כששרון חיון גינת כותבת ספר ארוטי יש לה פרפרים בבטן

"האמת... שכרגע בא לי לבכות!", שיתפה אחת החברות בקבוצת הפייסבוק הנשית המונה כ-11 אלף נשים. "היום ב-4:45 סיימתי את 'האריה האגדי'. אי אפשר להסביר את תחושת הריקנות! איך ממשיכים מכאן??? אין קוראים ספר אחר??".

הקבוצה "הלביאה הלוחמת – היום שאחרי" מוקדשת לקוראות שסיימו את ארבעת ספרי הסדרה, הכוללת שני כרכים של "הלביאה הלוחמת" ושני כרכים של "האריה האגדי", ולא יודעות איך להמשיך בחייהן בלי גיבורי סדרת הספרים הארוטית. זאת רק קבוצת מעריצות אחת מתוך גל של עיסוק בז'אנר הספרות הארוטית, שכבש את נשות ישראל בשנים האחרונות. עשרות אלפי משתתפות בקבוצות כמו "כל הרומנטיקה הזאת" דנות ומחליפות המלצות על ספרי רומנטיקה וארוטיקה, לרוב אפלה וקשוחה. אבל גם בקהל הקוראות הרחב של הז'אנר בישראל "הלביאה הלוחמת" הוא הספר המדובר והמוכר ביותר, והיחיד שמוקדשת לו קבוצה ייעודית גדולה כל כך. "סיימתי את ארבעת הספרים בסדרה ביום וחצי", כתבה חברה אחרת בקבוצה, "לא ישנתי, לא אכלתי, לא יצאתי מהבית, הייתי כל כך שקועה בקריאה שהדמיון קצת התחבר לי למציאות. בכיתי, צחקתי, התאהבתי, נשבר לי הלב".

"הלביאה הלוחמת" הוא הספר הראשון שפרסמה שרון חיון גינת, והוא ראה אור בשנת 2018 בהוצאת "יהלומים". היא הוציאה את שני החלקים הראשונים בבת אחת והם זכו להצלחה מיידית. "מההתחלה היה באז לא הגיוני על הסדרה, מהיום הראשון שזה יצא, לא יודעת, היה משהו", מספרת חיון גינת במבטא צרפתי קל. "כששאלו אותי מה תהיה הצלחה בעיניי, אמרתי: להגיע למהדורה שנייה. ובסוף אני לא יודעת כבר כמה מהדורות הורדנו לדפוס".

עשר, עשרים?
"לא, זה יותר, זה כבר מודפס חמש-שש שנים, זה יותר, ברוך השם. זה מהמם. צריך להגיד תודה על זה כל הזמן".

איך הייתה הפעם הראשונה

ספרי "הלביאה הלוחמת" נמכרו כבר, להערכת המחברת, ביותר מרבע מיליון עותקים ובעשרות מהדורות מודפסות. גיבורת הספרים, אלה אברמוביץ', הלביאה, היא צעירה יפה במידה מעוררת השתאות וחכמה במידה יוצאת דופן (כפי שחיון גינת מקפידה להזכיר לאורך הספרים), שנכנסת למערכת יחסים אפלה וסוערת עם הבוס שלה, טוני ספקטור. אלה נולדה בישראל, גדלה בצרפת אצל דודתה המתעללת, חולצה בגיל 15 בידי כוחות הביון הישראליים ואומנה מגיל צעיר להיות סוכנת מוסד מיומנת. אחרי השירות עברה לניו יורק והתחילה לעבוד בחברה של ספקטור, איש עסקים עשיר עם בעיות שליטה בכעסים וחיבה לסקס קינקי. מה שהתחיל כהתעללות של בוס מתעמר, הפך לרומן סוער ואפל ואז לאהבה גדולה שמרפאת את הפצעים והטראומות של שניהם, הלביאה הלוחמת והאריה האגדי.

למה דווקא רומן ארוטי?
"כי זה כיף לכתוב רומן ארוטי. את כותבת על דמויות יפות, על מתח מיני, על סיפור אהבה, זה הכי כיף בעולם. יש לך סיפור אהבה מרכזי, וזה תמיד כיף, ואת מכניסה בתוכו פשע ומתח ומה שאת רוצה. זה ז'אנר שכשאת כותבת אותו יש לך פרפרים בבטן. את מתרגשת מהאהבה בין הדמויות, את נזכרת איך היו הנשיקה הראשונה והפעם הראשונה...".

