף שעובד עם כריס בראון מאז שכריס בן 15. שנתיים ביקשתי ממנו שיתן לי צ'אנס, שיאפשר לי לעבוד עם כריס. אני חושבת שכריס הוא אחד הפרפורמרים הטובים בעולם. לראות כוריאוגרפיה שלך עליו זה מספק ברמות. אחרי שהצקתי מספיק הוא לקח אותי לכמה עבודות קטנות כרקדנית, ויום אחד קיבלתי אימייל מהסוכנת שלי ששאלה אם אני פנויה לעבוד איתו על כוריאוגרפיה לקליפ של כריס בראון. פתאום יש הרגשה שהחלום מתגשם, שהכל מתחבר".
העיניים שלך דומעות כשאת מדברת על זה.
"כי עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לזה, וברגע הזה את נזכרת למה עבדת שנים בלי לראות את הפירות. כשזה קרה לא הפסקתי לבכות".
איך ניגשת לזה? לא רעדו לך הביציות?
"ברור שרעדו, אבל זה עבר כשפגשתי את כריס. הוא מאוד נחמד וסקרן. אנשים חושבים שהוא לא כזה נחמד".
בכל זאת, התקיפה של ריהאנה לא בדיוק עשתה לו יחסי ציבור טובים.
"והוא משלם על זה".
איך התנהלה העבודה?
"נכנסתי לחדר וראיתי מאות בנות, כולן נראות פצצה, הרבה כאלה שרקדתי איתן, זה היה שוק. עשיתי להן אודישנים. פתאום אני, עדן מהקיבוץ, מעבירה אודישנים לרקדניות הכי טובות באל איי! זה היה מטורף, ידעתי שזה הסיכוי לשים את עצמי על המפה. אחרי התחלתי לעבוד עם ג'ייסון דרולו, אריאנה גרנדה, דמי לובאטו… פתאום אנשים סמכו עלי. זה לא שהייתי פחות טובה קודם, פשוט לא הייתה לי הזדמנות להראות מה אני שווה".
איך זה לפגוש אנשים בסדר הגודל הזה?
"בשלב הזה אני אתרגש רק אם אני אפגוש את וויל סמית'. חולה עליו".
יש לך את המספר של אריאנה גרנדה?
"את אריאנה דווקא אין לי, אבל תמצאי כמה טלפונים אצלי".
למשל?
"אני לא אוהבת לעשות ניים דרופינג. אבל יש, יש".
הרגשת שהמעמד שלך בעיר השתדרג בגדול? את הולכת יותר זקוף?
"אני תמיד הולכת זקוף, מהבלט. אבל כן, זה נותן ביטחון. מצד שני, בתעשייה הזו את אף פעם לא יכולה לשבת רגל על רגל, יש הרבה אנשים מוכשרים עם דרייב מטורף. אם תשבי מישהו אחר יפרוץ במקומך".
מה זה עושה למעמד הכלכלי?
"זה עוזר. באל איי, גם אם את לא רוצה לשחק את המשחק, עדיין אנשים מסתכלים איזה אוטו יש לך. אם אני אבוא עם אוטו יקר אז אנשים יגידו אוקיי, היא עושה כסף אז היא טובה. אני נוהגת עכשיו במרצדס שחורה. זה היה החלום שלי, אבל עכשיו אני רוצה לשדרג אותה למרצדס לבנה".
לא חסר שוביניזם בתעשיית הבידור. איך זה לעבוד ככוריאוגרפית בחדר מלא בבמאים ומפיקים גברים?
"לא קל בכלל. להרבה גברים יש בעיה עם נשים חזקות שיש להן הרבה דעות, ולי יש הרבה דעות. אני לא אקטין את עצמי, בטח לא בשביל גבר. המפיקים או הבמאים שהיו מעליי לפעמים הסתכלו עליי עקום כשאמרתי מה אני חושבת, ונתנו לי תחושה של 'את אישה, מה את יודעת?', אבל אז הלכו ועשו מה שהצעתי. אני לא אשקר, היו פעמים שהייתי צריכה לסתום את הפה, לפעמים את צריכה להיות חכמה ולא צודקת, אבל זה בוער בך מבפנים. את כן צריכה לדעת לבחור את המלחמות שלך ולהחליט מה יהיה המהלך הבא. ככה מגיעים לטופ, ואז את תגידי להם מה לעשות".
כולם מציקים לי על ילדים, חוץ מההורים שלי
עם כל השאפתנות המקצועית, שבתאי מוצאת זמן גם לרומנטיקה. בתשע השנים האחרונות היא בזוגיות עם ג'ורג' רקדן ברייקדאנס ופעלולן בסרטים. הם הכירו במסיבה בניו יורק, ועברו יחד ללוס אנג'לס: "ג'ורג', שאני קוראת לו ג'י, הוא בודהה מהלך. שום דבר לא מזיז לו, וזה לא אופייני לאמן. הוא אדם מאוד חיובי שלא רואה אף אחד ממטר. כשיש בן אדם כזה לידך את לומדת מלא".
איך ההורים מקבלים את זה שבן הזוג לא יהודי?
"לאבא שלי היה קצת קשה, אבל זה עבר ברגע שההורים הכירו אותו. הוא חוגג איתי את כל החגים היהודיים, יודע מלא עברית, מאוד פתוח לאמונה ולמסורת שלי. אצל המשפחה שלו יש עץ בחג המולד, ואני חושבת שכשיהיו לנו ילדים נעשה עץ חנוכה, עם נרות ומגן דוד למעלה".
אם כבר ילדים, בישראל מאוד אוהבים להכניס יד לרחם. כמה מציקים לך על זה?
"כולם מציקים על ילדים כל הזמן, חוץ מההורים שלי. גם אנשים זרים. אני פשוט צריכה להגיד שאני בת 25".
זה מעצבן אותך?
"קצת, כי כמה אפשר לשאול את אותה שאלה? אני אעדכן אתכם כשזה יקרה, אתם גם תראו את זה כי אי אפשר להסתיר. זה לא פשוט כשיש קריירה, אבל אני רוצה".
מרגש אותך שבקרוב יזהו אותך ברחוב בתל אביב?
"מפחיד אותי. אני לא רוצה שיזהו אותי, אני בן אדם פרטי, גם באל איי לא יודעים הרבה על החיים הפרטיים שלי. זה מוזר ונורא מלחיץ".
באמת? יש לך כבר קריירה מאחורי הקלעים, לא בא לך קצת פרונט?
"אני אוהבת את אחורי הקלעים, זה עושה לי את זה הרבה יותר מלהיות מול המצלמה. המקום של לשפוט לא נעים לי, בדרך כלל אני עורכת אודישנים רק אם אני חייבת, זה גומר אותי. לקח הרבה זמן לשכנע אותי להשתתף בתוכנית, אני לא אוהבת לפגוע באנשים ומשתדלת להגיד משהו טוב לפני שאני משחררת ביקורת. אמרו לי דברים נוראיים בחיי, המורה שלי לבלט קלאסי אמר לי שהיו צריכים לקרוא לי גיהינום במקום עדן. היום זה מצחיק אותי, אבל זה יכול גם לצלק. לרקדנים שלי אני אומרת שהם סופרסטארים".
ואת עצמך מרגישה כמו סופרסטאר?
"לא. אני זאת שיוצרת כוכבים".
"רק רוצים לרקוד" משודרת בערוץ 2 בימי שני ב-21:00
איפור: קרן אור | שיער: עומרי רשף
