אם יש ל"Love" - הסדרה החדשה של נטפליקס - קהל יעד מושלם, זה כנראה אני: אוהב את נטפליקס; סאקר של קומדיות רומנטיות מצחיקות-מרירות; גבר לבן חנוני שחולם לכתוב תסריטים כמו הגיבור גאס; בן דור ה-Y עם חיבה לציניות, לרשתות חברתיות ולנרקוטיקה כמו הגיבורה מיקי; וחי את מכאובי העיר הגדולה תל אביב כמו באל. איי. ואף על פי כן, סוף השבוע שעשיתי עם "Love" לא היה אהבה ממבט ראשון.
"Love" היא קודם כל גאס (פול ראסט, מיוצרי הסדרה לצד ג'אד אפטאו ובת זוגו לזלי ארפין) ומיקי (ג'יליאן ג'ייקובס). הוא החנון חסר הביטחון, היא הבחורה המצולקת שעושה כאילו הכל על הזין שלה אבל בעצם עמוק בפנים היא רק רוצה שיאהבו אותה. בפרק הראשון כל אחד מהם מסיים מערכת יחסים כושלת, בסופו הם נפגשים, ומשם מתחילה דרך החתחתים שתגמר כמובן בסוף מתוק-חמוץ עם נשיקה דרמטית (זה לא נחשב ספוילר אם זו קלישאת הז'אנר השחוקה ביותר). גאס ומיקי עושים את עבודתם נאמנה. הם משחקים בסדר, יש ביניהם כימיה והתזמון הקומי שלהם מוצלח (בעיקר של ג'ייקובס, שמקיימת את ההבטחה מ"קומיוניטי" ועושה חשק לראות עוד ממנה).
בכלל, בהתאם למסורת של ג'אד אפטאו - האבא של סדרות וסרטים רבים מז'אנר הקומדיה הרומנטית הצינית-מרגשת - הצד החזק של "Love" הוא הצחוקים. המהלכים הקומיים בנויים היטב, ודמויות המשנה קליאשתיות אבל מצחיקות. בעיקר בולטים לטובה דמותו של קווין (ג'ורדן רוק, האח הצעיר של כריס), החבר השחור שנותן עצות זהב; השותפה האוסטרלית טובת הלב של מיקי (הקומיקאית האוסטרלית קלודיה או'דוהרטי); הפסיכולוג המתוסבך שמיקי עובדת אצלו ד"ר גרג (ברט גלמן); ואריה, הילדה-כוכבת שגאס מלמד (בתו של אפטאו, אייריס).
אז “Love” מצחיקה לעיתים, והיא משתמשת היטב בפורמט הבינג' בו היא משודרת עם עריכה קצבית ועלילה ליניארית שמצולמת כמעט בזמן אמת. אבל כמו כמעט תמיד אצל אפטאו, כשהוא מנסה לעשות מהלך רגשי – הוא נכשל. התהליכים הדרמטיים מסורבלים וארוכים מדי, ובעיקר, קשה למצוא בסדרה אמירה חדשה או מעניינת במיוחד. אם "בנות" (אותה יצר אפטאו יחד עם לינה דנהאם) מנסה לנסח אמירה כללית על הדור אותו היא מציגה ועל הנשים שלו, “Love” מנסה כנראה לנסח אמירה כללית על מערכות היחסים של הדור הזה - ונכשלת.
נכון, בסצנה יפה בפרק השני גאס זורק את סרטי הבלו-ריי שלו תוך כדי שהוא טוען שהם אלו ששתלו במוחו את השקרים הגדולים בקשר לאהבה, אבל אחרי הכביכול-התפכחות הזו לא מגיעה אמת אחרת. כן, מיקי וגאס הם אנשים פגומים ובעייתיים (כפי שנהוג היום בטלוויזיה), ומערכת היחסים שלהם לא מייצרת פרפרים שקריים ומחוות רומנטיות גדולות מהחיים – אבל בסוף היא כן מצייתת לחוקי הז'אנר וההטרו-נורמה המקובלים.
אם בכל זאת יוצרים סדרה שמורכבת מסך הדברים שכבר ראינו - זוג לבן ויפה בסוף שנות ה-20 בלוס אנג'לס, הוא חולם להיות תסריטאי, היא חולמת להחלים מהצלקות הנפשיות שלה – כדאי מאוד שיהיה בה משהו חדשני ורלוונטי יותר מאשר רפרנסים לאינסטגרם (מוצלחים ומתבקשים ככל שיהיו). בלי זה, הקשר עם "Love" לא יכול להיות יותר מסטוץ של סוף שבוע.