את מתרגשת עם הדמויות?
"כל סצנה שאני כותבת – אני חווה בעצמי. יש סצנה אחת ב'האריה האגדי' שאחרי שכתבתי אותה הקאתי. סצנה מאוד קשוחה, מאוד קשה, אז הקאתי. אני גם מכניסה את עצמי לאווירה, אם אני כותבת משהו אפל אני אכתוב בחושך, על הרצפה. אם אני כותבת משהו יפה ונעים אני אכתוב בגינה עם פרחים ושמש. ארוטי אני אכתוב בלילה, ואני אשים בדרך כלל שירים של פיפטי סנט, הם מאוד ארוטיים".

למה לדעתך הספרות הארוטית מצליחה כל כך בשנים האחרונות, למה הקוראות כל כך מתחברות?
"כי זה כיף לקרוא את זה. סקס זה כיף".

הרבה מהקוראות הן נשים מבוגרות, נשואות.
"יש הכל, באמת. יש בקהל הקוראות שלי גם צעירות מאוד, צעירות יותר מדי, לדעתי. ויש הכל. יש לי גם ערביות ודרוזיות וחרדיות ממש, עם כיסוי ראש".

יש כאלה שקוראות בסתר?
"הן ממש לא עושות את זה בסתר, הן באות למפגשים, מפרסמות על זה פוסטים. סקס טוב בין בני זוג זה שלום בית, זה הבסיס. זה מפלפל את הנישואים. יש המון בעלים שמאוד שמחים שהנשים שלהם קוראות את הספרים האלה. אני מקבלת הודעות מנשים שמספרות לי שפעם סקס היה מטלה והיום הן נהנות. הן מבינות שהן יכולות ליהנות מסקס".

אני צרפתייה, סקס לא מביך אותי

חיון גינת בת 38, נשואה לעדי, אמא לשלושה (בן, 13, אור, 10 ומתן, שנה) ומתגוררת בנתניה. היא נולדה וגדלה בפרברי פריז, בת להורים ישראלים שהיגרו לצרפת, ובגיל 21 עלתה לארץ בגפה, ללא משפחתה. את בעלה, השותף במפעל המשפחתי של טקסטיל ביטחוני, הכירה לפני שעלתה לארץ. "הכרתי אותו בחופשת סקי, היינו יחד שנה ואז עליתי לארץ. לא עליתי בגללו, כשהכרנו כבר היה לי תאריך עלייה. הכנתי את העלייה שלי, לא החלטתי ביום אחד שאני עולה. עבדתי לפני שעליתי, שמתי כסף בצד".

בעצם היית עם בעלך כל החיים שלך, לא הייתה לך רווקות הוללת.
"מגיל 20 אני איתו. אבל הייתה לי רווקות מאוד הוללת בצרפת", מחייכת חיון גינת במסתוריות ואז מתקנת, "סתם, היה לי חבר לפניו".

אז מהיכן את מביאה את עולמות התוכן הארוטיים? היית עם גבר אחד כמעט כל החיים.
"אז מה? אז אין גיוון בחדר המיטות עם הגבר שלך?", היא צוחקת, "גבר אחד יכול לעשות מלא דברים במיטה. אבל אתה עושה מהעניין הארוטי כאילו זה הספר. יש סיפור מלא, הארוטיקה זה בונוס, זה רק לפלפל את הספר, זה לא העניין".

ובכל זאת, זה חלק גדול מהעניין. לא מביך אותך לכתוב סצנות מין?
"אני צרפתייה, זה לא מביך אותי. בצרפת אנשים מדברים על סקס כמו שאתה מדבר עם חבר שלך על המשחק שהיה אתמול. זה הרבה יותר פתוח, זה לא טאבו כמו שהיה פה כשאני עליתי לארץ. זו תרבות אחת וזו תרבות אחרת, אין יותר טוב או פחות טוב".

היית רוצה שישראלים יהיו יותר משוחררים בקשר למין?
"לא, שיהיו כמו שהם".

בעלך איש עסקים. זה מזכיר את אנטוני, הגיבור של הספרים.
"כן, רק שאצל עדי זה הוא ושלושת האחים שלו, לא רק הוא".

היית אמורה להגיד שהם אולי דומים בעיסוק, אבל שונים, כי להבדיל מאנטוני, עדי הוא עדין נפש וחמוד.
"הוא הכי עדין נפש, הוא נסיך והוא הכי חמוד".

