"בית הקלפים" בעיני פוליטיקאיות ישראליות: בין פרנק אנדרווד לבנימין נתניהו

המנהיגות החלולה של הנשיא אנדרווד / ח"כ ציפי חוטובלי (הליכוד)

יש בפרנק אנדרווד מ"בית הקלפים" את כל מה שאנחנו שונאים ואוהבים בפוליטיקה: עוצמה, תחכום וכריזמה, ומנגד - אגואיזם קר ואינטרסנטי. אנדרווד הוא שחקן שחמט חסר רגשות שמתכנן את כל המהלכים קדימה עד הפסגה, וכשהוא סוף סוף מגיע לתפקיד הבכיר ביותר הוא מגלה שהפְנים חלול, ולמעט הכוח, הוא לא באמת יודע בשביל מה הוא שם.

אנדרווד הוא פוליטיקאי מחונן, אך מנהיג כושל. חסר בו הדלק שהופך מכונה פוליטית למנהיגות אמיתית שתוליך אחריה ציבור: אידיאולוגיה, ערכים, חזון. באחד הרגעים הדרמטיים בפרק הראשון של העונה השלישית, צועק הנשיא אנדרווד על יועציו שרוצים להגיש לו גרסה משופרת של רפורמה לפתרון בעיית האבטלה. הוא מבקש שיביאו לו חזון כדי שתישאר אחריו מורשת, ולא ורסיה אחרת (באנגלית זה כמובן שנון יותר: "I need a vision, not a version"). פרנק אנדרווד נופל לבור שהוא עצמו כרה - בהיותו אדם ציני, חסר מצפון פנימי ודרך, הוא ממאיס את עצמן על הנהגת מפלגתו, שמבקשת להדיח אותן מהמירוץ לנשיאות בקדנציה הבאה כי הוא לא מסוגל לנצח על פי הסקרים. 

בעיניי, אנדרווד מגלם את הצד האפל ביותר של הפוליטיקה. יש כמוהו רבים במערכת הפוליטית, אך הם לא האנשים הטובים שבה. בניגוד למה שהיינו רוצים להאמין, אנשים מסוגו של פרנק אנדרווד הם לא הפוליטיקה במיטבה, אלא תמרור אזהרה למה שעלול לקרות לפוליטיקאי אם לא יטפח במקביל לרשת הגדולה גם נשמה. ודרך.

מדוד בן גוריון ועד רובי פולישוק

כמה קל לחשוב שהפוליטיקה מורכבת מאנשים שהפרופיל שלהם נע בין הפתטיות מעוררת הרחמים של רובי פולישוק לתחכום המרשים של פרנק אנדרווד. האמת היא שבניגוד לטלוויזיה, במציאות יכולים שני סוגי הטיפוסים האלה להצליח רק בדרגים הנמוכים של הפוליטיקה. ככל שמטפסים לצמרת - ובוודאי בתפקיד האיש מס' 1 במערכת - אי אפשר עוד להצליח רק מכוח הטכנוקרטיה הפוליטית. אולי זה הפער בין ארה"ב לישראל, שבה ראש הממשלה נבחר כדי להילחם את מלחמת הקיום היומיומית של המדינה. ראש ממשלת ישראל הוא האיש שמתמודד עם איומים קיומיים גדולים בהרבה מרפורמת "אמריקה עובדת" של הנשיא אנדרווד: חמאס, חיזבאללה, תהליכי איסלאמיזציה, קליטת מיליוני עולים אל מול גלי האנטישמיות. אלה מעט מהאתגרים הקיומיים שבהם עוסק סדר יומו של ראש ממשלה בישראל.  

בעיניי, מנהיגות נבחנת בשני דברים עיקריים - היכולת לצפות כמה מהלכים קדימה ולהתכונן לאתגרי המחר; והיכולת ללכת עם האמת נגד הזרם. אנדרווד נעדר את שתי התכונות האלה. ראשית, הוא מתכנן קדימה רק את מהלכיו האישיים, ובשום שלב אינו חושב על עשייה של מהות למען האומה. ובאשר להליכה נגד הזרם - אנדרווד מתפקד יותר כפרזנטור. הוא פופוליסט חסר תקנה שימכור את העתיד למען הרייטינג של אותו הרגע. הנאום המאוד לא נשיאותי שבו הוא לכאורה מבשר שלא יתמודד על הנשיאות, כדי שלא יכלה את זמנו על גיוס כספים ופגישות פוליטיות במטרה להיבחר מחדש, הוא רגע ציני. זה אחד מאותם רגעים שבהם ההקרבה האישית גם היא כלי משחק במטרה לצבור אהדה לצורכי שימור הכוח. העלוב בסיפור של גיבור "בית הקלפים" הוא שמאבקיו נשארים תמיד בקטנות האגו.

מנהיגיה הגדולים של ישראל – דוד בן גוריון, מנחם בגין ובנימין נתניהו - היו אלו שהיה בהם הכוח ללכת נגד הזרם. נתניהו - כשר אוצר אמיץ שביטל קצבאות במטרה להרחיב את מעגל העבודה וכראש ממשלה שנאבק בגרעין האיראני - פעל בניגוד לאינטרס הפוליטי, אבל מתוך הסתכלות ארוכת טווח.

