"צריך אומץ כדי לחשוף את עצמך בשביל האומנות"

האינסטינקט העצמאי של לביא מלווה אותה כבר מילדות, ומגיל 13 היא סירבה לקחת כסף מהוריה והחלה לעבוד בעיר מגוריה, חולון. זה אומר שכשכולנו ביקשנו מההורים עזרה עם שכר דירה בעיר הקרובה למקום מגוריהם, לביא עברה ללוס אנג'לס תוך סירוב עיקש לקבל מהם מימון כלשהו. "אני לא אוהבת להיות תלויה בהורים, זאת לא אני", היא מסבירה, "מגיל צעיר אני עובדת וחוסכת ורוצה שיהיה לי את מה ששלי. הייתה רק פעם אחת שנשברתי וביקשתי עזרה. כשהגעתי הייתי באמת על הקשקש מבחינה כלכלית ולא היה לי כסף לאוטו. חשבתי שאני לגמרי אסתדר באל.איי בתחבורה ציבורית. טעות גדולה מצדי. לא הכרתי את המקום ולא ידעתי שאין שום מצב להסתדר פה בלי אוטו. לא הצלחתי להגיע מאודישן לאודישן, רק ההגעה הרגה אותי. בפעם הזאת אבא שלח לי מעטפה עם כסף שאיתו קניתי את האוטו, וברגע שעשיתי שוב את הכסף הזה, החזרתי לו את הסכום על האגורה. ככה אני".

סיפרת לא פעם שכשהודעת להורים שאת נוסעת להוליווד, הם לא הבינו מאיפה זה בא. שלא לדבר על החברים שגדלת איתם. ניסית להסתיר משהו?
"יש לי נטייה טבעית לעשות את ההחלטות שלי עם עצמי. זה מתחיל מזה שאני חושבת איך אני רוצה שייראה העולם סביבי, מה צריך להיות. אני מדמיינת את זה, ואז יש לי את זה. אז זה לא שהחלטתי מראש לשמור הכל בסוד, אבל ברגע שהייתה לי תמונה בראש פשוט הרגשתי שזה לא עניינו של אף אחד. לאנשים הרי יש נטייה לתת עצה ודעה, ולפעמים אפילו לשפוט ולבקר, מה שרק מקשה. אני יודעת מה אני צריכה ורוצה, אז זה לא עניינו של איש. קודם אני אלך ואשיג את זה, אחר-כך נוכל לדבר על זה".

רק פעם בשבוע אנחנו אוכלים "אוכל של בית"

למעשה, אביה של לביא ביקר אותה זה עתה בפעם הראשונה מאז שעברה לביתה החדש עם בן זוגה בחמש השנים האחרונות, השחקן כריסטוף סנדרס. "בפעם האחרונה שהוא היה כאן עוד הייתי בבית הספר למשחק של לי שטרסנברג ועוד לא עשיתי כלום. עבדתי בשלוש עבודות, התרוצצתי כמו משוגעת, בקושי סגרתי את החודש והייתי רחוקה מלהתברג בתעשייה. אז בעצם זו הפעם הראשונה שהוא ממש רואה איך הצלחתי להיעמד כאן על הרגליים. אני הרבה יותר רגועה כלכלית עכשיו".

סנדרס ולביא חולקים בית פרטי בשכונת בל-אייר, אבל למרות הדימוי הנוצץ של השכונה היא מבהירה כי הם ממוקמים בפאתיה ומראש לא חיפשו דיור בסגנון בברלי הילס. "אנחנו אנשי טבע, גם כריסטוף וגם אני. אז כשחיפשנו בית החלום שלנו לא היה וילה של בברלי הילס אלא משהו שירגיש כמו בית על עץ – גבוה ושמכל חלון נראה ירוק. אז הבית שלנו הוא מן בית-בקתה, והוא ממש ליד יער. זה בעצם קצת מבודד".

אגב בית, את כבר מרגישה בבית באל.איי, או שלא צריך להגזים?
"האמת היא שכן. אבל מה שגרם לי להרגיש בבית לא קשור לזמן שאני פה אלא למערכת היחסים שלי. כשרק התחלנו לצאת, חברה טובה שלי פגשה את כריסטוף וישר אמרה לי – 'תשמעי, פעם דאגתי לגבי החיים שלך שם, עכשיו אני יותר רגועה'. ואני עניתי לה שדווקא עכשיו אני דואגת, כי עכשיו פתאום יש לי סיבה להישאר. תמיד ידעתי שאבוא לכאן בשביל הביזנס, וברגע שאתקע יתד אוכל לחזור לארץ ולנהל חיים על הקו. עם כריסטוף זה השתנה. פתאום אני צריכה למצוא תירוץ לחזור לארץ כי כל כך טוב לי פה. מצד שני, הלב שלי בארץ וכריסטוף יודע את זה. אם אני והוא הולכים לחלוק חיים ביחד, ישראל תהיה חלק מהחיים האלה, אין בכלל שאלה. אם יהיו ילדים, יש להם סבא וסבתא ושורשים, זו עסקת חבילה. אני עוד לא יודעת איך נעשה את זה, באופן כללי אנחנו עוד צריכים ללמוד איך לאזן בין המקצוע לחיים, אבל החלום הוא עדיין שיהיה בית פה ובית בארץ".

