התכוונתי ללכת לבית הקפה השכונתי שלי לכתוב את הביקורת הזאת, אבל סגרו אותו השבוע. הוא פינה את מקומו לעוד סופר ברשת בלתי נגמרת של סניפים. אין לי מושג לכמה מרכולים זקוקה שכונה אחת, אבל ככה זה, וככה זה כבר הרבה מאוד זמן. גם ב"מד מן" זה ככה. הפעם אנחנו נפרדים מ"סטרלינג קופר" כשהיא נשאבת לחיקה הבולעני של מקאן אריקסון. לא עוד קופר, לא עוד "סטרלינג קופר" ולא עוד סטרלינגים בכלל. "מרגרט היא בת יחידה של בן יחיד של בן יחיד", אומר רוג'ר (אבל אנחנו זוכרים שבנה של ג'ואן הוא גם בנו), כך ששמו ימות איתו. ושמו של דון כלל אינו שמו האמיתי, כך ששם אין מה לחפש.
זוכרים את "מי הזיז את הגבינה שלי"? המשל של ג'ונסון ספנסר המספר על שני עכברונים ושני זעירונים, שבילו את חייהם במבוך בחיפוש אחר גבינה (מעמד, סמכות, כסף), וכשנגמרה להם היו צריכים להתמודד עם השינוי? העכברונים התעשתו ראשונים ויצאו מיד לחפש גבינה חדשה. הזעירונים, לעומתם, לקו בהלם קל בשל התגלית המרה ואף חזרו לתחנת הגבינה מדי יום והמתינו שם. כל הזמן מזיזים את הגבינה, אומר לנו ספנסר, וצריך להיערך לכך, להריח אותה לעתים קרובות כדי לדעת מתי היא מתחילה להעלות עובש, והכי חשוב – לזוז עם הגבינה ולהתענג על ההרפתקה.
אם תשאלו אותי, "מי הזיז את הגבינה שלי" הוא משל קפיטליסטי המייעץ לנו לא לנסות לשנות את החברה, את הסביבה, את המדינה – את המבוך – אלא לקבל בברכה "שינויים", שינויים המתבטאים בדרך כלל בניצול מקסימלי של העובד ומתחבאים מאחורי ביטויים כמו "תהליכי ייעול" ו"שינויים ארגוניים". שינויים המאפשרים לבעלי ההון לנכס לעצמם זכויות יתר. שינויים שהם תמיד לרעת מרבית החברה האנושית. הגבינה לא זזה מעצמה, בעלי הכוח מזיזים אותה, ותוכנית ההצלה של דון דרייפר, לעבור לסניף עצמאי בקליפורניה, עולה בתוהו עוד בטרם הוצגה במלואה. דון נכשל שוב, כמו בכל פעם שניסה למכור משהו בעונה הזאת. כשהוא ייעץ לאחד העובדים מה להגיד ללקוחות כדי לרצות אותם, כשהוא ייעץ למתווכת איך למכור את הדירה שלו, כשהוא ניסה לשכנע את דיאנה להיות איתו, כשהוא ניסה להבין איך ייראה העתיד, רצוי כזה שיהיה טוב יותר. סופרמן שלא מצליח להציל אף אחד. גם לא את עצמו.
גן העדן של הפרסום
אם הפרק התשיעי היה קומדיה צרפתית, עכשיו קיבלנו סרט אקשן. השינויים הארגוניים המהירים מזיזים את העובדים כאילו היו לבני טטריס, וברור שלא כולם יצליחו למצוא את מקומם. כי לא באמת צריך עוד מנהלת משרד, ולא באמת צריך עוד מנקה, ולא צריך עוד אחד שמוכר את הסנדוויצ'ים. ככה זה. ההתלהבות מאופציית הסניף הקליפורני, שמבריקה את עיני השותפים כמו בפרק הסיום הבלתי נשכח של העונה השלישית, שבו הוקמה "סטרלינג קופר דרייפר פרייס", נכבית באחת. מתברר שהשקר שלהם – כאילו הם אוהבים לפרסם יותר מכל – עבד יותר מדי טוב, כי מקאן מתייחסים להתמזגות כאילו היתה פרס. עברתם את המבחן, אומרים להם, תפסיקו להיאבק, זכיתם. תחשבו שמתתם והגעתם לגן העדן של הפרסום. כל התקציבים הגדולים, כל ההטבות. ביואיק. אורתו-פרמסוטיקל, נביסקו, קוקה קולה.