מה הוא חשב כשהתחלת פתאום לכתוב רומן ארוטי?
"הוא אהב מההתחלה, אבל כשנתתי לו לקרוא את הטיוטות הראשונות של 'הלביאה' הוא צחק על העברית שלי. אמרתי לו, 'תצחק תצחק, יום אחד זה יהיה רב-מכר'. מאז הפסקתי לתת לו לקרוא. אחרי שלוש-ארבע שנים נתתי לו את כתב היד. הוא בדיוק טס לניו יורק לעבודה, וכשהוא חזר הוא אמר לי, 'אנחנו מוציאים את הספר הזה לאור'. אמרתי לו 'מה פתאום, מי יקרא?'. הוא אמר, 'את מוציאה את הספר הזה לאור וזה באמת יהיה רב-מכר'".

הוא עדיין קורא הכל ומעורב בקריירה שלך?
"הוא הכי מפרגן. כמה שהוא עמוס בעבודה בגלל המלחמה, כי הוא ספק של הצבא, הוא הכי איתי. עכשיו אנחנו מתראיינים והוא בא להיות עם הקטן. אנחנו בדיוק מסיימים עריכות והוא קורא הכל".

לא מביך אותו קצת כל הפן הארוטי? מה הוא חושב על הספרים?
"הוא אוהב את זה מאוד. הוא המעריץ מספר אחת שלי. לפעמים כשאני מספרת לו על רעיון שיש לי, הוא מתעצבן, 'את עושה לי ספוילרים!'".

את מכירה את הביקורת על זה שאנטוני מ"האריה האגדי" הוא גבר רעיל?
"זה שהוא גבר רעיל, אין פה ספק. הוא גבר רעיל. עם העבר שלו הוא לא יכול להיות בן אדם טוב, והוא יודע את זה, הוא מפחד מעצמו מאוד. הוא מפחד שהוא יאבד שליטה, הוא כמו אריה בכלוב, לכן הוא האריה האגדי. הוא פוחד שזה יתפרץ ואלה מספיק חזקה, מספיק לביאה כדי להכיל אותו. זאת הייתה הטיוטה הראשונה, אבל הם עוברים הרבה מאוד דברים בדרך, עד שהוא לומד להשתנות".

היית רוצה יחסים כאלה בחיים שלך?
"מה פתאום. לא. כש'חמישים גוונים של אפור' והלביאה הלוחמת יצאו, הם היו מיועדים לקהל של נשים בוגרות שידעו לעשות את ההפרדה בין מציאות לדמיון וראו בגיבורים את הפנטזיה של הילד הרע. ואז עם הטיקטוק המון צעירות נחשפו לספרים האלה, וזה הבהיל אותי מאוד בהתחלה, כשהבנתי שיש בנות 14–15 שקוראות את הספר. הפחיד אותי שהן יראו באנטוני סוג של אידיאל גברי, אבל להפך, הדור הזה דווקא ראה את מה שנכון, שהוא גבר רעיל. דווקא נורא שימח אותי שהן אמרו את זה, כי זה נכון".

נכנסתי ברבאק של העברית

למרות שהוריה ישראלים, העברית לא הייתה שגורה בפיה של חיון גינת. "השפה ששלטה אצלנו בבית הייתה עברית, אבל אני לא דיברתי עברית", היא מספרת. "הם היו מדברים איתי בעברית ואני הייתי עונה בצרפתית". בצעירותה כתבה חיון כמה נובלות בצרפתית למגירה; את כתיבת ספרה הראשון בעברית התחילה כדי ללמד את עצמה לכתוב בעברית. "כשעלה לי הסיפור של 'הלביאה', אמרתי שאני אכתוב אותו בעברית, ככה אני אלמד הכי טוב".

ידעת שאת רוצה להיות סופרת?
"תמיד כתבתי, מאז שאני צעירה, גם ידעתי שיום אחד אוציא ספרים לאור, אבל חשבתי שזה יהיה בצרפתית. עשיתי תואר בספרות בסורבון, אני מאוד אוהבת ספרות. כשעליתי לארץ לא למדתי את השפה העברית כמו שצריך. ידעתי לדבר, אבל לקרוא ולכתוב לא ידעתי. גם אצל אמא שלי זה היה ככה, כשהיא ירדה לצרפת היא לא למדה צרפתית, היא לא יכלה לעזור לי בשיעורי הבית, לא היו לה שיחות עם החברות שלי. זה נורא תסכל אותי". 