לא קשה מדי לנחש שלביא היא בחורה, ובכן, מתוכננת. בכל זאת, הצלחה בתעשייה הקשה בעולם בדרך כלל לא מגיעה בספונטניות. "כן, נו, אני קונטרול פריק", היא מודה וצוחקת, "אנשים עכשיו יכולים להגיד לי שהצלחתי בן לילה, אבל וואלה, זה היה הלילה הארוך בחיי. הוא נמשך 27 שנה. אז אולי אני יותר מדי מתוכננת לפעמים ואני צריכה שינערו אותי ויגידו לי  - 'עכשיו תפסיקי לחשוב ותתחילי ליהנות'. את יודעת איפה המקום היחיד שזה באמת יכול לקרות? בארץ, בלילות תל-אביביים עם החברים שלי".

אבל זה לא עלול גם להפיל אותך לטייפקאסט צר?
"תראי, הלוק שלי הוא יחסית גמיש, מה שאומר ששולחים אותי לאודישנים מגוונים. הדבר היחיד אני שומעת הרבה הוא שמתארים אותי כאקזוטית. אבל מה זה אקזוטית? זה רק כי יש פה מלא בלונדינים עם עיניים כחולות וכל דבר אחר ישר נראה אקזוטי. העובדה שיש לי אפשרות למבטאים שונים גם קצת מוציאה אותי מהטייפקאסט. ככה שדווקא טייפקאסט הוא לא אחד מהקשיים כאן". 

אז מה הקשיים?
"וואו", היא צוחקת, "יש לא מעט! אבל נראה לי שהמרכזי שבהם זה לדעת להתמודד עם אכזבה. אין מצב שלא יקרה לך שלא תקבלי תפקיד או גרוע מזה: שתקבלי את הפקיד אבל הפרויקט ייכשל. את כל הזמן בת החלפה. זה עוד לא קרה לי, אבל למלא אנשים מסביבי הוחלפו בשלב כלשהו. מוציאים אותך מהסיפור, הדמות שלך נסעה פתאום לקולג'. את כל הזמן צריכה להוכיח את עצמך ולהיות מספיק טובה כדי שייכתבו לך עוד, שלא יחתכו אותך בעריכה. בכל שלב של ההפקה יכולים לוותר עליך ואת צריכה להתנגד לזה. אז לעבוד בלשאת חן זה חלק מזה. את צריכה להיות משעשעת ומבדרת, בגלל זה קוראים לזה שואו ביזנס. הקהל זה ממש לא רק מי שרואה את התכנית בבית. זה קודם כל מי שכותב את השורות ואת הצ'ק. אני מבדרת צוות של 150 איש עם מצלמות ובומים. אם אני לא מבדרת אותם על הסט,  אין סיכוי שאגיע לבדר אותך בבית".

נכנסתי להיסטריה - ואז נרגעתי ולמדתי רוסית תוך חודשיים

בגלל שרוב הפרויקטים של לביא לא שודרו בארץ, היא מוכרת כאן יותר מאייטמים כמו צילומי ההלבשה התחתונה שעשתה למגזין מקסים. זו כנראה הסיבה שסוגיית העירום היא נושא חוזר בראיונות ישראליים, למרות שלביא עצמה לא מבינה מה הלחץ. "זה הכי מוזר, כי מבחינתי עירום או עירום חלקי זה חלק מהחיים. אבל באמת, של כולם. כשאני הולכת לישון אני מורידה את הבגדים ומחליפה לפיג'מה. כשאני מתקלחת, אני מתפשטת. זה היומיום הכי בסיסי שלי. אז כשאני מנסה לגלם דמות ביומיום הכי בסיסי שלה, לפעמים זה דורש את זה. נכון, לא הכל ורוד ולפעמים זה באמת סתם נמצא שם בשביל הרייטינג. אבל אם זה נעשה בטעם טוב, אם זה נחוץ לסיפור ומוסיף לאווירה הריאליסטית, אז אין עם זה שום בעיה. להיפך, נדרש אומץ כדי לחשוף את עצמך בשביל האומנות".

אז באופן כללי את מטיפה לאומץ, אבל לא יכול להיות שלא פחדת לעבור לבד ישר אחרי י"ב ללוס אנג'לס לבד, ובכלל, גם עכשיו, לא יוצא לך לפחד שפתאום תפסיקי לקבל עבודות והכל היה לשווא?
"קודם כל, פחדתי. הפחד קיים והוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. רק שצריך לקחת אותו בתור רגש מדרבן. הפחד יכול להיות מאוד מחייה. צריך לתת לסערה הזאת לקחת אותך, להיסחף איתה ולא להשתתק. ההבדל בין הגישה שלי לבין מה שרוב האנשים חווים כשהם מפחדים הוא שרוב האנשים קופאים מהפחד, אבל אני מקשיבה לו. אני נותנת לו להציף לי כל פינה בגוף, ואז מתמודדת".

* ענבר לביא מיוצגת בישראל על ידי אירית מילר בסוכנות יואב גרוס הפקות