הכל מתחיל ממשימה די פשוטה שמטיל רוג'ר על דון. שליטינו האהובים במקאן הזמינו מנהלים נבחרים של חברות בת לנופש בבהאמאס, הוא אומר לו, והם מצפים להצהרה כתובה בדבר עתיד החברה, 2,500 מילים, איפה נהיה בשנה הבאה, נאום גטיסברג קטן לסיום, לא משהו מלחיץ. רק תקוות וחלומות סבירים, זה לא צריך להיות מדע בדיוני, הוא אומר. תקוות וחלומות, הדברים האלה שמוכרים בפרסומות, אתם יודעים. אבל דון לוקח את המשימה ברצינות, והופך אותה למסע אקזיסטנציאליסטי לאורכו של הפרק, מסע השזור בעלילות המשנה שכוללות את הגבר החדש בחייה של ג'ואן, את הניסיון שעומד בפני בטי דרייפר וקצת פוליטיקה משרדית, ובו הוא שואל - לאן עכשיו. לאן בעצם הולכים מפה?
כי לדון אין כל כך לאן לשאוף. הוא הגיע למקום. הוא במקום. והוא לא יודע מה עושים כשנמצאים במקום. הפעם האחרונה שראינו אותו חי היתה כשהוא כתב סלוגנים לפגי, כשהוא היה צריך להוכיח את עצמו, כשהיה לו מספיק אכפת.
עד העונה הנוכחית הוא תיעל את האנרגיה שלו בלהחביא את מי שהוא באמת ולהשיג את החיים שראה במגזינים, את החיים בניו יורק, בפרסום, עם האישה הדוגמנית או השחקנית. עכשיו הוא לא מחביא יותר דבר, הוא לא צריך למצוא קריירה, להרוויח כסף, או לעשות ילדים. ורק כשאתה מגיע לגג אתה יכול להסתכל למטה. "אנחנו יודעים איפה היינו, אנחנו יודעים איפה אנחנו, נניח שזה טוב, אבל זה מוכרח להשתפר. זה אמור להשתפר", הוא אומר. ובכן, לאן בעצם הולכים מפה?
מישהו רוצה דירה בניו יורק?
אז הוא שואל אחרים, כאלה שהוא מכבד, וככל שהפרק מתקדם, הולך גילם ופוחת. הוא מתחיל מטד. מה צופן לנו העתיד? הוא שואל אותו, אבל הוא רק מקבל תשובות קונקרטיות לתקציבים אפשריים. חברות נפט, צמיגים ופסגת השאיפות – חברת תרופות. "תקציבים גדולים?" שואל דון במבט מזועזע, "זאת השאיפה הכי גדולה שלך?!" אז הוא פונה לפגי. לפגי יש חלומות פמיניסטיים, להיות האישה הראשונה שמנהלת את המחלקה היצירתית, להגות רעיון גודל, לנסח משפט קליט. כמה שהוא דוחף אותה, היא לא מספקת את מה שהוא רוצה. שום הברקה, שום דבר מעבר. הוא ציפה ממנה ליותר, והיא מתרגזת, וחושבת שהוא מזלזל בחלומות שלה. זה אמור להיות בקשר לעבודה לא למשמעות החיים, היא אומרת. והוא עונה, את חושבת שאין קשר בין השניים? בשני המקרים, של טד ושל פגי, מוצג בפנינו הפער בין איך שאנשים מציירים לעצמם את המציאות לעומת המציאות עצמה, הדרך שבה הם משכנעים את עצמם שיש ערך ומשמעות למה שהם עושים. דון לא עושה את זה. לפחות לא עכשיו.
דון מתנתק מהמקצוע שלו, ואת זה אנחנו רואים לא רק כשהוא מתחקר את עמיתיו אלא כבר בתחילת הפרק, כשהוא מזלזל במתווכת שמתלוננת שאינה מצליחה למכור את הדירה שלו, ואומר לה בבוז שהוא מכר בעבר דברים הרבה פחות יפים. הוא מנסה לתת לה סיפור שימכור את הדירה. "גר כאן מישהו שעשה מיליון דולר כי המציא את הפריסבי, והוא היה חייב לעבור מהר לטירה בצרפת, בגלל המסים". דון לא יודע למכור את הדירה עם הסיפור שלו, הוא לא יודע איך למכור את מה שהוא עושה כדבר חשוב. וגם בסצנות המשרדיות הוא מתפקד כמנהל שלא ממש מצליח לפתור את המשברים והחיכוכים שמתנפלים עליו כשהוא מנסה להוציא חטיף ממכונת החטיפים (ובתרגום כתבו לנו "הרשיז" כדי שלא נפספס את הקפיצה למפלת ההרשיז הבלתי נשכחת ההיא, למרות שיש מבחר גדול של חטיפים, ואנחנו לא רואים באיזה מהם הוא בוחר).
