המצלמה מתמקדת בפניהם של חברי קבוצת "רואים רחוק" בדרום תל אביב, שישה בני נוער שיושבים בכיתה ומאזינים לקולה הצלול של רותם עובדיה המתנגן ברקע. בפינת החדר, כמעט מאחורי ארונית העץ ששעונה על הקיר, עומדת רותם ומכסה את הפנים בידיה. היא לא מסוגלת להביט בהם ולשמוע את עצמה שרה את השיר שכתבה בעצמה. גם כשאחת הבנות ניגשת אליה ומנסה לשדל אותה לעזוב את הפינה, היא מתנגדת. "טוב לי כאן", היא ממלמלת.
שנה לאחר מכן, רותם (19) כבר לא מתחבאת בפינות. עכשיו היא יושבת כאן בבית הקפה בארלוזורוב ונראית אחרת לגמרי, זקופת קומה ומחייכת. היא עדיין ביישנית, עדיין מרבה לשפוט את עצמה, אבל היא כבר לא ממלמלת ולא מבטלת את דבריי כשאני מחמיאה לה על השירה שלה. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל במקרה של עובדיה מדובר בצעד ענק. בימים אלה היא נמצאת עמוק בתוך שירות לאומי בבית החולים "תל השומר", עורכת סרט תיעודי קצר שצילמה על חייה ומתכוננת להתחיל לימודי קולנוע ב"מנשר" בשנה הקרובה עם מלגת לימודים מיוחדת. השינוי הדרמטי שעבר עליה בשנה האחרונה, היא מעידה, קשור קשר עז לאותה קבוצת נוער, שהוקמה במסגרת "יוצרים עם קשת" – פרויקט ייחודי שפועל כבר 13 שנה ברחבי הארץ. במאי קולנוע כמו רן טל, טלי שמש, תאופיק אבו-ואיל ושלומי אלקבץ מנחים קבוצות נוער בירושלים, אשקלון, תל אביב, נצרת אום, אל פאחם וקרית גת יחד, ובשיתוף יוצרים צעירים שסיימו לימודי קולנוע, מבקשים לחשוף את בני הנוער לעולם חדש ויצירתי.
"ידענו מהתחלה שאם נעבוד עם רותם, הסיפור שלה ייצא החוצה", אומר אלעד אורנשטיין (29), בוגר מכללת "ספיר" ובמאי קולנוע בתחילת דרכו, שמנחה את הקבוצה יחד עם הבמאי תומר היימן. "נכון, בהתחלה היא לא ידעה להביע את עצמה, אבל בכל פעם שדיברנו איתה על אמנות, על קולנוע, על ציור, היה בה איזשהו ניצוץ. בשביל אנשים כמוה הפרויקט הזה הוקם – כדי שלא ייפלו בין הכיסאות בגלל שבבית הספר לא יודעים איך לאכול אותם. היא רוצה להוציא את זה החוצה – היא לחוצה, היא בחרדות, אבל היא רוצה לספר את הסיפור שלה".
כשהפחד מסרס אותך
רותם, כפי שכבר הבנתם, היא לא חיה חברתית במיוחד. מצד אחד מדובר בנערה נבונה, אינטליגנטית ורהוטה מעבר לשנותיה, אבל במובנים מסוימים היא עדיין מסרבת להתבגר. חברות כמעט ואין לה, היא מודה, וגם עם אלו שאספה לצידה במשך השנים היא לא יוצאת לבילויים של חבר'ה בגילה. "אחרי העבודה אני חוזרת הביתה ועושה מה שאני אוהבת – מציירת, עורכת. פשוט עושה את זה לבד עם עצמי. אני לא אוהבת לצאת, לא טיפוס של יציאות", היא אומרת בפשטות.
מה עם בנים?
"פעם לא הייתי מעזה לדבר עם בנים בכלל. היום יש לי כמה ידידים מהקבוצה ומהשירות הלאומי. קשר זוגי עדיין לא בא בחשבון, זה משהו שגם לא נראה לי שיהיה בעתיד. הייתי רוצה, כמובן, אבל אני לא נותנת לעצמי לעשות את זה – לדבר עם בנים, לצאת איתם. אני לא בטוחה גם עד כמה הם מקבלים אותי באמת".
