בקטע אירוני

התוכנית האחרונה של "הלייט שואו" עם דיוויד לטרמן שודרה אתמול. בחודשים האחרונים עמד לטרמן, סמל הציניות, היובש והשכלתניות, במוקד צונאמי של רגשות: קומיקאים רבים, אנשים קרים בדרך כלל, הצהירו על אהבתם הלחה אליו. "איפה הטישו שלי?", זה פחות או יותר היה הסאבטקסט של כל מי שהתארח בחודשים האחרונים בתכנית - למבוכתו הרבה של לטרמן עצמו. נורם מקדולנד בכה, אדם סנדלר כמעט בכה. ג'ימי קימל, המנחה הסרקסטי של התוכנית המתחרה, הכריז שיקרין שידור חוזר של התוכנית שלו כדי לא להסיח את דעת הציבור מהאירוע המרכזי. "בלאו הכי אני אבכה כל היום", מילמל קימל, כאילו הוא לא גבר מבוגר בחליפה.

ג'ים גפיגן, קומיקאי מוכשר, העלה קטע וידאו לערוץ היוטיוב שלו, בו ניסה להסביר על חשיבותו של לטרמן עבורו ואמר (בעיניים נוצצות) משהו בסגנון: "ממך למדתי שגם תושב המערב התיכון יכול להצליח באמת". אישה תושבת ישראל כמוני חייבת להתפלא. הרי על פניו נראה שאין שום סתירה במשפט האחרון - מי עוד חוץ מגבר תושב אינדיאנה אמור להצליח באמת בארה"ב? מה היה ג'וני קרסון? אישה מההאיטי?

אינטלקטואליות דבילית

האגדה על דייויד לטרמן הולכת כך: דייב נולד באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ותמיד ידע שהוא רוצה להיות מנחה של טוק שואו. בהתחלה הוא עשה סטנדאפ לא מאוד מוצלח (לטענתו), אחר כך כתב עבור תוכניות טלוויזיה, וב-1980 קיבל תוכנית בוקר ב-NBC. התכנית השיגה נתוני רייטינג עלובים ובוטלה אחרי עונה, אבל גם זכתה בשני פרסי אמי. הבכירים של הרשת החליטו שחוש ההומור שלו מתאים יותר לערב, ונתנו לו את המשבצת שאחרי ג'וני קרסון, וכך נולדה ה"Late Night Show". כשאנשים מדברים על החדשנות של לטרמן, הם מתייחסים בדרך כלל לתכנית הזאת.

כשצפיתי בפרק הראשון של התכנית המקורית מ-NBC, נדהמתי מכמות הבדיחות שהצליחו עדיין להצחיק. התכנית מתחילה בסיור מאורגן מאחורי הקלעים של הבמה. לטרמן עושה מעין חיקוי של מנחה טלוויזיה צ'יזי, שמתנהג כאילו האולפן הוא סלון והצופים בבית רק במקרה שם (פארודיה שהפכה לסימן ההיכר שלו). אחרי סיבוב קצר הוא ניגש לארון חבלים ואומר: "כל אחד מהחבלים האלה מחזיק מאות קילוגרמים של ציוד טלוויזיה עדין, רק אנשים מנוסים יכולים לגעת בחבלים האלה. אני למשל יודע שהחבל הזה לא קשור לכלום ולכן יכול לשחרר אותו", הוא משחרר את החבל ואחר כך נשמע רעש של הרס וחורבן באולפן. זאת קפסולה מרוכזת של שני החומרים המרכזיים שהרכיבו את התכנית לאורך כל הדרך: רפלקסיביות ודביליות. אחרי הכל, הרגעים הקלאסיים של התכנית כוללים סגמנט טיפשי ביותר בו לטרמן משליך חפצים מגג, אבל גם את רשימת העשרה דברים - זיקוק של הומור אבסורדי ושכלתני.

היום, אחרי לטרמן ותודות לו, הטלוויזיה הפכה הרבה יותר רפלקסיבית, וזה לאו דווקא דבר טוב. כל פרסומת לחומוס מעמידה פנים שהיא מודעת לעצמה, קורצת לצופה שהיא יודעת שמדובר רק בחומוס, ובכל זאת, יש חומוס ומישהו צריך לקנות אותו. ההבדל אצל לטרמן היה שמתחת לכל שכבות האירוניה הוא הצביע על דבר אמיתי, דבר שהיה לו משמעות. הוא הצביע על צביעות וחשף אותה. לא צריך להאשים אותו בזה שרפלקסיביות עובדת גם עבור המפרסמים. מסתבר שאנשים אוהבים שאומרים להם שמשקרים להם - זה עושה להם תחושה חמימה בבטן, במקום לגרום להם להתמרד.

המלחמה על הלייט נייט

הרגע הכי מפורסם בהיסטוריה של לטרמן היה כשהוא הפסיד. בשנת 1992, כשג'וני קרסון פרש מ"הטונייט שואו", כולם, כולל קארסון, ציפו שלטרמן ימונה למחליף. זה לא קרה. התפקיד הלך לג'יי לנו בעל הסנטר, ואף אחד לא יסלח לו על כך אף פעם.

