הלימוזינה מתקדמת בקצב איטי ובניגוד מוחלט לקצב דפיקות הלב שלי. דרך החלונות הכהים אפשר לראות אלפי מעריצים מצטופפים על המחסומים שהציבה המשטרה לאורך שדרת הכוכבים שמובילה את השחקנים מהמלון המפואר לעבר ארמון הקולנוע של פסטיבל קאן. אני יושב מקדימה, חנוט בטוקסידו. מאחורי כוכבות הסרט, שירי נדב נאור ומילי עשת, לבושות בשמלות ערב מפוארות עד כדי סוריאליזם. דממה של מתח במכונית.
הנהג נעצר בכניסה לשדרה העצומה שמובילה לארמון. משני צדי השדרה יציעים מפוצצים בגדודי צלמים מכל העולם. דלתות הלימוזינה נפתחות והדממה מתחלפת ברעש מחריש אוזניים של צעקות ותקתוקי פלאשים. אנשי האבטחה מסמנים לנו לצאת. בלימוזינה מאחורינו יוצאים הבמאי ערן קולירין והמפיקים של "מעבר להרים ולגבעות", הסרט שהביא את כולנו לקאן. האם גם אני נראה על סף התקף לב כמוהם?
אין זמן למחשבות. הרמקולים כבר מכריזים "ועכשיו מישראל: ערן קולירין, אלון פדות, שירי נדב נאור מילי עשת ונועם אימבר, ביונד דה הילס אנד דה מאונטיינס!". מחיאות כפיים. הבזקי מצלמות. בעודנו מתקדמים על השטיח האדום הרחב לכיוון המדרגות שמובילות לכניסה, אני מבחין בפרצוף המתוח שלי על המסך הענק מימין לשדרה. שיט, אני חייב לחייך.
אנחנו מתקדמים והצלמים צורחים את השמות שלנו כדי שנסתובב וניתן להם זווית טובה. מילי עשת המדהימה ביופייה כבר מתמסרת למצלמות, ואני מתחיל להשתחרר וליהנות מהסיטואציה ההזויה הזאת, כשמאחורינו מגיעים שון פן, קירסטן דאנסט והבמאי ג'ף ניקולס. זה יום ההולדת שלי, אני בדיוק בן 43 ביום. חתיכת דרך לחגוג.
עכשיו מבשר הכרוז על בואה של שרת התרבות של ישראל. אני מזהה על המסך את מירי רגב בשמלה שחורה ומעוצבת להפליא. היא מלווה בפמליה ענקית, דופקת פוזות במיומנות על השטיח האדום. בסרט יש סצנה בה אני אומר למילי עשת, שמשחקת את בתי, "המציאות מורכבת. עכשיו אני מבין שוב שהיא באמת מוצדקת.
חצי שעה אחר כך, כשאנחנו כבר באולם המפוצץ שבו יוקרן הסרט, אני יוצא לעשן במרפסת הצדדית ונתקל בקירסטן דאנסט. כמוני היא עומדת ומעשנת, מנסה להירגע מהטירוף. ביישן מעולם לא הייתי. "היי, אני אלון פדות מהסרט הישראלי 'מעבר להרים והגבעות', אפשר סלפי?". "שור", היא מחייכת. סנאפ.
קול מאחוריי אומר: "אלון, בוא תכיר את השרה". מישהו תופס אותי ביד ומוביל אותי אל מירי רגב, גם היא במרפסת עם הפמליה שלה. "נעים מאוד, אלון פדות", אני אומר ולוחץ לשרה את היד. "היי אלון", היא מחייכת בחום, מחבקת אותי ואומרת: "יופי של סרט ויופי של תפקיד".
רגע, אנחנו מדברים על אותו סרט? אחד הסרטים הכי פוליטיים שנעשו בישראל בשנים האחרונות, סרט שבעיניי לפחות מכניס בוקס בבטן לכולם – לימנים, לשמאלנים, לפלסטינים, לכל מי שבעצם מאכלס את השכונה המורכבת הזאת.
"סלפי?". אני שומע את עצמי אומר.
"ברור!", אומרת השרה, "אבל אתה מעלה לפייס!".
"ברור!". סנאפ.
שתי חתונות וילדה
בואו נקפיא רגע את הפריים הזה עם השרה רגב. ובואו נחזיר לאחור את הסרט, כי בשלב הזה נראה לי רצוי להסביר מה בכלל עשיתי שם בקאן. איך בכלל הגעתי אל השטיח האדום ההוא.
