- "עשיתי את זה בשבילי" –
סוף. כמה מפחיד להגיע לנקודה הזאת, להביט בה ולהבין שכאן זה נגמר. במשך 5 עונות ו-62 פרקים פיתתה אותנו "שובר שורות" להאמין ברעיון שאדם מן הישוב יכול לדחות את הבלתי נמנע ולשלוט בגורלו. כל זאת למרות שבמקביל הוכיחה לנו שוב ושוב שבעולם שלה אין רחמים, פריווילגיות או קצוות פתוחים. וינס גיליגן פחד מהרגע הזה הרבה יותר מאיתנו. המאסטרפיס שלו הגיעה לצומת שבו כל כך הרבה סדרות טובות התנגשו בקיר בטון. אבל במקום להתחמק מהאתגר, הוא החליט לעשות את מה שעשה כל כך הרבה פעמים לאורך הדרך: לתעל אותו לטובתו.
כל התחלה היא סוף
,I saddled up and away I did go"
Riding alone in the dark
Maybe tomorrow
A bullet may find me
Tonight nothing's worse than this
"Pain in my heart
רגע אחרי הפתיח נראה כאילו גיליגן פינה את מקומו לקוונטין טרנטינו בכמה מהסצנות הנפלאות ביותר שנראו בתולדות הסדרה. בראשונה שבהן מוזיקה קלאסית מלווה את וולט כשהוא צועד בשלווה הסדיסטית השמורה לקולנל האנס לנדה אל ביתם של גרטשן ואליוט. הוא מושך את הרגע, סוקר את העושר, האושר וההצלחה שכל כך ביקש לעצמו. המצלמה מלווה אותו לאורך המסדרון הארוך ורגע סגירת הדלתות, כמו בהכנות לטקס קורבן, מדגישה את העליונות על שני האנשים שסימלו את המסלול האחר בו יכולים היו חייו להתגלגל. הרמזים המוקדמים בתוספת אווירת יום הדין שמרחפת מעל הרגע הזה הובילו אותנו להאמין שהנה מגיעה הנקמה הקדושה. אבל וולט, מסתבר, לא ראה בראיון של השניים מטרה אלא אמצעי להגשמת שאיפתו האחרונה בהחלט: הדאגה למשפחתו. הטוויסט המבריק טומן בתוכו ניצחון קטן ומתוק מאד מצידו: הגלגל התהפך וכעת הוא זה שמעביר את הכסף לשניים מתוך רצון לחוס על חייהם. התאורה, הקצב האיטי, זוויות הצילום, הבעות הפנים, הכל בסצנה הזאת מושלם. הדובדבן הגיע עם הופעת האורח של באדג'ר וסקיני פיט.
קוונטין סטייל
משחקי החתול והעכבר של גיליגן עם הצופים ממשיכים גם כשסקיילר מקבלת את שיחת האזהרה ממארי. המיתוס של הייזנברג מחזיק את העיירה כולה על הקצה בניסיון לנחש היכן תכה המפלצת, אבל תזוזת מצלמה קטנה מראה שהיא נמצאת ממש כאן, מתחת לאפם של כולם. לעולם לא נדע איך שכנע וולט את אשתו לקבל אותו, אבל השיחה השלווה שמנהלים השניים היא הכנה ביותר שזכינו לראות לכל אורך הסדרה. רגע אחרי שהוא מוסר לה קלף של זהב ביחסים עם רשויות החוק (מקום קבורתם של האנק וגומי) מגיע תורו של חשבון הנפש המשמעותי הראשון והאחרון שלו. עסקי הסמים היו הפנטזיה האסורה של וולט, השילוב המושלם בין אסטרטגיה ודיוק, מניפולציה ושיקול דעת, מלחמת המוחות האולטימטיבית. הוא לא היה האלים מכולם וגם לא המבריק מכולם (זה היה גאס), אבל הייתה לו התשוקה שהפכה אותו לטוב מכל מי שפגש לאורך דרך. טוב יותר מכל דבר אחר שעשה בחייו.
