- "עשיתי את זה בשבילי" –

סוף. כמה מפחיד להגיע לנקודה הזאת, להביט בה ולהבין שכאן זה נגמר. במשך 5 עונות ו-62 פרקים פיתתה אותנו "שובר שורות" להאמין ברעיון שאדם מן הישוב יכול לדחות את הבלתי נמנע ולשלוט בגורלו. כל זאת למרות שבמקביל הוכיחה לנו שוב ושוב שבעולם שלה אין רחמים, פריווילגיות או קצוות פתוחים. וינס גיליגן פחד מהרגע הזה הרבה יותר מאיתנו. המאסטרפיס שלו הגיעה לצומת שבו כל כך הרבה סדרות טובות התנגשו בקיר בטון. אבל במקום להתחמק מהאתגר, הוא החליט לעשות את מה שעשה כל כך הרבה פעמים לאורך הדרך: לתעל אותו לטובתו.

שובר שורות - הפרק האחרון (צילום: Ursula Coyote/AMC)
זוהי שירת הברבור. הייזנברג חוזר העירה|צילום: Ursula Coyote/AMC
בניגוד מוחלט ליוצרים של "דקסטר", גיליגן ידע תמיד לכבד את המעריצים שלו. הוא הבין שהרף הגבוה שהציב לסדרה יגרום להם לבחון אותו בכל פרט, לדקדק בכל ניואנס, לנתח כל ציטוט. התשובה שלו הגיעה עם "פלינה", הפרק האחרון אותו כתב וביים ושיהפוך למודל שיוצרי סדרות ישאפו אליו מעתה והלאה.זאת לא רק קשירת הקצוות המושלמת, לא רק הקתרזיס האולטימטיבי, אלא בעיקר התחושה שבכל שנייה מ-55 הדקות שהרכיבו אותו הושקעה כמות עצומה של אהבה ומחשבה. ספוילרים בהמשך.

כל התחלה היא סוף

,I saddled up and away I did go"
Riding alone in the dark
Maybe tomorrow
A bullet may find me
Tonight nothing's worse than this
"Pain in my heart

שובר שורות - הפרק האחרון (צילום: Ursula Coyote/AMC)
ההבעות של בריאן קרנסטון מספרות יותר מאלף מילים|צילום: Ursula Coyote/AMC
סצנת הפתיחה מגדירה את הדואליות שתלווה את הפרק לכל אורכו. מצד אחד וולט שהכרנו בתחילת הדרך: מפוחד, קפוא, משתעל בפראות ומתפלל: "תביאו אותי הביתה". מנגד, שאריותיו האחרונות של הייזנברג, הגאון חסר הרחמים, נראות מבעד לעיניים הכחולות. בחיפושים הקדחתניים אחרי מפתחות הרכב הוא נתקל בקלטת ישנה. לא סתם קלטת כמובן. עם המנוע של הוולוו החבוטה מתעורר לחיים גם קולו של מרטי רובינס, מגדולי זמרי הקאנטרי שידעה אמריקה, המספר על אדם מבוקש בגין רצח שחוזר לעיירת הולדתו בניו מקסיקו כדי לפגוש בפעם האחרונה את פלינה, אהובת ליבו. האישה שלמענה עשה את הכל. למרות שהוא מודע לכך שהביקור הזה יביא כמעט בוודאות למותו. ההבעה הנחושה על פניו של בריאן קרנסטון ברגע הזה כשהמצלמה סוגרת עליו מבעד לשמשה, אין הרבה דרכים טובות יותר לספר סיפור בלי מילים. זהו המופע האחרון בהחלט, שירת הברבור. למעשה, בסוג של ספוילר חתרני, וינס גיליגן גילה כיצד יסתיים הסיפור עוד לפני נעימת הפתיחה.