לקראת סוף הפרק הוא מחפש את הישועה אצל סאלי ושלוש חברותיה במסעדה, בסצנה שמזכירה קצת את "סקס והעיר הגדולה". אחת חולמת להיות סנאטורית, הפתיינית שבהן רוצה לגור בניו יורק, כמו שדון רצה כשהיה צעיר, שלישית רוצה להיות מתורגמנית באו"ם, וסאלי רק זועפת, נמאס לה ששואלים אותה מה היא רוצה להיות, היא רק רוצה לגמור לאכול את ארוחת הערב בשקט (ושאבא שלה לא יפלרטט עם החברה שלה). גם פה כולן מדברות איתו על הדבר, כשהוא מנסה לדבר על הדבר שמאחורי הדבר. על הכלים שעל הלוח, כשהוא מדבר על הלוח. אי אפשר להאשים אותו שהוא מתוסכל.
היי, מיסיס רובינסון
אם בפרק הקודם סגרנו את ענייניה של מייגן, עכשיו מסדרים לנו את חייה של ג'ואן. היא מקימה כאן סוג של משפחה עם גבר שפורץ לחייה, שאמור ככל הנראה לייצג את דון בגיל מאוחר יותר, אבל הליהוק הגרוע הביא לנו גבר חסר כריזמה. הגבר החדש של ג'ואן, מצליחן שמאס בחייו, סוחב איתו את חוסר המבסוטיות שלו. בעקבות משבר אמצע החיים הוא עזב את הכל מאחוריו, והתוכנית היחידה שלו היא שאין לו תוכנית, עד שג'ואן משבשת את התוכנית הזאת. גם דון יכול להיות פאתטי בעוד עשר שנים. ויותר ויותר אנשים מתייחסים אליו כך כבר עכשיו. אף אחד לא מכבד אותו על מה שהשיג בחייו, וגם בפרק הנוכחי מטיחים בו עלבונות, כאילו את כל מה שהשיג, השיג רק כי הוא יפה, ועוד בהקשר של לאקי סטרייק, אחד התקציבים החשובים של חייו.
על דלתה של בטי דרייפר מתדפק נער בן 18, שאנחנו מכירים כגלן בישופ, הילד השכן שהיה מאוהב בה לפני כך וכך עונות. כעת הוא עומד בפני גיוס ועם חברה ומנסה להרשים את בטי, והיא, כדמות הילדותית ביותר בסדרה, מנסה להרשים אותו חזרה. היא שואלת אותו על לימודים, כדי שתוכל להגיד שגם היא חוזרת ללימודים בסתיו, כאילו היא בגילם. בטי עומדת בין שתי נערות ונער ומנסה לגנוב את ההצגה ולזכות בתשומת הלב. בבקשה תפסיקי, זה מביך אותנו. מכיוון שבטי תמיד עסוקה בלראות איך זה נראה מבחוץ, ותמיד עושה את מה שנכון כלפי חוץ, תהיו בטוחים שמיסיס רובינסון תתפוס את עצמה ברגע הנכון. היא יכולה לשלוט בעצמה.
"אתה לא יכול לשלוט בעצמך, נכון?" מאשימה סאלי את אבא שלה בצד השני של העיר, כשהיא נפרדת ממנו בתחנת האוטובוס, בדרך להשיג את העתיד הפרטי שלה, "שרה בת 17 וזה לא עוצר אותך וזה לא עוצר את אמא. אם מישהו מתייחס אליכם – ותמיד מתייחסים אליכם – אתם פשוט נמסים... אתה יודע מה אכתוב בחלום שלי? אני רוצה לעלות לאוטובוס ולהתרחק ממך ומאמא בתקווה שאהיה שונה מכם". אבל דון לא נשאר חייב, ומבהיר לה שהיא דווקא כן דומה לו ולאמא שלה, ושהיא תגלה את זה. "את ילדה מאוד יפה", הוא אומר ועונה בכך למי שבא אליו בטענות קודם וגם לעצמו, "אם את רוצה משהו מעבר לזה, זה תלוי בך".
והנה הגענו לסוף. הדירה נמכרה. דון, שמגיע ברגע חתימת החוזה ורואה את הזוג ההריוני רכון מעל הניירת, נדחף החוצה על ידי המתווכת האימהית אל המסדרון. מתברר שהוא באמת רק הפריע לה. שהעולם התקדם, והעצות שלו לא עובדות יותר. עכשיו הוא בחוץ. אין לו בית (האם בפרק הבא נראה אותו מתחבר לארעיות ומתגורר בבית מלון?). אין לו אפילו מפתח לבית היפותטי. אין לו אפילו רעיון של בית. באופן די משמח, הריקנות של דון לא מוצגת בצורה שיפוטית. במהלך הפרק כולו הוא לא נאחז במה שמוכר לו. הוא לא מוקפד (וזוכה לנזיפה על כך מרוג'ר). הוא לא טורח לנקות את כתם היין מהשטיח (האם ניאלץ לדבר על הכתם הזה כל פרק?) לא מעניין אותו מה קורה בחוץ, אלא כשמה שבחוץ עוזר לו לחקור את עצמו. אנשים זרים כבר מאכלסים את הבית והוא עומד מאחורי הדלת כמו ילד, כששיר ההתאהבות "The First Time Ever I Saw Your Face" מפזר נוסטלגיה ברקע. ובכן, לאן עכשיו? לאן בעצם הולכים מפה?