בסופו של יום, המנהיגים הגדולים בהיסטוריה – אברהם לינקולן במאבק נגד העבדות, ווינסטון צ'רציל במאבק נגד גרמניה הנאצית ומרגרט תאצ'ר במדיניותה הכלכלית - היו כל אחד בשעתו פוליטיקאים לא פופולאריים בגלל שבחרו לעשות את הדבר הנכון עבור המדינה.

מודל של זוגיות תועלתנית

קלייר, אשתו של פרנק אנדרווד, דורשת להיות שגרירה באו"ם. אשת הקרח קלייר והמכונה הפוליטית פרנק יוצרים זוגיות תועלתנית ומעוררת סלידה עמוקה, שמחריפה עם שאיפותיה של הרעיה. אין כאן פמיניזם. יש כאן תמונה עגומה של פוליטיקה שקוברת כל אפשרות אמיתית לחיי שיתוף משפחתיים. הם המודל הכי אנטי-משפחתי שאפשר לדמיין, תוצר לוואי של אגואיזם קיצוני שלא רואה דבר לבד מעצמו. הגישה הכל-כך אינסטרומנטלית ששני בני הזוג מתאפיינים בה מייצרת ניכור אצל הצופה. ובסוף, הבחירה שלא להוליד ילדים ממשיכה קו של התנהלות שאין בה נתינה לאיש. ברמה האישית, זה המקום שבו הדמות הראשית מרחיקה את עצמה במיוחד בחוסר האנושיות שבה. עולם שבו פוליטיקאי מקריב את משפחתו למען הקריירה הוא עולם מעוות.

בסופו של דבר, "בית הקלפים" היא מסדרות הדרמה המעולות ביותר שנוצרו, עם הרבה דמיון לדבר האמיתי, אבל בלי הנשמה. "בית הקלפים" איתנו כבר שלוש עונות, ועדיין לא ראינו בה מאבק ראוי אחד שיש בו בדל אידיאולוגיה.

כמי ששייכת לדור הצעיר בפוליטיקה הישראלית, אני מאמינה שמנהיגות גדולה, וכזו שמשאירה מורשת מהסוג של בן גוריון ובגין, אין די לה בכוח. היא זקוקה לחזון ונשמה. נכון, זה אולי פחות הוליוודי. אבל בישראל, על שלל אתגריה, אין אופציה אחרת.

כשהצורך להישאר בכיסא מאפיל על החובה למשול / ח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני)

הרבה שאלות העלה הסרטון של מושיק גלאמין בבית ראש הממשלה. רובן עסקו בצדק בעוצמת הניתוק שבין נתניהו לבין חייהם של אזרחי ישראל שעל ביטחונם הוא אמון. אבל שאלה אחת המשיכה לנקר במחשבותיי בכל פעם שהסרטון הזה הוזכר: על מה חשבו נתניהו ואנשיו כשראו שברקע הסרטון, ברגע שבו נכנסת רעייתו שרה לחדר העבודה של ראש הממשלה, תתנגן המנגינה המטרידה שפותחת את ״בית הקלפים״? האם נתניהו חש כי ההקבלה בינו לבין נשיא ארצות הברית פרנסיס אנדרווד משדרת עוצמה? האם אנשיו מנסים לרמוז לכולנו איפה אמור היה או יכול היה להיות נתניהו עצמו, שכפי שטענה פעם שרה (״אם ביבי היה נולד באמריקה, הוא היה יכול להיות היום בקלות נשיא ארצות הברית״)?

דבר אחד יש לנתניהו ולאנדרווד במשותף באופן ודאי: רצון עז להמשיך ולשלוט בכל מחיר. לשלוט בשביל מה? בשם אלו ערכים? זה פחות חשוב בפוליטיקה האנדרוודית. העונה השלישית של "בית הקלפים", בה נאבק אנדרווד להחזיק מעמד בכיסאו, נפתחת בשורה של ספינים על חשבון הציבור. אפילו כשהוא מסביר בנאום יוצא דופן בסוף הפרק השני שהפעם הוא הולך לעשות את מה שלא עשה אף פוליטיקאי ולספר לציבור את האמת - כולנו יודעים שהוא למעשה משקר. אנדרווד יעשה הכל כדי לשמור על כסאו, וכמו שאנחנו מכירים אותו, הוא לא יבחל בשום אמצעי.

בפוליטיקה של אנדרווד, כמו בפוליטיקה של נתניהו, המטרה היא כמעט אף פעם לא טובת הציבור אלא טובתו האישית. למעשה, מאוד קשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות של אנדרווד. בעולם שלו, כל החלטה – פעוטה או הרת גורל ככל שתהיה – היא תוצר של שיקולים זרים. ההחלטה להתנפל על כספי הפנסיה של אזרחי ארה"ב, ההחלטה מי יהיו סגן הנשיא ושליח ארה"ב לאו"ם, ואפילו כיצד לבחור את נשיא ביהמ"ש העליון – כולן תוצאה של דילים שנסגרים במחשכים מאחורי גבו של הציבור.