אפשר לומר שעשיתי סיבוב ארוך למדי בדרך לסלפי עם שרת התרבות הישראלית בעיר חוף צרפתית. נולדתי ב-1973 בבאר שבע, למשפחה שהתגוררה בבסיס חיל האוויר בחצרים. אבא שלי, טייס קרב, נהרג בגיחה מבצעית כשהייתי בן חמש. החור שזה עשה לי בנשמה לא התמלא עד היום. במובנים רבים הוא גם הסיבה לכך שאני כותב את הדברים האלה כתושב טקסס ולא ישראל, אבל נגיע לזה מאוחר יותר.
בצבא שירתי בקרבי. יכולתי שלא, בגלל מה שקרה לאבא שלי, אבל בחרתי שכן וביליתי חלק ניכר מהשירות בשטחים. בגיל 25 החלטתי שאני רוצה להיות שחקן, ועברתי מהאוניברסיטה לבית צבי. מאז שסיימתי את הלימודים בשנת 2001 הייתה לי קריירה לא רעה: שיחקתי הרבה בטלוויזיה (תמיד בתפקידי משנה), בהצגות פה ושם ובפרסומות. בדיוק מספיק בשביל להתפרנס בקושי. לפעמים גירדתי את תקרת הזכוכית של פריצה אמיתית, אבל מעולם לא ריסקתי אותה.
בגיל 38 הצלחתי להתקבל לבית ליסין ולקבל תפקיד מרכזי בעונה הראשונה של סדרת הלהיט "אחת אפס אפס" עם הבטחה לתפקיד גם בעונה השנייה, אבל כשהיא צולמה כבר הייתי בארץ אחרת.
ב-2004 ליהק אותי ערן קולירין לסרטו הראשון, "המסע הארוך". הוא שודר בטלוויזיה ולא זכה לתשומת לב רבה, אבל הוא גם התקבל לפסטיבל קטן בספרד. טסתי עם הסרט ופגשתי שם אמריקאית מהממת שכעבור שנה הפכה להיות אשתי.
לא, זה לא הסוף הטוב. עוד לא: בדיוק שלוש שנים לפני השטיח האדום, בדיוק ביום הולדתי ה-40, קיבלתי מאשתי צו גירושים. הילדה שלי, אז בת שנה וחצי, עברה איתה לטקסס. באותו יום חשבתי שהחיים שלי נגמרו, אבל ידעתי דבר אחד – איכשהו אני נשאר עם הבת שלי. אני יודע מה זה לאבד אבא, יודע מה זה לגדול בלעדיו. אין מצב שזה יקרה לילדה שלי.
לקח לי כמה ימים להתאושש מההלם, לאסוף את עצמי ולעבור לטקסס. כעבור חודש עבדתי בקניון עם חבר'ה אחרי צבא, עבודה ללא ויזה באחת מהעגלות האלה של ים המלח. בן 40, גר בטריילר מעופש בלי שירותים או מקלחת, בלי המקצוע שאני הכי אוהב, בלי לדעת מתי ואם בכלל אראה את הבת שלי. אם יום ההולדת ה-43 הוא נקודת השיא, אז 40 הוא נקודת השפל.
בואו נריץ שוב את הסרט, הפעם שנה אחת קדימה. העניינים כבר נראו הרבה יותר טוב: גרושתי ואני יישבנו את המחלוקות. קיבלתי את הגרין קארד המיוחל וחזקה משותפת על הילדה שלי. בעזרת המשפחה התומכת שלי בארץ עברתי לבית קטן עם שירותים ומקלחת וחצר ירוקה מעצים ומדשא, הפכתי לסגן מנהל בחנות גאדג'טים וחייתי חיים שלווים. אבל על המשחק נאלצתי לוותר. באיזשהו מקום זה הקל עלי; המקצוע הזה אכזרי מספיק. הייתי בסדר. ממש בסדר.
יום אחד צלצל הטלפון ועל הקו קול מוכר. וואלה, קולירין. "מה קורה פדות?", הוא שאל. "בסדר", עניתי, "מה איתך?". "עושה סרט חדש. יכול לצלם אודישן ולשלוח לי? זה תפקיד ראשי". הדמעות חנקו אותי עוד לפני שעניתי "יכול".
טוב, פענחתם לבד שבסוף קיבלתי את התפקיד. אחסוך לכם את שלב ה"אני לא מאמין שזה שלי" ופשוט אספר ש"מעבר להרים ולגבעות" הוא סיפורה של משפחת גרינבאום, משפחה כל-ישראלית טיפוסית. הסיפור מתחיל כשהאב, דוד – זה אני - משתחרר מהצבא בדרגת סגן אלוף. הוא מבין שהאזרחות לא ממש מחכה לו, לוקח החלטות שמסבכות אותו ואת משפחתו וגורם להם לצאת למסע חיצוני ופנימי שעלול לעלות להם ביוקר רב. לכאורה הסיפור הכי מקומי, אבל מה אתם יודעים - התקבלנו לקאן. לפסטיבל הסרטים היוקרתי והחשוב ביותר בעולם.