ואז עשית אותו הדבר.
"לא חשבתי על זה, ואז לפני 13 שנה הבן שלי חטף דלקת ריאות מאוד חריפה בגיל חודשיים. לקחתי את הילד לרופא, והוא אמר לי, 'תני לו אנטיביוטיקה, ואם תוך 24 שעות החום לא יורד, קחי אותו למיון'. אני הייתי בת 24, מאוד חרדתית, איתו לבד, עדי לא היה בארץ. קניתי את האנטיביוטיקה ורציתי לתת לו את התרופה, אבל לא ידעתי כמה לתת, כי לא יכולתי לקרוא את ההערות של הרוקח. באותו הרגע זה החזיר אותי לאמא שלי, ואמרתי, 'לא, זה לא קורה לי, אין מצב שאני מזניחה את העברית ואני לא יכולה לטפל במשהו חשוב כמו הבריאות של הבן שלי'. ומאותו הרגע נכנסתי ברבאק של העברית".

מה זאת אומרת?
"נרשמתי ללימודי עברית במכינה בבר-אילן והתחלתי לקרוא רק בעברית. בהתחלה הלכתי על ספרי נוער, כי תיארתי לעצמי ששם השפה קלה יותר. הייתי קוראת המון פנטזיות נוער, ואז עברתי לארוטי, זה היה בתקופה של 'חמישים גוונים של אפור' ו'תחרה וצבע' וכולם דיברו על זה, אז אמרתי, 'בואי ננסה'. כתבתי את 'הלביאה' והלכתי לקורס עריכה ספרותית, למדתי את כל הטעויות שעשיתי ותיקנתי את עצמי. בכל פעם שהיה שיעור, הייתי לוקחת את מה שהמרצה אמר, חוזרת הביתה, עובדת על 'הלביאה' ומתקנת".

בעצם כתבת את הספר בשביל עצמך.
"לא חשבתי שהספר הולך לצאת, לכן כתבתי את כל מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. אחת הביקורות שחזרה הכי הרבה הייתה כמה אלה יפה וחכמה, אבל אני נורא נהניתי לכתוב על אישה שהיא כל כך יפה וכל כך חכמה. אם הייתי כותבת אותה שוב, הייתי כותבת אותה בדיוק ככה".

לכתוב כמו ששרון חיון גינת כותבת

חמש שנים עברו מאז ההצלחה המטאורית של "הלביאה הלוחמת והאריה האגדי", ובימים אלה מוציאה חיון גינת את סדרת הספרים החדשה שלה: טרילוגיית "היהלום הכחול", הכוללת את הספרים "סטילר", "המלך דוד" ו"עמנואל" בהוצאת "U ספרות שנוגעת". חמש שנים עבדה על הטרילוגיה הזו, וכעת היא מוציאה את שלושת הספרים במכה אחת. עוד לפני שיצאו התברגו ספרי הסדרה ברשימות רבי-המכר בהזמנה מוקדמת.

למה את מוציאה את שלושת הספרים במכה?
"בין הספרים הקודמים הייתה המתנה של חמישה חודשים, והלחץ שקיבלתי לא עשה לי טוב. לא רציתי את הלחץ הזה שוב, אז אמרתי שאני מוציאה את שלושתם יחד".

התגובות על "הלביאה הלוחמת" השפיעו על הכתיבה של הסדרה החדשה?
"ניסיתי ממש לשמור על הדרך שבה כתבתי את 'הלביאה', שאני כותבת את כל מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. כשהתחלתי לכתוב את הסדרה החדשה התנתקתי מהרשת, לא קראתי שום ביקורת, לא טובה ולא רעה. הטובות גרמו לי לחוסר ביטחון, חששתי שלא יאהבו את הספרים החדשים כמו שאהבו את הקודמים. וידעתי גם שאם אקח לתשומת לבי את הביקורות שלא התחברו לסגנון שלי, אני לא אכתוב כמו ששרון חיון גינת כותבת, ורציתי לספק את אלה שאהבו את 'הלביאה', לא את אלה שלא אהבו. הצלחתי להישאר נאמנה לסגנון שלי".

