פעם, מזמן, כשהשנה הייתה 2012 ועוד הייתי נערה פרועה בת 23, החלטתי לקחת ברצינות את הקאלט התורן על המסך ולצפות בפרקי "בנות" אך ורק בקבוצה שהתחייבה מראש להימנע מספוילרים וללרלר על כל פרק לפני ואחרי בנפח מילולי שלא היה מבייש את פאנל הפרשנים של אולפן שישי.
הו, כמה שרציתי לאהוב את האנה וחברותיה המעצבנות ולהתרפק על קול-של-דור-כלשהו. לא חסכתי במשאבי זמן ורגש (וזה פחות או יותר כל מה שיש לך בשנות ה-20 המוקדמות). אבל עד אמצע העונה השלישית כוחי לא עמד לי. היום הייתי מעדיפה לצפות בלופ יומי בן 45 דקות של סדרת המספרים הזוכים בפיס מאשר להצטרף מחדש לעגלה של דנהאם בעונה החמישית הממשמשת ובאה.
כי "בנות", לא רציתי להודות ביני לביני, עשויה 20% פאנצ'ים מוצלחים והשאר מים. פושרים. שעוד הלכו והתקררו עם הזמן. עירום מתריס הוא מגניב ואף חשוב, אבל עדיין פחות מאשר לדאוג שלדמויות שלך יהיה קצת יותר נפח מאשר לתחת של מרני. שקעתי בעצבות נבגדת. במחי שתיים וחצי עונות המיטה עליי דנהאם פחד מאינטימיות עם סדרות נשיות שיש עליהן יותר מדי הייפ בטרם עלו.
ואז פגשתי את אילנה גלזר.
זוכרים שלפני קצת פחות משנה עלו כולם במכות על ארז טל שהכריז קבל עם ומועדון לילה שאין בנמצא בחורות מצחיקות? קיתונות של מילים זועמות נשפכו בעקבות ההתבטאות המצחיקה בפני עצמה הזו (פספתי את החלק בצוואה בה כתב ג'ורג' קרלין שטל הוא יורשו החוקי), כשכל מה שצריך היה לעשות הוא לכבות את הטלוויזיה ולהזרים את "ברוד סיטי" למחשב האישי. היום אפילו לא צריך לעשות את זה – HOT הביאו לכם את הברודז עד למסך הביתי. נגמרו התירוצים, נו מור מיסטר נייס ליידי.
אז נכון, הדבר האחרון שבא לכם עכשיו הוא לגמוע עוד סדרה על חברות שגרות בניו יורק, אבל האמת היא ש"ברוד סיטי" מכה כברק היכן ש"גירלז" גוססת בייסורים כבר זמן רב. הסדרה הגיעה לקומדי סנטרל עם ותק רציני וקהל מעריצים ביוטיוב, ובניגוד לכל חוקי הטבע, הצליחה להתעלות על גלגולה האינטרנטי.
אבי ואילנה (אותן מגלמות הקומיקאיות אבי ג'ייקובסון ואילנה גלזר) הן שתי יהודיות שחיות על קו L ממנהטן לברוקלין ומנסות להצליח בעיר הגדולה. כלומר, אבי עובדת כמנקה במכון כושר שהיא חולמת לעבוד בו כמדריכה, ואילנה נוהגת לנמנם במשרד כלשהו וחולמת למצוא את הגראס הטוב ביותר על האי. ביחד, הן מביאות לסלונים ברחבי העולם את ההומור הנשי-יהודי-ניו-יורקי משולח הרסן והמשובח שנראה מאז שבט מידלר נהייתה בלונדינית.
בין האייקונים שמבקרים בסדרה ניתן למצוא את איימי פוהלר (שהיא גם בין המפיקות), ג'נין גרופלו וסת' רוגן. חניבעל בורס, שזכור כסטנדאפיסט שהוציא את קוסבי מארון האנסים, תורם נוכחות בלתי נשכחת כבחור שהוא בין בן הזוג לרופא השיניים של אילנה.
"בנות" לקחה על עצמה משימה קשה - להיות מצחיקה, רלוונטית, קולית, דרמטית ומעוררת הזדהות וכמובן, קולו של דור כלשהו. לא שאין רגעים משעשעים בסדרה, אבל נדמה שאלו קורים כמעט בלי כוונה, או לפחות בלי יותר מדי מאמץ. הבעיה היא לגבי כל השאר, היכן שהסדרה חוטאת בחטא הגדול של השואוביז: רואים לה את הזיעה. מרוב מאמץ לגלם את זנבו המדויק של דור ה-Y בסטינג הנכון ביותר, דנהאם מזניחה לחלוטין את הדמויות שלה, ומשאירה את צופיה עם תהיות אקוטיות בנוגע לאיזשהו רציונל, מעוות וג'ורג'-קוסטנזאי ככל שיהיה, של פעולותיהן. ג'נה, למשל, מכירה איזו אמנית תימהונית ורגע אחר כך מסכימה לבצע בה המתת חסד, והתהליך הפסיכולוגי שעומד מאחורי כל העניין נראה ומשוחק כמקבילה של רכישת פלאפל. ככל שנוקפות העונות, לא מתפתחת סימפטיה כמעט לאף דמות, אבל גם שאר הרגשות על הספקטרום לא ממש עושים קולות של התעוררות.
"ברוד סיטי", לעומת זאת, לא מדגדגת את כפות הרגליים של "בנות" במה שנוגע להייפ ויומרה אמנותית. לא קול ולא דור - אילנה ואבי באמת רק מנסות להצחיק אתכם. וככה, על הדרך, בלי לעשות יותר מדי עניין מייצוג ועם עלילות מופרכות-בגבולות-הניו-יורקי כמו חתונת כלבים, יוצאת אחת הסדרות האותנטיות והחתרניות כמעט בכל מובן-שהוא של השנים האחרונות. הדמויות הראשיות, שאמורות להיות מגוחכות ובלתי אמינות, הופכות בהדרגה לאמינות ומעוררות הזדהות לאין שיעור מגיבורות "בנות". וקלטו קטע: הן גם קורעות.
בקיצור, אם עוד לא מצאתם צפיית בינג' לסוכות, יור וולקם. רק קחו בחשבון שלעולם לא תסתכלו שוב על אדם דרייבר באותו האופן.
"ברוד סיטי" משודרת חינם ב-HOT VOD