רגע אחרי הפתיח נראה כאילו גיליגן פינה את מקומו לקוונטין טרנטינו בכמה מהסצנות הנפלאות ביותר שנראו בתולדות הסדרה. בראשונה שבהן מוזיקה קלאסית מלווה את וולט כשהוא צועד בשלווה הסדיסטית השמורה לקולנל האנס לנדה אל ביתם של גרטשן ואליוט. הוא מושך את הרגע, סוקר את העושר, האושר וההצלחה שכל כך ביקש לעצמו. המצלמה מלווה אותו לאורך המסדרון הארוך ורגע סגירת הדלתות, כמו בהכנות לטקס קורבן, מדגישה את העליונות על שני האנשים שסימלו את המסלול האחר בו יכולים היו חייו להתגלגל. הרמזים המוקדמים בתוספת אווירת יום הדין שמרחפת מעל הרגע הזה הובילו אותנו להאמין שהנה מגיעה הנקמה הקדושה. אבל וולט, מסתבר, לא ראה בראיון של השניים מטרה אלא אמצעי להגשמת שאיפתו האחרונה בהחלט: הדאגה למשפחתו. הטוויסט המבריק טומן בתוכו ניצחון קטן ומתוק מאד מצידו: הגלגל התהפך וכעת הוא זה שמעביר את הכסף לשניים מתוך רצון לחוס על חייהם. התאורה, הקצב האיטי, זוויות הצילום, הבעות הפנים, הכל בסצנה הזאת מושלם. הדובדבן הגיע עם הופעת האורח של באדג'ר וסקיני פיט.

שובר שורות - הפרק האחרון (צילום: Ursula Coyote/AMC)
ממתיק טבעי לאישה מלאכותית|צילום: Ursula Coyote/AMC
חובבי טרנטינו בוודאי חייכו כשראו את צילום תא המטען, הסמל המסחרי של הבמאי, שמסתכל על הגיבור מנקודת המבט של הרובה שרכש. את האנלוגיה לגבי המערכה הראשונה והשלישית כולנו מכירים, אבל מה לגבי ריצין? איזו קורבן מתאים יותר לרעל טבעי מהדמות הכי לא טבעית בסדרה? לידיה הקופצנית והעצבנית הסתתרה תמיד מאחורי גב רחב: בתחילה זה היה גאס, אחר כך וולט ובסוף הדרך היו אלה טוד וחבורת הניאו נאצים של ג'ק. מתחת למשקפיים הגדולות הסתתר יצור נוירויטי, רגשני ובולט מאד בעולם של קור רוח מקפיא דם. בעולם כזה היא בחרה לשחק בחייהם של ענקים, להכריע גורלות מבלי לשלם מחיר באורח חייה. עשר בבוקר בכל יום שלישי, תה קמומיל עם חלב ושני שקיקים של סטיביה. מי שבישלה את הדייסה זכתה גם לשתות אותה.

קוונטין סטייל

משחקי החתול והעכבר של גיליגן עם הצופים ממשיכים גם כשסקיילר מקבלת את שיחת האזהרה ממארי. המיתוס של הייזנברג מחזיק את העיירה כולה על הקצה בניסיון לנחש היכן תכה המפלצת, אבל תזוזת מצלמה קטנה מראה שהיא נמצאת ממש כאן, מתחת לאפם של כולם. לעולם לא נדע איך שכנע וולט את אשתו לקבל אותו, אבל השיחה השלווה שמנהלים השניים היא הכנה ביותר שזכינו לראות לכל אורך הסדרה. רגע אחרי שהוא מוסר לה קלף של זהב ביחסים עם רשויות החוק (מקום קבורתם של האנק וגומי) מגיע תורו של חשבון הנפש המשמעותי הראשון והאחרון שלו. עסקי הסמים היו הפנטזיה האסורה של וולט, השילוב המושלם בין אסטרטגיה ודיוק, מניפולציה ושיקול דעת, מלחמת המוחות האולטימטיבית. הוא לא היה האלים מכולם וגם לא המבריק מכולם (זה היה גאס), אבל הייתה לו התשוקה שהפכה אותו לטוב מכל מי שפגש לאורך דרך. טוב יותר מכל דבר אחר שעשה בחייו.