היא גדלה ביפו ד' במשפחה אוהבת ותומכת, אחות גדולה לשלושה אחים נוספים. אבל למרות התמיכה מהוריה ומסבתה הקרובה, כבר מגיל צעיר התמודדה עם עודף משקל ובעיות קשב וריכוז, שגרמו לה לאבד ביטחון ביכולותיה. האמנות, היא מספרת, הייתה עבורה המפלט היחיד. "כבר מכיתה א' רציתי לעסוק בדברים שקשורים לעולם הזה. בהתחלה חשבתי ללמוד בישול גורמה, אחר כך התחלתי לצייר ואז עברתי לשירה. זה תמיד היה שם".
למגמת הקולנוע ב"נעמ"ת" הגיעה רותם כמוצא אחרון, אחרי שכמעט נטשה את הלימודים בכיתה ט'. "הרגשתי שההורים שלי מתייאשים ממני. כל מה שהם נתנו לי זרקתי להם בפרצוף, לא רציתי להקשיב להם באותה תקופה", היא אומרת. "ממש רציתי לעזוב את בית הספר, אבל לא רציתי לאכזב אותם. החלטנו שאעבור לתיכון מקצועי, כדי לסיים 12 שנות לימוד".
"כשרק הכרנו אותה, לפני שנתיים, היא הייתה בן אדם שתקן ומאוד מדוכא שלא יוצא החוצה", מסביר אלעד. "מהרגע הראשון הרגשתי שהיא מאוד תמימה ומפחדת כל הזמן, ושהפחד הזה מסרס אותה. היא תמיד הייתה עם ראש מושפל. אם הייתי מבקש מהם לספר מה קרה להם בדרך למפגש, רותם הייתה אומרת 'עליתי על אוטובוס והגעתי'. תמיד בורחת כשמנסים לדובב אותה".
חוסר הביטחון הזה, מסבירה רותם, נבע קודם כל מסוגיית עודף המשקל שהטרידה אותה מאז ומתמיד. "כבר מגיל קטן הייתי שמנה, והתחלתי דיאטות מכיתה ב'", היא אומרת. "לפני שנתיים התחלתי ללכת לסדנאות הרזיה של קופת חולים עם אימא שלי וירדתי כמעט עשרים קילו, אבל אז עליתי את הכל בחזרה. היו לי עליות וירידות בגלל הכדור שאני לוקחת, קונצרטה, שהוא כמו ריטלין אבל יותר חזק ומשפיע על התיאבון".
את רצף העליות והירידות במשקל החליטה בעבר הלא רחוק לשבור בעצמה, כשהפסיקה לאכול בבת אחת. למרבה האירוניה, זה קרה במקביל לזמן בו החלה לעבוד במסגרת שיעורי החינוך בבית הספר על עבודת גמר בנושא הפרעות אכילה ואנורקסיה. "לא אכלתי ולא שתיתי כמעט במשך חמישה שבועות", היא מגלה. "המשכתי לקחת את הקונצרטה שלי, שאותה אסור לקחת על קיבה ריקה" וזה הפך אותי לעצבנית מאוד. הייתי נורא עייפה, לא תפקדתי בכלל בבית הספר. היועצת שלי שמה לב ושאלה אותי אם אני אוכלת. שיקרתי לה ואמרתי שאני אוכלת סנדויץ' בערב, ואז היא התחילה להתקשר אליי כל הזמן ולבדוק שזה באמת מה שאני עושה. אחרי שבוע שבו היועצת לקחה אותי לשיחות והחברות שלי לחצו עליי, בסופו של דבר התחלתי לאכול ארוחות קטנות. זה היה מאוד קשה".
חיפשת את תשומת הלב הזאת?
"לא, שנאתי את זה. לחברות הקרובות שלי אולי אף פעם לא הייתה בעיה עם איך שאני נראית, אבל אחרים היו תמיד צוחקים עליי. לא הייתי עונה, הייתי מתביישת לדבר. בכלל, כל הזמן פחדתי מקשר עם בני אדם אחרים. הייתי חיה בבועה משל עצמי. לא הייתי מדברת גם עם האנשים הכי קרובים אליי על דברים אישיים – רק על ענייני בית ספר. רק שתי חברות ידעו על הדיאטה".