"בית הקלפים" של כנסת ישראל

חיכיתי לעונה השלישית של הסדרה המעולה הזו, אני מודה, אבל באותה המידה שאני אוהבת אותה, כך אני מתעבת את מה שהיא מייצגת. הפוליטיקה של אנדרווד מערערת את כל גבולות המוסר שהייתם מצפים אפילו מיריבים מרים בפוליטיקה לנהוג לפיהם. "בית הקלפים" לוקחת את הפוליטיקה ודוחפת אותה מהמצוק, הופכת אותה למופע אימים באמצעות הקצנה של התאוות, התשוקות והכעס, תוך שהיא מנפה ממנה באכזריות כל פירור של אידיאולוגיה. אין בסדרה הזו כל זכר לנבחרי ציבור שנמצאים בפוליטיקה על מנת לשרת את הציבור. יש בה רק חבורה מתוסבכת וחרדתית של פוליטיקאים קטנים (גם אם מתוחכמים לפעמים) שעובדים בשביל עצמם ובשביל מי שייתן להם כמה שיותר כסף או כוח, לאו דווקא בסדר הזה.

מה שמטריד בסדרה הזו הוא שיש בה הרבה מהמציאות. הדור שלנו גדל לתוך פוליטיקה שהביאה לנו מעט מדי דוגמאות מעוררות גאווה ויותר מדי נבחרי ציבור שמתנהגים כמו הפוליטיקאים של "בית הקלפים": מושחתים, משקרים, מונעים מתאוות כוח ולא מרצון אמיתי להפוך את חייהם של אזרחי ישראל לטובים יותר. הפוליטיקה הישראלית נפרצה במשך שנים למנגנונים מלוכלכים של שחיתות, של חוסר שקיפות וחוסר יושרה בפועלם של נבחרי הציבור ופקידים בכירים, של מעבר חופשי ללוביסטים וקבוצות כוח סחטניות בחדרים שבהן נקבעות ההחלטות החשובות ביותר.

• "בית הקלפים" 3: האתגר הגדול ביותר הוא לא להפוך לשעמומון

נכון, "בית הקלפים" היא הקצנה של המציאות, אבל השיקולים הציניים והקרים שהובילו בממשלה האחרונה את מקבלי ההחלטות כאן לא שונים בהרבה. נתניהו שממלא את הוראותיו של איל הון אמריקאי שעשה את כספו בתעשיית הקזינו תוך דרדור היחסים שלנו עם ארצות הברית, ומוכר לציבור ספינים והפחדות בשרשרת רק כדי לשמור על מקומו, וזאת מבלי להביא לפתרון לאף אחת ממצוקות החברה הישראלית במשך תשע שנים של שלטון. אבל ביבי הוא לא היחיד שמשלם מכספי ציבור כדי לשמור על כסאו. גם יאיר לפיד בחר בשנתיים האחרונות לצ׳פר את מפלגתו של נפתלי בנט בבונוסים אדירים של כסף להתנחלויות ולעמותות הפרטיות של מקורבים, על חשבון הגליל והנגב, הביטוח הלאומי והתחבורה הציבורית, רק כדי שהבית היהודי לא תערער את היציבות הקואליציונית.

משחקי הכיסא

הממשלה האחרונה הזכירה הרבה יותר מדי את הסדרה – ההפך ממה שהיינו רוצים לראות בפוליטיקה (לאידיאליסטים שבינינו, "בורגן" הדנית עדיפה בהרבה). מנהיגות אמיתית היא כזו שמונעת מחזון, כזו שהתיקון והיוזמה הם באמת מטרות עבורה ולא רק אמצעים כדי להישאר בכיסא ולמשוך זמן. מנהיגות אמיתית יודעת לסמן מטרות ולהציג  אותן בתכניות עבודה מסודרות. היא קשובה למצוקות של האזרחים, לא מנותקת מהן. דמיינו את ביבי, במקום הסרטון המנותק והמשונה עם מושיק גלאמין, הולך לבקר בדירה ממוצעת לדיור ציבורי ומתעניין במצבם של דייריה. דמיינו אותו לוקח את שרה לנסיעה באוטובוס פעם בשנה - רק פעם אחת - לראות איך מרגיש האזרח הישראלי הממוצע בכל יום מחייו.

"יותר מדי זמן אנחנו כאן בוושינגטון שיקרנו לכם״, אומר אנדרווד בסיום הפרק השני, ומיטיב לנסח את הבעיה: ״היינו אומרים שאנחנו כאן כדי לשרת אתכם, כאשר למעשה, אנחנו משרתים את עצמנו. ומדוע? אנחנו מונעים על ידי הרצון להיבחר מחדש. הצורך שלנו להישאר בשלטון מאפיל על חובתנו למשול". לנו, הישראלים, לא מגיעה פוליטיקה עלובה כזו. מגיעה לנו מנהיגות אמיתית. קשובה לציבור, בעלת תכניות פעולה רציניות ומחושבות, מלאה בתקווה. בבחירות הקרובות יש לנו הזדמנות לעבור מהפוליטיקה של אנדרווד לפוליטיקה של אמת.