שובר שורות - הפרק האחרון (צילום: Ursula Coyote/AMC)
טרנטינו לא יכול היה לעשות את זה טוב יותר|צילום: Ursula Coyote/AMC
המפגש הזה הוא מופת של זיכוך, הסתכלות פנימית ומחילה הדדית. לרגע אחד הוסט הוילון והברון האכזר פינה את מקומו לבעל, לאב ולאדם שוולט תמיד חלם ולא הצליח. בתחילת הדרך הכרנו אותו כבדיחה של תלמידיו בבית הספר, עובד מושפל במכון לשטיפת מכוניות ומי שעמד בצל הבדיחות העוקצניות של גיסו ורגשי הרחמים של אשתו. האירוניה האכזרית של "שובר שורות" גרמה לו ללכת לקיצוניות הגדולה ביותר כדי לזכות בכבוד והערכה (אפילו מהאנק ברגעיו האחרונים). לרגע אחד היה נדמה שאפילו פלין יפנה לאחור, יפגוש במבטו וימחל לו גם הוא רגע לפני הסוף. אבל את ההפי אנד הזה אפילו המאסטר פלאן המושלם של וולט לא הצליח לספק. כשהדלת נסגרת זה שוב המבט של בריאן קרנסטון שאומר את הכל: זהו סוף השקט שלפני הסערה.

"שובר שורות" היא טרגדיה על היבריס, תאוות בצע וכבוד מופרז. כמעט כל דמות שהופיעה בה שילמה את המחיר על החטאים הללו, וולט יותר מכולם. לנקודת הסיום של הטרגדיה הזו הוא מגיע נטול כל שביב של המאפיינים הללו ונחוש לנצל אותם לטובתו. אין שום הצעה שיכולה הייתה לשכנע את ג'ק לעבוד איתו שוב, שום עמדת כוח מחודשת שיכול היה להשיג עליו בנקודה הזו. הסיכוי היחיד היה לפגוע באגו המנופח, להאשים את הרוצח האכזר בשותפות עם מלשין. זה כל מה שנדרש כדי להוציא את ג'סי מכלאו ולאפשר לוולט לראות במו עיניו את שבר הכלי שנותר מבן חסותו. ושוב מגיע תור חוש ההומור המקאברי של הסדרה להופיע. בפעם הראשונה אי פעם שבה וולט לוקח אחריות לידיו שלו לגבי הוצאה להורג ולא משתמש באחרים לבצע עבורו את העבודה השחורה, הוא גם משלם את המחיר. כל זה קורה במרכזה של חגיגת תופת, אש, דם וצדק, שנמשכת עוד שניות ארוכות אחרי שהנאשמים כבר הוצאו להורג. קליימקס אלים ומרהיב, כזה שהתרגלנו לקבל בסרטים של...טוב נו, הבנתם לבד.

כחול הוא הצבע החם ביותר

Guess I got what I deserved"
Kept you waiting there too long, my love
All that time without a word
Didn't know you'd think that I'd forget or I'd regret
"The special love I had for you, my baby blue

אם בשלב הזה הדמעות לא הגיעו מעצמן, כנראה שבאמת אין לכם לב. הטרגדיה שנולדה במוחו הקודח של וינס גיליגן ננעלה כש-Badfinger, להקת הרוק הבריטית האהובה עליו, מלווה אותה. "Baby Blue" לא היה רק הלהיט הגדול האחרון של החבורה שבשיאה הושוותה לביטלס, האלבום אליו השתייך השיר היה המוקד למחלוקת כספית שבעקבותיה שם סולן הלהקה, פיט האם, קץ לחייו בגיל 27. מהאבדן הזה לא התאוששה הלהקה מעולם. האקסית המיתולוגית של האם, דיקסי ארמסטרונג, היוותה את ההשראה לשיר הווידוי המפוקח הזה. וכך, כשסוף מר פוגש בסוף מר אחר, מבלה וולט את רגעיו האחרונים בלוויית אהבתו הגדולה ביותר. סקיילר, וולטר ג'וניור, הולי ואפילו ג'סי היו כולם יקרים לליבו, אבל פלינה שלו לבשה זוהר כחול של מבחנות, נוסחאות, מיכלי אכסון ומסכות גז. זו הייתה האהבה האולטימטיבית, זו שקיבלה אותו גם כשאף אחד אחר לא רצה בו, ושם, לצידה, הוא בחר להיפרד. מסיים בתנאיו שלו, בלי להותיר שום ספק באשר לאיש שעליו תוטל האחריות המלאה למיתוס על שם הייזנברג.