האירוע הזה נותח ופורשן למוות. ספר רב מכר בנושא, "The Late Shift", עובד  לסרט, ומדי פעם, בעתות יובש, עיתונאי כזה או אחר חוזר לחפור בבור ההוא, מחפש פשר לשורת ההחלטות ההיא (שמוזכרות בארה"ב במונחים של טראומה לאומית). היה נחמד להתעלם מהרגע הזה, פשוט בגלל שהוא נלעס מכל כיוון, אבל אין ספק שהוא הגדיר את עולם הלייט נייט כמו שאנחנו מכירים אותו היום: זירת קרב.

למרות הפלא, העובדה שלטרמן לא זכה להחליף את קרסון הצילה לו את השטיק. ריחוק אירוני עובד רק כשיש נקודת התייחסות. מה המקום של פארודיה אם היא מחליפה את הדבר האמיתי? בלי לנו, לטרמן היה מאבד מהעוקץ שלו. לעולם לא נדע "מה היה קורה אילו", אבל מהצד נראה שמדובר במנגנון להשמדה עצמית. זו הייתה הפואנטה של לטרמן, הוא עשה "אנטי תכנית אירוח", כמו שכינה אותה דייוויד פוסטר וואלאס במאמר שפרסם ב"פלייבוי" בשנת 1988. המאמר, שכתוב מנקודת מבטה של שחקנית שמתארחת בתוכנית של לטרמן (ומבוסס בחופשיות על האירוח הזה),  מתאר רגע בו בעלה של השחקנית, איש טלוויזיה וותיק, כל כך חושש מלטרמן (אותו הוא מכנה "שטני"), שהוא מכריח אותה לעלות לשידור עם אוזנייה כדי שיוכל להנחות אותה איך לא לצאת נלעגת בשידור חי. "אני לא רואה את מה שאתה רואה בלטרמן", אומרת השחקנית. "לאיש יש נמשים, הוא היה פעם חזאי" (נמשים הם הסיבה היחידה, כנראה, שבכיר כלשהו שקל אי פעם לתת למר אנטי-טלוויזיה להיכנס לנעלי ג'וני קרסון).

נראה ששאלת היחס כלפי לטרמן, תלויה בשאלת היחס לאירוניה: האם עמדה אירונית גורמת לך להרגיש שאתה לוקח חלק בבדיחה טובה, נפרד מעולם אווילי שאתה (לצערך) חלק ממנו - או מכניסה אותך לפאניקה, גורמת לך לחשוש שהבדיחה היא עליך?

עבור כל הקומיקאים שנפרדו מלטרמן בהתרגשות, האירוניה הזאת הייתה אוויר לנשימה. זה היה רגע שבו הטלוויזיה הפסיקה להעמיד פנים, או לפחות ניסתה, או לפחות הודתה שיש העמדת פנים. דייב לטרמן לא נבדל מהשיטה, הוא חלק ממנה, אבל הוא חלק שאנחנו אוהבים, בגלל שהוא נותן לנו נקודת התבוננות. הסנטימנטליות נובעת משני דברים - צער על הפרספקטיבה ההיא, וגם צער על הדבר שהפרספקטיבה חשפה.

ג'ימי פאלון, היורש הנוכחי של הכס הברזל של "הטונייט שואו", נפרד מלטרמן בנאום בו הגדיר את האחרון כדמות ואב, ולא היסס להזכיר את הנאום שלו ב-11 בספטמבר - נקודת מבחן של רגשות בארה"ב. הוא טען שאמריקה נשאה את עיניה אל לטרמן, כדי שיתן לה אומץ, ובכך עורר את הספק שצפה אי פעם בפרק של לטרמן. אמריקה לא חיכתה שלטרמן יאשר לה להמשיך הלאה בחייה. זה היה התפקיד של ג'ון סטיוארט ושל "סאטרדיי נייט לייב". הקומיקאים נשאו עיניהם אל לטרמן כדי לקבל אישור שמותר להם להפסיק עם הצחוקים לרגע. מצג הכנות המזויפת והקיטש של פאלון הם כל מה שלטרמן שנא. שקר שנשמע כמו אמת שמחליק את השקר בגרון.

לטרמן משאיר אחריו געגוע לרפלקסיבה, לנקודת מבט, לאמת הקטנה שהמדיום מאפשר. זאת המשמעות של האירוניה - אירוניה אמיתית, לא כזאת שמוכרת חיש גד. היא מכירה בכך שהחיים קשים מאוד, עובדתית, והיא מאפשרת לצחוק על דברים שאין להם תקנה. האירוניה של לטרמן אמיתית, כי הדבר שהוא מצביע עליו, העובדה הקשה שאי אפשר לשנות, היא שרוב האנשים באמת אוהבים בידור בסגנון ג'יי לנו. הם אוהבים שמתחנפים אליהם, שמדברים אליהם כמו אל ילדים, שמבקשים מהם לא להתאמץ. זאת אמת חסרת תקנה, והיא גם מצחיקה, אבל גם מאוד עצובה. לטרמן עזר לנו לצחוק עליה ולכאוב אותה. זאת הסיבה האמיתית שבגללה הוא נגע לליבם של האנשים שהשתפכו עליו בשבועות האחרונים ולכן גם אני רוצה לסיים בשאלה חשובה: איפה הטישו שלי?