עם כל שכבה שנחשפת, ניכר יותר ויותר שמדובר בסיפור התמודדות מורכב. זר מבחוץ אולי לא יבין זאת, אבל האמת היא שרותם תמיד הרגישה שהחיים האלה מסובכים במיוחד. לשירות הלאומי במחלקת הילדים של "תל השומר", למשל, היא הגיעה לאחר שהצבא ויתר על גיוסה. הסיבה: חשד לנטיות אובדניות עוד מילדות.
"אף פעם לא חשבתי שאני מספיק טובה לעולם הזה", היא אומרת. "כבר בכיתה ג' אמרתי לאחותי, שקטנה ממני בשנתיים, שאני הולכת לחתוך את עצמי בסכין. גם לפני שנה-שנתיים הייתי בתסכולים מהצבא והצו הראשון ואמרתי לעצמי 'בשביל מה אני בכלל קיימת?'. זו שאלה שליוותה אותי הרבה שנים. לקחתי צמר, קלעתי אותו ללולאה, קשרתי סביב הצוואר ומשכתי. רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, סבתא שלי עלתה לי לראש ושמעתי אותה אומרת שהיא מאמינה בי, שמשהו עוד ייצא ממני בעתיד. שחררתי את האחיזה".
"לא יודעת איך לא התייאשו ממני"
רותם התקבלה ל"קבוצת תל אביב" בכיתה י"א, והצטרפה לעוד שבעה בני נוער אחרים שנבחרו מתוך מאות, אחרי כמה סבבי מיונים בבתי ספר שונים בעיר. בתחילה, כמובן, לא שיערה לרגע שיש לה סיכוי – אבל יועצת בית הספר שלפה אותו מהשיעור ופשוט הכריחה אותה להיפגש עם הבמאים. מול ועדת הקבלה, היא נזכרת, בקושי פצתה פה: הראתה להם כמה ציורים שלה, סיפרה שהיא לומדת במגמת קולנוע, והכל בראש מורכן ושפוף. "אפילו לא הסתכלתי להם בעיניים. ישבתי עם הראש ברצפה וככה דיברתי אליהם, לא העזתי להסתכל עליהם. לא חשבתי שהם אפילו ישקלו לקבל אותי, אני הרי אחת ממיליון".
חוסר הביטחון הזה בדיוק הוא מה שגרם לשאר חברי הקבוצה להתחבר אליה כבר מהמפגש הראשון. "גיליתי שכולם נקשרו לדמות שלה, כי כולם מתחברים לחוסר הביטחון הזה", מספר אלעד. "כולם הקשיבו לה ונתנו לה עצות, רצו להיות חלק ממה שעובר עליה. זו הייתה ממש תרפיה קבוצתית".
בלי שידעה ומאחורי גבה, החליטו חברי "קבוצת תל אביב" לנסות ולעזור לרותם המוכשרת והביישנית לצאת מהקליפה שלה. האמצעי היה השיר שכתבה, "רכבת", אותו החליט אבירם אליהו, אחד מחברי הקבוצה, להקליט בעצמו. "בפעמים הראשונות לא יכולתי לשיר. עמדתי בפינת הכיתה בעיניים עצומות וגמגמתי", היא נזכרת. "אלעד היה עושה לי ממש תרגילים – היה מעמיד אותי בכוונה באמצע החדר, מכבה לי את האורות, אומר לי לנשום עמוק או לרוץ בחדר כדי להשתחרר מהלחץ. כל פעם זה היה שלב אחד קדימה, והאנשים מסביבי ממש פרגנו לי. אני התייאשתי מעצמי, אני לא יודעת איך הם לא התייאשו ממני".
גם אחרי שהשיר כבר הוקלט והושמע לקבוצה, לרותם עדיין היה קשה להודות בכישרון שלה. אלא שהמנחים הצמודים לא ויתרו לה, והחליטו להביא למפגש את המפיק המוזיקלי אלי סורני, שיקשיב לשיר ויחווה דעתו המקצועית. "זה היה טירוף", אומר אלעד. "ההנחיות שהוא קיבל ממני ומתומר היו לחתוך אותה אם היא לא טובה מספיק, אבל הוא הוא עף על השיר ואמר שהוא רוצה לעבוד על זה". הקבוצה החליטה לצלם קליפ מקורי לשיר המעובד, שבו הופיעה רותם ושרה מול המיקרופון בקולה שלה. אותה נערה שבקושי הצליחה לעמוד מול קבוצה של שישה תלמידים, הרגישה שזה הזמן שלה לצעוד סופסוף צעד אחד קדימה.