כשהיא מתבקשת לספר על עלילת הסדרה החדשה, חיון גינת מתקשה לפרט מבלי לקלקל לקוראים. "אני לא רוצה לספר יותר מדי", היא אומרת. "הגיבור הוא גנב שקורא לעצמו סטילר. הוא מנהל כנופיה שיוצאת לכל מיני שודים שמתוכננים מראש בקפידה". בעוד הדמות של סטילר הייתה ברורה לה, למציאת הגיבורה נדרש לה יותר זמן. "לא הצלחתי לחשוב על גיבורה", היא מספרת. "כתבתי את זה בדיוק כש'הלביאה' יצא, והיה באז מטורף סביב הדמות של אלה. זה חסם אותי. איזו גיבורה אני אכתוב אחרי אלה אברמוביץ'? הייתי מאוד מחוברת אליה".

את הפתרון מצאה דווקא אצל בתה הקטנה. "אורצ'י היא מתולתלת, וכשהיא הייתה קטנה היא שנאה את התלתלים שלה. פעם אחת הסברתי לה כמה התלתלים שלה יפים ומיוחדים, והיא אמרה, 'תגלחי לי את כל הזוועה הזאת מהראש'. באותו הרגע החלטתי שהגיבורה שלי הולכת להיות מתולתלת, והיא הופיעה לי מול העיניים".

כתבת דמות בשביל הבת שלך.
"כן, והיא גם מיוחדת כמוה כי היא מתולתלת כמוה. לקחתי המון מהבת שלי ונורא התחברתי לדמות הזאת. בסוף הכי התחברתי אליה. כשלא כתבתי אותה, התגעגעתי אליה".

באיזה גיל תרשי לבת שלך לקרוא את הספרים?
"את 'היהלום הכחול' היא יכולה לקרוא בגיל 18, כי זה יותר רך, אבל את 'הלביאה הלוחמת' ייקח עוד הרבה זמן. יש לי אחייניות בצבא שאני עדיין לא מרשה להן לקרוא".

גם עלילת ספרי הסדרה החדשה לא מתרחשת בישראל. "זאת סדרה שהעלילה שלה מאוד אמריקאית, אבל המסר שלה מאוד כחול לבן".

תסבירי.
"אני לא יודעת איך להסביר בלי לתת ספוילר. הגיבורה, עמנואל, היא בחורה שנולדה בג'ספר, אלבמה, והיא הבת של ראש כנופיית ה-KKK. יש לה קשרים יהודיים, היא יודעת שאמא שלה...", היא מסתבכת, "אני כותבת טוב יותר משאני מדברת", היא מתנצלת ומחפשת הסבר תמציתי. "יש עיסוק באנטישמיות ב'סטילר'. זה משהו שמאוד רציתי להבליט בספר. זה מתחיל בסיפור על אמריקאים, לכאורה לא קשור בשום אופן ליהדות או לישראל, וזה לאט-לאט הולך ומתקרב לנושאים האלה".

התחלת לכתוב את הספרים מזמן, למה היה לך חשוב לטפל בנושא האנטישמיות?
"תמיד אמרתי לכל החברים הישראלים שלי שהם לא מתחילים להבין מהי אנטישמיות. זה היה לפני 7 באוקטובר. אתם טסים לחו"ל ואומרים לכם, 'אל תגידו שאתם ישראלים, אל תגידו שאתם יהודים, אל תדברו בעברית', ופה זה נגמר. אתם לא מתחילים להבין את הסכנה שיש באנטישמיות. אלה שלא חיו בחו"ל לא יודעים מה זו שנאת יהודים, מה זה כששונאים אותך כי אתה יהודי". 

להגיד או לא להגיד שאת יהודייה

בשבועות האחרונים זעזע את צרפת אונס קבוצתי של ילדה יהודייה בת 12 בשכונת מהגרים בפרברי פריז, ככל הנראה על רקע אנטישמי. אחרי הפרסומים ציינו קוראות רבות בקבוצות המעריצות של ספריה של חיון גינת שהאירוע מזכיר בדמיון מבעית את אחת הסצנות הטראומטיות והקשות בסדרת הספרים. "היה ברור שדבר כזה יקרה. אני לא יכולה להסביר, אני גדלתי שם", היא אומרת. "אנשים מותקפים כי הם יהודים, אנשים נרצחים כי הם יהודים. זה היה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. זה איום שמרחף כל הזמן, אף פעם לא הרגשתי בטוחה שם".