"שובר שורות" היא טרגדיה על היבריס, תאוות בצע וכבוד מופרז. כמעט כל דמות שהופיעה בה שילמה את המחיר על החטאים הללו, וולט יותר מכולם. לנקודת הסיום של הטרגדיה הזו הוא מגיע נטול כל שביב של המאפיינים הללו ונחוש לנצל אותם לטובתו. אין שום הצעה שיכולה הייתה לשכנע את ג'ק לעבוד איתו שוב, שום עמדת כוח מחודשת שיכול היה להשיג עליו בנקודה הזו. הסיכוי היחיד היה לפגוע באגו המנופח, להאשים את הרוצח האכזר בשותפות עם מלשין. זה כל מה שנדרש כדי להוציא את ג'סי מכלאו ולאפשר לוולט לראות במו עיניו את שבר הכלי שנותר מבן חסותו. ושוב מגיע תור חוש ההומור המקאברי של הסדרה להופיע. בפעם הראשונה אי פעם שבה וולט לוקח אחריות לידיו שלו לגבי הוצאה להורג ולא משתמש באחרים לבצע עבורו את העבודה השחורה, הוא גם משלם את המחיר. כל זה קורה במרכזה של חגיגת תופת, אש, דם וצדק, שנמשכת עוד שניות ארוכות אחרי שהנאשמים כבר הוצאו להורג. קליימקס אלים ומרהיב, כזה שהתרגלנו לקבל בסרטים של...טוב נו, הבנתם לבד.
כחול הוא הצבע החם ביותר
Guess I got what I deserved"
Kept you waiting there too long, my love
All that time without a word
Didn't know you'd think that I'd forget or I'd regret
"The special love I had for you, my baby blue
אם בשלב הזה הדמעות לא הגיעו מעצמן, כנראה שבאמת אין לכם לב. הטרגדיה שנולדה במוחו הקודח של וינס גיליגן ננעלה כש-Badfinger, להקת הרוק הבריטית האהובה עליו, מלווה אותה. "Baby Blue" לא היה רק הלהיט הגדול האחרון של החבורה שבשיאה הושוותה לביטלס, האלבום אליו השתייך השיר היה המוקד למחלוקת כספית שבעקבותיה שם סולן הלהקה, פיט האם, קץ לחייו בגיל 27. מהאבדן הזה לא התאוששה הלהקה מעולם. האקסית המיתולוגית של האם, דיקסי ארמסטרונג, היוותה את ההשראה לשיר הווידוי המפוקח הזה. וכך, כשסוף מר פוגש בסוף מר אחר, מבלה וולט את רגעיו האחרונים בלוויית אהבתו הגדולה ביותר. סקיילר, וולטר ג'וניור, הולי ואפילו ג'סי היו כולם יקרים לליבו, אבל פלינה שלו לבשה זוהר כחול של מבחנות, נוסחאות, מיכלי אכסון ומסכות גז. זו הייתה האהבה האולטימטיבית, זו שקיבלה אותו גם כשאף אחד אחר לא רצה בו, ושם, לצידה, הוא בחר להיפרד. מסיים בתנאיו שלו, בלי להותיר שום ספק באשר לאיש שעליו תוטל האחריות המלאה למיתוס על שם הייזנברג.
שובר לבבות
בניגוד למה שאולי היה נדמה מהאופוריה הכללית שיצרו המעריצים האדוקים של "שובר שורות", הסדרה, כמו גיבוריה, לא הייתה חפה מפגמים. היו בה דמויות שמעולם לא התפתחו מספיק כדי להצדיק את קיומן, קווי עלילה סתמיים וגם נטייה לתיאטרליות מעט מוגזמת (רגע ה"טרמינטור" של גאס למשל). אבל האהבה של גיליגן לבייבי בלו שלו, פרויקט חייו, הפכה את הכל לשווה בסופו של דבר. הנופים, הניואנסים, הדיאלוגים המבריקים, המחוות לז'אנר המערבון והקלאסיקות הקולנועיות, המחויבות לקשירת קצוות והנכונות להתמיד בקו הטראגי בלי להתנצל. בזכותם נזכור תמיד את שמה, בדיוק כמו שהבטחנו לברון הסמים הקירח.