את חושבת שאת שרה טוב?
"אם היית שואלת אותי לפני שנה, הייתי אומרת לך שלא".
ועכשיו?
"אני מתחילה לאהוב את זה. אני חושבת שאם אני ארצה, אני אוכל להיות זמרת יום אחד. הבעיה היא שאני אוהבת לשיר, אבל לא רוצה להופיע על במות ולהיות מפורסמת. אם אפרסם את השירים שלי זה בשביל שאנשים ייהנו מהם, לא בשביל תהילה. אני לא אוהבת את כל הדברים האלה".
"מקבלים אותי כמו שאני"
רותם היא ממש לא רק זמרת, אלא גם יוצרת דוקומנטרית בהתהוות: בתחילת כיתה י"ב הבזיק בה הרעיון לצלם יומן וידאו שבו תתעד את תהליך הדיאטה הפרטי שלה, במטרה להצליח סופסוף לא להישבר באמצע התהליך. היומן המצולם הפך ל"פחדים", סרט תיעודי קצר ואמיץ על חייה ועל ההתמודדות המתמשכת עם חוסר הביטחון. "כשהתחילו לדבר איתנו על פרויקט גמר בקבוצה, באתי לאלעד ואמרתי לו 'תקשיב, אני רוצה לעשות סרט על עצמי'", היא נזכרת. "היה לי ברור שזה הדבר הנכון לעשות".
בעוד ארבעה חודשים תיקח רותם את האהבה לקולנוע שלב נוסף הלאה, ותתחיל פרק חדש בחייה: לימודי קולנוע במכללת "מנשר" לאמנות, אליה התקבלה בזכות הצילומים, הציורים וסרטי הווידאו שיצרה בשנתיים האחרונות. היא הראשונה מבני קבוצת "רואים רחוק" שזוכה למלגת לימודים להשכלה בתחום האמנות, ואת שכר הלימוד הגבוה היא מתכננת להשלים עם כסף שחסכה לבדה. "אני לא מוציאה על כלום כמעט, חוץ מספרים", היא מודה.
לא כל החברים בפרויקט הארצי יזכו למלגות, אבל רותם, מספרים המנחים, ראויה לכל הפרגון שאפשר: ההחלטה להעניק לה מלגה התקבלה לא רק בזכות השינוי שעברה עד כה, אלא גם בגלל הפוטנציאל לשינויים שעוד יגיעו בהמשך. "אם לא הייתי מקבלת את ההזדמנות הזו כנראה שהייתי בוחרת ללמוד הוראה במתמטיקה, משהו שהייתי טובה בו בבית הספר", היא אומרת. "קולנוע תמיד עניין אותי, אבל פחדתי לבחור בתחום שבו אצטרך להיחשף, שכולם יידעו מי אני, מה הרקע והסיפור שלי. אני רוצה לעמוד מאחורי הקלעים ושלא יכירו אותי".
הפידבקים החיוביים מהסביבה הצליחו לחדור את חומות חוסר הביטחון שלה, והיא מודה שהיום אפילו תהליך ההרזיה כבר לא מעסיק אותה כל כך. "פתאום הבנתי שלאנשים בחוץ לא אכפת מזה, הם מקבלים אותי כמו שאני".
מה את יותר, חוששת מפני הלימודים או מתרגשת לקראתם?
"ברגע שאמרו לי שעברתי והתקבלתי, התחילה החרדה: אולי אני אחכה שנה או שנתיים? ואם אני לא אהיה טובה? ואם אני לא אתאים לזה בכלל? שוב המחשבות השליליות עולות ואני לא מצליחה לראות את האור. אבל אז התחלתי לומר לעצמי 'טוב, בואי ננסה, מה יכול לקרות? בואי נקפוץ למים. זה הזמן שלך'. כמו שאלעד אומר – תנסו להעיז. אם לא תיכשלו לא תלמדו".
ואת חושבת שתצליחי?
"עכשיו סופסוף אני מתחילה לחשוב שזה אולי אפשרי".