אבל מה שכיף באמת בתקציבים גדולים זה להשיג אותם לבד, לחפור באדמה בידיים חשופות עד שנשמע צליל הזהב. מה שמייחד את אנשי סטרלינג קופר הוא האינדיבידואליזם, השם שלהם על הדלת, היכולת להמציא משהו חדש ואז להמשיך הלאה. לא קוקה פאקינג קולה.
התבוסה מוחלטת ולא נשאר אלא לשתות לזכרו קופר, שתודה לאל החמיץ את זה. ובסוף הערב כולם הולכים חפויי ראש ליקיריהם. ג'ואן לחבר החדש שלה, רוג'ר למארי, טד לחברה החדשה שלו, אם כי הוא מגלה אדישות לשינוי, ונראה שמצא את המשמעות שלו בתחום הרומנטי (אבל למה לעזאזל הוא לא חזר לפגי אחרי גירושיו?), פיט עושה סימני גישוש לחזרה לטרודי (שמתחילים באגרוף שניתן בניסיון להגן על כבוד המשפחה בסצנה מופרכת באופן נפלא שנשמעת כאילו נלקחה מ"משחקי הכס", כולל זעקת "המלך הורה על כך!"), כאילו פיט היה צריך לצאת לסיבוב הזה, של מאהבת, גירושים, מעבר עיר, רק כדי לחזור בחזרה שלם יותר, יציב יותר, ובעיקר זקוק ליציבות. ודון – הוא מנסה ללכת לדירתה של דיאנה המלצרית, אבל מקבל במקומה זוג הומואים, וגם הם סוגרים לו את הדלת בפרצוף.
ראש, שפם ועניבה
מהות הפרסום היא לשקר, לעטוף את המוצרים בעטיפה שמוכרת. ונראה שכל העטיפות מתחילות להיפתח. סטרלינג מתוודה בפני דון על יחסיו עם מארי, אמה של מייגן. אגב, הסצנה המרגשת של הפרק בעיני היא בסוף ההתוודות, כשדון אומר לו שהוא שמח בשמחתו ורוג'ר תופס אותו בלחייו ואומר לו "אתה בסדר" – פרק 11 בעונה שביעית וסוף סוף מישהו אומר את זה.
גם פגי נפתחת, כשהיא מספרת לסטן על הילד שמסרה לאימוץ. בכלל, פגי קצת שוברת לב הפרק. חיים אישיים אין לה, משפחה אין לה, וגם על ההיבלעות למקאן היא צריכה לשמוע מיד שנייה. אבל בסופו של דבר יש לה תקווה. או לפחות לנו יש תקווה בשבילה. מקאן, בדיוק כמו שמשכנע אותה ההד האנטר שהיא מתייעצת איתו, היא מקום שבו תוכל להתפתח, תקרת הזכוכית הסטרלינג קופרית נוסקת עכשיו מעלה; ויכול מאוד להיות שגם הווידוי על תינוקה ישחרר אותה קצת, יוריד מכתפיה את המשא שהיא נושאת, כמו שקרה לדון כשהוא נפטר מהסוד הגדול שלו.
ודון, החשפן של העונה, שכבר מזמן הפסיק לשקר, מופשט כאן מעוד בגד. עכשיו גם מקום העבודה שלו ומקומו בתוכו נלקחים ממנו. לא, הוא לא מתאים למקאן, זה ברור. זה לא מה שגורם לעיניו לברוק וללחייו לבהוק. מה נשאר לו? אפילו לא דמות האדם שציירה בתם של טרודי ופיט במבחן ה"צייר אדם" שנכשלה בו – ראש, שפם ועניבה. האפשרות שיניח הכל מאחור ויצא לדרך חדשה בהחלט מתקבלת על הדעת, שהרי הוא מחויב לא להתחרות במקאן במשך ארבע שנים, והתחום הזה ממילא הולך ונפרד ממנו. "זאת התחלה של משהו, לא הסוף", הוא מנסה לומר לעובדים, במין תשובה למשפט "מתתם והגעתם לגן עדן" שהוטח בהם קודם, בדגש על "מתתם". אבל העובדים הנסערים לא מקשיבים לשקריו, וברקע דין מרטין שר הלוואי שהיה לי מיליוני דולרים ושום דבר לעשות. עכברים במבוך שמנסים למצוא את הגבינה שלהם, ואחד שמנסה לשנות את המבוך, ונכשל.