במערכת היחסים של צופה וסדרה יש תמיד נקודות מעבר קריטיות שמכריעות אם הקשר הזאת יימשך. זה יכול להיות פרק או סצנה, משפט או פעולה, משהו שאחריו מתקבלת החלטה (לפעמים לא מודעת) האם להתמכר או לעצור, למחוק את כל הפרקים מהמקס ולהכחיש כל קשר ביניכם לבין מה שראיתם על המסך. לזכותה של "חדר החדשות" ייאמר שהיא סיפקה לי הרבה נקודות כאלה, אבל הקריטית מכולן הגיעה כשמגי ג'ורדן פתחה במונולוג אהבה היסטרי באמצע רחוב סוער במנהטן, תחת גשם שוטף ומול אוטובוס תיירים של "סקס והעיר הגדולה". זה היה כל כך פאתטי, כל כך סרט תיכון מהאייטיז, כל כך קיטש אמריקאי נפלא עד שהחלטתי לחבק אותה חזק ולהצהיר לה אמונים.
תלמדו מהאינפנטילים
המאפיין המרכזי של סורקין היה ונשאר היכולת לייצר דרמה באמצעות דיבור. עבור המעריצים שלו (מודה באשמה) הדיאלוגים, שנראים כאילו הם מועברים בפאסט פורוורד, הם סוד הקסם האמיתי. כל שיחת משרד הופכת בן רגע לקרב יריות מילולי בין השולפים הכי מהירים במערב, כל צעדה בין משרד אחד למשנהו מנוצלת לליבון סוגיות בוערות, כשמצלמה נעה מלווה את השניים (אלמנט שחוזר כמעט בכל הסדרות והסרטים שסורקין עשה עד היום). אף דמות בעולם האמיתי לא מתקרבת לקצב המטורף שבו הדמויות בניוזרום משוחחות ביניהן, אף אחת לא משלימה בטלפתיה מושלמת את המשפטים של חברתה ולא מוכנה תמיד עם וואן ליינר מושחז בשרוול כדי לסיים בנוק אאוט דרמטי. אבל מי צריך ריאליזם כשרוב הזמן עסוקים בניסיון לעמוד בקצב?
איכס, רפובליקנים
בשורה התחתונה "חדר החדשות" של העונה השנייה היא גרסה מגונדרת של קודמתה. כלפי חוץ היא נראית זוהרת ומודרנית יותר בניסיון לגרום ליותר צופים להתעניין בה, אבל בפנים היא עדיין אוסף של מלודרמות חסרות פרופורציה בקצב מסחרר שמתרחשות על רקע החדשות שליוו את חיינו בשנה האחרונה. ובתור מי שהפיפסים של החדשות מלוות את עולמם החל מגיל אפס ומלודרמות טלוויזיוניות הן האסקפיזם המושלם עבורם, מה כבר אפשר לבקש עוד?