תיכף נשחרר את הפריים של מירי רגב ונרוץ עד סוף הסרט, אבל אני לא חוזר לקאן בלי הסיפור הזה: חודש לפני תחילת הצילומים, שנערכו בארץ, התפטרתי מהחנות ונסעתי עם האוטו מטקסס לקליפורניה כדי לגלוש. יום קודם פרסמתי מודעה ב"קרייגסליסט", אולי מישהו צריך טרמפ. ענתה לי בחורה בשם טארה. השבוע, על השטיח האדום בקאן, היא צעדה איתי בתור ארוסתי.
תודה ערן. עוד פעם בגללך אני מתחתן.
נשמה משומשת למכירה
אז הנה אנחנו בקאן. שום דבר לא יכול להכין אותך לחוויה הזאת, בטח לא סרט של ערן קולירין. "מעבר להרים והגבעות" הוא סרטו הרביעי; מי שמכיר אותו ואת העבודה שלו יודע שהסרטים של ערן – בטח שמעתם לפחות על "ביקור התזמורת" - הם קטנים, עדינים. גם החדש כזה. תכלס, הכסף שעלה הסרט לא היה מספיק כדי להפיק את ערב הפרמיירה שבו אנחנו משתתפים. חתיכת דיסוננס.
כבר יומיים אני מעלה לפייסבוק באובססיביות. לא עשיתי את זה מאז "צוק איתן". האיומים שקיבלתי על חיי ועל חיי בתי הקטנה בעקבות הפוסטים השמאלניים שלי גרמו לי לשבות. עד השבוע. פוסט ועוד פוסט, תמונה ועוד תמונה. מאות תגובות, מאות לייקים. ברכות ופרגונים מעל הראש. ואני - שחקן, זונה של קהל וצורך אהבה של זרים כמו קוקאין משובח - מסניף את הכל ורוצה עוד ועוד. הנה אני מעלה את הסלפי עם מירי רגב כמובטח.
הופה. משב של קור מהוול שלי. גם העובדה שאני מעלה אותו לצד התמונה עם קירסטן דאנסט כדי לרכך לא מועילה. התגובות נעות בין "למה צריך?" ועד "בושה". מגדילה לעשות בלוגרית ישראלית שכותבת ל"האפינגטון פוסט" מאמרים מלומדים ומעניינים באנגלית: "מכרת את נשמתך בעבור כסף, כוח ופרסום", היא מאשימה אותי.
כסף? כוח? המשכורת מהסרט שבו עשיתי תפקיד ראשי כבר מזמן נעלמה בין שכירות ודמי מזונות, וכשאחזור מהפסטיבל אין לי מושג מתי יגיע התפקיד הבא. הטוקסידו יחזור למעצב דורון אשכנזי, ואני אחזור לבית הקטן שלי בטקסס.
את רוב התגובות האלה אני מוחק. זה לא מכבד. לא אותי, לא את השרה ולא את המעמד. "הדעות הפוליטיות שלי יישארו איתי, וכך גם הנימוס ודרך הארץ", אני עונה למבקרים בפייסבוק.
כן, המציאות מורכבת. אני מתנגד נחרצות לכיבוש ורואה בו את אסון שאם לא נדע להיגמל ממנו, הוא יוביל אותנו לסופנו. הרי הייתי בשטחים שלוש שנים, לקחתי חלק במלאכת הכיבוש ואני יודע על מה אני מדבר.
אז לא, אני לא מסכים עם העמדות הפוליטיות של השרה רגב. כמו רוב השחקנים שאני מכיר, אני חושש מהמדיניות שלה לגבי היצירה המקומית ומאיך היא תשפיע עליה בעתיד. אבל כל זה לא אומר שלא אכבד אותה כשניפגש בפסטיבל עולמי כנציגים של המדינה. כל זה לא אומר של אהיה נחמד ולבבי כשאשוחח איתה. כל זה לא אומר שלא אתרגש ואחוש גאווה כנה ואמיתית כשאני מקבל מחמאות ממירי רגב. כי זה מה שהרגשתי: גאווה. פשוטה, בסיסית. אנושית.
אני אלון פדות, שקורא צ'כוב וחנוך לוין, מקבל איחולים וחיבוק משרת התרבות של המדינה על הבמה הכי גדולה של הקולנוע העולמי – ומתרגש. זוכר מאיפה באתי, רואה לאן הגעתי – ומכבד. יש למישהו בעיה עם זה?