ההורים של חיון גינת גדלו באשדוד ועברו לצרפת לפני שנולדה. היא גדלה באוברוויליה (Aubervilliers), פרבר של פריז שהיא מתארת במילים לא חמות: "זאת הייתה שכונה כמו הארלם של פעם, הסמים שלטו שם. אני הייתי היהודייה היחידה בכיתה שלי, בכל התיכון היינו חמישה יהודים מתוך אולי אלף תלמידים. הרוב היו מוסלמים. מהגרים מהאיים, מרטיניק, פורטוגזים. הרוב מהגרים, לא היו צרפתים-צרפתים".

חווית אנטישמיות בילדות?
"גדלתי שם בתור יהודייה, ואת חווה אנטישמיות. בכל שנה בתחילת השנה את שואלת את עצמך אם את הולכת להגיד שאת יהודייה, כי בשנה שעברה חטפת כל מיני ביקורות".

איך עולה שאלת היהדות שלך?
"באיזשהו שלב שואלים מאיפה את, מאיפה ההורים. בגלל שכולם מהגרים, אז כל אחד רוצה לדעת. שואלים ואז פתאום זה מתהפך עלייך איכשהו, מה, את יהודייה? יש להם את הסטיגמה הזאת שיהודים הם עשירים, קמצנים וגזענים. זה משהו ששמעתי כל החיים שלי".

שמעת דברים כאלה רק ממהגרים מוסלמים או שפגשת גם אנטישמיות אירופית "מסורתית"?
"את האנטישמיות האירופית הכרתי בגיל 18 כשהתחלתי לעבוד במסעדות יוקרתיות בלב פריז, ושם זה הצרפתים. הם אנטישמים בצורה אחרת. ביום הראשון שלי במסעדה הבוס שלי אמר לי, 'פה אנחנו כמו רייך'. הוא רצה להגיד לי שהם עובדים כמו נאצים, זאת הייתה עקיצה כזאת".

היו לך חברים בבית הספר?
"היו לי חברים, עד שהיה קורה פה בארץ משהו. הייתה אינתיפאדה, פתאום הכל מתהפך, 'אתם היהודים עושים ככה, גנבתם מדינה, גנבתם מהפלסטינים'. פעם אחת קרה משהו שגרם לכל המוסלמים בבית הספר להתרומם, הם התחילו לפתוח דלתות, 'אנחנו מפגינים היום, כולם לצאת מהכיתות'. אני לא רציתי ללכת להפגין, אז כשיצאתי חיכו לי שלוש בנות כדי להרביץ לי".

מה הביא אותך לעלות לישראל?
"אנטישמיות וציונות. כשהייתי קטנה תמיד היינו באים לפה לכל הקיץ, לסבא וסבתא שלי באשדוד. ותמיד רציתי להישאר פה, לא רציתי לחזור לצרפת. תמיד הרגשתי בבית בישראל, בחיים לא הרגשתי את זה בצרפת".

ובכל זאת, ההסתגלות של חיון גינת למנטליות הישראלית לא הייתה חלקה. "בהתחלה היה לי קשה להתאקלם פה בארץ", היא מודה. "לא הבנתי, כשהייתי עומדת בתור בסופר ומישהו היה אומר לי, 'את אחרונה בתור?', הייתי אומרת לו 'כן', והוא היה אומר, 'אני אחרייך', ונעלם. עד שיום אחד התעצבנתי על אחד כזה, מה אתה רוצה? שאני אריב עם אנשים במקומך? מה אני עושה אם אתה לא חוזר ואני סיימתי עם הקופה? לא הבנתי את הקטע הזה, היה לי קשה. אבל אני אוהבת את העם הזה, כי הוא לא צבוע. זה עם אמיתי".

את גרה בנתניה בגלל הצרפתים?
"לא, אני הייתי צריכה ללכת לאשדוד בכלל, איפה שכל המרוקאים, שם המשפחה שלי. אבל עדי מנתניה, אז עברנו לפה".

את מרגישה את האווירה הצרפתית בעיר?
"לא, זה יותר בעיר, ואנחנו גרים בפולג, אני לא מרגישה את זה פה".

חסר לך אוכל טעים?
"לא יודעת, אתה שואל שאלות מוזרות".

צרפתים אוהבים גורמה. לא חסר לך גורמה בנתניה?
"לא, האוכל פה מאוד טעים. אפשר להשיג פה הכל. יש פה קרואסונים יותר טובים מאשר בפריז".