"אנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות, ואז אנחנו זוכים לחיות. לא משנה מה נמצא בוושינגטון, אני יודע שנהיה בסדר. ככה נשרוד. נגיד לעצמנו שאנחנו המתים המהלכים"
(ריק)
איזה דיכאון. עוד פרק ועוד פרק לתוך מחציתה השנייה של העונה החמישית ב"המתים המהלכים", והייאוש כבר מכרסם בכל פינה כמו זומבי מורעב. "המתים" מעולם לא הייתה סדרה של אקספיזם ושמחת חיים, אבל בחודשים האחרונים היא כבר מטיילת במחוזות המלנכוליים של "הנותרים" בואכה "הדרך".
בתוך כל מתקפת הזומבים הזאת, אפשר לשכוח לפעמים שיש כאן נפשות שנשרטות, שמדממות, שמצולקות לכל החיים הפוסט-אפוקליפטיים המחורבנים שלהן. הפרק העשירי בעונה העניק לכמה מהשורדים הזדמנות נדירה למדי לקחת אוויר, לנשום ולעכל את האבדות האחרונות. בת' וטייריס היו שניים מ"האנשים הטובים" בחבורה, אולי שני טהורי הלב האחרונים בתוכה. מותם לא יכול לעבור ביעף על פני איש.
התוצאה הייתה פרק לא ממש קונבנציונלי, עם מיעוט יחסי בקרבות זומבים ורגעים ארוכים של דרמה אנושית אמוציונלית. במשך דקות ארוכות ומדכדכות צפינו בשורדים שלנו מתפרקים: מגי נסערת אחרי דרמת 24 השעות שאפילו לא הספיקה לעכל, במהלכה חשבה לרגע שאחותה בחיים ואז גילתה שלא; סשה, שאיבדה בזה אחר זה את אהובה ואת אחיה, מאבדת גם את הראש וכמעט פוגעת בחבריה בהתקף זעם; ואפילו דריל, שהתקרב לבת' לאחרונה, לא מצליח לעצור את הדמעות (אבל רק כשהוא לבד, כמובן).
זומבים חולפים על פניהם והם פשוט מניחים להם ליפול אל התהום. כלבי בר הופכים למזון. מתנה מפתיעה בדמות מכלי מים המונחים על אם הדרך מתקבלת בחשדנות. הם מטילים ספק בעצמם, ביכולתם לשרוד בעולם החדש, ברצונם לעשות זאת. הייאוש השתלט על החבורה, והיא עומדת בפני הסכנה הגדולה ביותר שמציבה בפניה המציאות האפוקליפטית – לוותר. לאבד תקווה. להפוך לזומבים מרצון. איך אמר ריק באחד מנאומי המוטיבציה המצוינים שלו, שמיועדים היישר לאוזני הצופים? "אנחנו המתים המהלכים".
ובמציאות החדשה הזו, הנסית, אין פלא שאפילו תיבת הנגינה המקולקלת מתחילה לנגן פתאום. חפץ מתכתי שאוצר בתוכו תום ילדות חוזר לחיים. זה קורה בדיוק כשזר מסתורי מופיע מול מגי וסשה. כך נלכדות השתיים בין החשדנות, שהיא מנת חלקם הקבועה של השורדים, לבין התקווה שניצתה מחדש. זה הסטטוס הקבוע של "המתים המהלכים", והוא מלמד על חזרה לשגרה. לפחות הם יצאו מהדיכאון.
מועמד להדחה: אברהם
שרשרת חסינות: מישון