שובר שורות - הפרק האחרון (צילום: Ursula Coyote/AMC)
אין דמות שהרוויחה את הגאולה יותר|צילום: Ursula Coyote/AMC
את הגאולה האמיתית הוא מותיר לאיש שלמענו הקריב את חייו. לראשונה מאז שפגש בוולטר ג'סי סוף סוף חופשי באמת. זו לא רק ההימנעות מהסוף המר שהמתין לו במרתף של ג'ק, אלא גם הידיעה שהצל של האיש הממושקף עם הכובע הרחב כבר לא ירחף מעליו יותר. זו הייתה מערכת היחסים המורכבת ביותר שידע ג'סי בחייו, כזו שהיה בה הכל מהכל. זה היה האיש שאותו העריץ ושנא, שהטיל עליו פחד מוות והיה מודל לחיקוי, שניצל אותו והשחית את נפשו בכל דרך אפשרית אבל הגן על חייו בכל מחיר. האיש שהעניק לו את הכלים להיות לראשונה בחייו הטוב ביותר בתחום כלשהו וגם זה שלקח את כל הקרדיט לעצמו. רגע לפני שהוא דוהר אל החופש, נחוש לשקם את עצמו ולהתחיל מחדש, גם הוא טורח להעניק לו כבוד אחרון במנוד קטן ראש, שאומר יותר ממה שמילים יוכלו לתאר.

שובר לבבות

שובר שורות - הפרק האחרון (צילום: Ursula Coyote/AMC)
שלום, חבר|צילום: Ursula Coyote/AMC
יהיו מי שיאמרו שאחריתו של וולט הגיעה בקלות גדולה מדי, באצילות רבה מדי. מופע הסיום שלו היה קתרזיס מושלם, 100 אחוזי הצלחה ללא שמץ של תקלה. יחסית לסדרה שהרגילה אותנו לא לקבל שום דבר שאנחנו מצפים לו, זו אכן בחירה לא אופיינית. אבל זה המקום שבו "שובר שורות" מזכירה לנו שהיא קודם כל עדיין סדרת טלוויזיה שמתקיימת בממד היפר ריאליסטי. היא יכולה לכופף את החוקים למטרותיה כי היא מעולם לא הייתה מחויבת להם מלכתחילה. בדיוק בגלל זה היא תמקם את המכונית בזווית המושלמת מול המוסך ותגרום למבוקש מספר אחד לחמוק מהמצוד הענקי שמתנהל אחריו כדי לשוחח באין מפריע עם המטרה הגדולה ביותר שלו, לכאורה.

בניגוד למה שאולי היה נדמה מהאופוריה הכללית שיצרו המעריצים האדוקים של "שובר שורות", הסדרה, כמו גיבוריה, לא הייתה חפה מפגמים. היו בה דמויות שמעולם לא התפתחו מספיק כדי להצדיק את קיומן, קווי עלילה סתמיים וגם נטייה לתיאטרליות מעט מוגזמת (רגע ה"טרמינטור" של גאס למשל). אבל האהבה של גיליגן לבייבי בלו שלו, פרויקט חייו, הפכה את הכל לשווה בסופו של דבר. הנופים, הניואנסים, הדיאלוגים המבריקים, המחוות לז'אנר המערבון והקלאסיקות הקולנועיות, המחויבות לקשירת קצוות והנכונות להתמיד בקו הטראגי בלי להתנצל. בזכותם נזכור תמיד את שמה, בדיוק כמו שהבטחנו לברון הסמים הקירח.

>> בואו לפייסבוק שלנו