הדבר הבולט ביותר בריאיון המתוקשר של אופרה ווינפרי עם לאנס ארמסטרונג הוא התחושה שהגיע בתזמון מושלם עבור שניהם. אופרה חיפשה בשנים האחרונות להחזיר את עצמה למעמד של אשת הטלוויזיה מספר אחת אחרי הכישלון של הרשת בבעלותה. ארמסטרונג הצליח לקבל שעתיים בפריים טיים היסטרי כדי לספק הסבר מלומד למערכת השקרים הכי גדולה בהיסטוריה של הספורט. הבעיה הגדולה היא שלפעמים תזמון טוב מדי יכול להפוך ראיון בלתי נשכח לדיון משפטי מוגזם.
כבוד השופטת ווינפרי
אם להיות הוגנים צריך לומר שווינפרי לא הייתה הבחירה הנכונה לראיין את ארמסטרונג. כן, היא שאלה את השאלות הנכונות ("היית בריון? ספר לי איך התנהגת בבריונות") והציגה את קטעי הווידאו הרלוונטיים, אבל הפספוס הגדול שלה הוא בהבנת החטא הגדול שביצע ארמסטרונג כלפי חובבי ספורט. צריך להיות אחד כזה כדי להבין את עומק הפגיעה. לא מעט ספורטאים השתמשו לאורך השנים בסמים כדי לשפר את ביצועיהם, אבל אף אחד מהם לא בנה סביבו מערכת ערכים נעלה כמו זו שארמסטרונג ניפץ בגסות עם ההודאה שלו. הניסיון לסחוט דמעה על אובדן ספונסרים ואבדן האמון של אמו, היה משני כאן.
שקרן על אנושי
בסופו של דבר לאנס ארמסטרונג הוא ההוכחה המוחלטת לכך שעליונות אנושית נמצאת רק במיתוסים. האיש ששכנע מיליונים להאמין שניתן לנצח את הכל בזכות כוח רצון ואמונה עצמית, התברר כלא יותר ממתחזה. ההפרדה שהצליח לעשות בעולמו שלו כדי לחיות עם עצמו בשלום (הקריירה המקצועית שקרית, הפילנתרופיה אמיתית) מוכיחה שהוא אנושי בדיוק כמונו, האנשים שמספרים לעצמם שקרים קטנים על בסיס יומיומי. ההבדל הוא שעם "נאכל עכשיו, ממחר נתחיל חדר כושר" אפשר להתמודד, אבל עם ההבנה שמעכשיו נפקפק בכל מי שיצליח קצת יותר מהמקובל, יהיה לכל אוהד ספורט אמיתי הרבה יותר קשה לישון בלילה.