אהבה - פתאום היא מתפרצת

לא יפה לפתוח ככה את הטור השבועי, אז מתנצל מראש אבל "אמרתי לכם!".

בשבוע שעבר כתבתי כאן שהעובדה שהפרק הראשון של העונה לא היה כפול, הובילה לתחושה שמשהו חסר. אחרי סיום עונה דרמטי, קיבלנו דמויות שמקבלות את המקום שבו הן נמצאות ובוכות על זה. הו, זו הייתה טעות. פרק 2 הוא הוא הפרק הפותח האמיתי של העונה החדשה. לא כולם יסכימו איתי, אבל מדובר בפרק מרהיב. אפילו בשביל סדרה מחושבת ומדוקדקת, פרק כמו "יום עבודה״ (או הספק יום עבודה, בתרגום מדויק יותר), מזכיר לנו שוב עד כמה מד מן היא סדרה שצפייה חד פעמית בה היא בזבוז. הפתיחה של הפרק הראשון והסיום של הפרק השני שייכים לאותו הפרק. רק שלקח לנו שבוע לגלות.

האקס המיתולוגי

היי, מתי חוויתם כל כך הרבה אהבה בפרק אחד של מד מן? אולי זה לא סתם שיום האהבה (האנטישמי) חל עלינו כבר עכשיו. פגי, שוויתרה על המקום שלה בידיים אוהבות, היא נכון לעכשיו האדם המתבודד ביותר בעבודה. היא נענשת על כך, ונראה שאחת הדמויות האהובות בתולדות הסדרה פונה למקומות הרבה פחות רצויים. בעונה הקודמת פגי עשתה צעד נוסף בדרך להפוך לדון, אבל פגי היא לא דון. לא בגלל שהיא לא יצירתית, אלא בגלל שהיא לא באמת מתקשרת עם אף אחד. כתוצאה, היא הופכת לדבר שממנו פחדה יותר מכל - להיות רווקה זקנה. היא מאבדת את הקשר למציאות, עמוסת גחמות ומאבדת כל יכולת לתקשר עם אנשים. 

מד מן אוהבת להציב אנשים מול המראות שלהם. דון עבר את זה עם טד בעונה הקודמת, והעונה פגי מקבלת הקבלה לא נעימה במיוחד מול לו, שמסתבך גם הוא עם המזכירה שלו. דון המזכירה נשארת נאמנה לדון, מפני שהוא נתן לה את הצ'אנס הראשון. היא אפילו לא רוצה על זה כסף. אבל לו, שבקושי זוכר את יום ההולדת של אשתו, מספיק חסר ביטחון כדי להרגיש שהמזכירה שלו צריכה להגן עליו מפני העולם. המבט שהיה לו בעיניים כששמע את סאלי מזכירה את אביה, מראה עד כמה גם הוא לא מסוגל להתמודד עם האתגרים שמציבים בפניו החיים.

גם דון ושירלי עוברות טיפול מסור בידי הכותבים החדים של מד מן. השיחה של בנות המשרד האפרו-אמריקאיות בתוך העולם הלבן שבו הן נמצאות, נהדר. רגע השתיקה המביכה, כשאחת מעובדות המשרד נכנסת למטבח, אומר אפילו יותר מכל מילה שהחליפו ביניהן. כשדון מקודמת לעבוד כמזכירת הקבלה, שם אנשים יכולים לראות אותה חלילה (מהמעלית!), העניין הופך כמובן למיני שערורייה. או כמו שקופר הגדיר זאת בעדינות אצילית: "אני בעד קידום של אנשים 'צבעוניים' במשרד שלנו. אבל למה דווקא לתפקיד כל כך ייצוגי?"

הקומה של הגדולים

מראה נוספת אפשר למצוא בין ניו יורק ללוס אנג׳לס. פיט רואה את ניו יורק בתור העולם הישן שמנסה למשוך אותו למטה, אבל גם בלוס אנג'לס התסכול ממשיך לרדוף אותו. אין לו אפשרויות קידום, טד הוא לא דמות שהוא שואף להידמות לה (בניגוד לדון) והעובדה שאפשרות הקידום היחידה היא למשרד הסמוך, לא משפרת את המצב. פיט רוצה לברוח מציפורניה של ניו יורק, לפתוח מקום משלו. הוא אף פעם לא היה אדם שמקשיב לאחרים, הוא לא בנוי ככה. אבל לראשונה, הוא נשמע לעצה של מישהו. ולא סתם מישהו - אישה רחמנא ליצלן. מישהי שיודעת היטב איך לעבוד בסביבה שבה אין שום פריווילגיות, כמו אלו שפיט בטוח שמגיעות לו.

המראה השלישית היא, כמובן, דון וסאלי. מערכת היחסים בין האב והבת הייתה דומיננטית במיוחד בעונה הקודמת, והיא מגיעה לסיכום יפהפה בפרק הזה. דון עדיין נלחם להבין שסאלי היא כבר לא ילדה קטנה. הוא מנסה לפתות אותה באוכל, דבר שהיא כבר לא מוכנה לקבל יותר. סאלי רוצה מדון רק את האמת, זה הכל. דון יכול לחזור להיות דון, ובמובן מסוים הוא עושה את הצעדים לשם. הוא כבר יושב לפגישות חיזור, כשאנשים זרים משלמים עבורו את החשבון, אבל בשביל סאלי זה רחוק מלהספיק.

ובכלל, אם הפרק הקודם נגמר באנשים שלא יכולים לשאת יותר את המקום שבו הם נמצאים, הפרק הזה מוצא אותם מגלים את הדברים הקטנים שיכולים לגרום להם להתמודד. ג׳ואן מגלה שמישהו בכל זאת שם לב שהיא שווה יותר מהמשרד המסכן שבו היא יושבת, ועוברת לקומה של הגדולים. פיט עובר שיעורים ראשונים באיפוק, דון המזכירה מקבלת משרד חדש והזדמנות חדשה להוכיח את עצמה, וסאלי מקבלת מישהו שהיא יכולה לתת לו את ברכת יום האהבה שלה.

האמירה הישירה של סאלי מהדהדת אפילו יותר כשנזכרים שזו הייתה הטענה של פגי כלפי שירלי, שלא הייתה יכולה פשוט לומר לה שהפרחים היו בכלל מיועדים אליה. מד מן עוסקת הרבה בהבדלים שבין אז לעכשיו, היא נותנת לנו קונטקסט על עולם ישן ומאפשרת לנו לשפוט אותו בצורה טובה יותר בזכות הערכים של היום. הפרק הזה מספק דוגמא טובה לכך כשקופר מבקש שאישה שחורה לא תייצג את המשרד בקבלה הראשית. מצד שני, לפעמים מד מן עושה בדיוק את הדבר ההפוך - היא משתמשת במשהו מיושן ששייך לתקופה רומנטית יותר, בשביל לשלוח לנו מסר אל העתיד. יום האהבה, אירוע ציני ומיושן, הופך בפרק לתירוץ קטן ומקסים שמאפשר רגע קטן וחסר מסכות, שבו סאלי יכולה לספר לאביה שהיא אוהבת אותו.

בקטנה

שני שירי פופ מושלמים הופכים את הפרק הזה לפיסת כיף מתקתקה. אלינור של ה Turtles - סוג של פרודיה על שירי אהבה דביקים, בדמות שיר אהבה דביק -  הוא בחירה נהדרת לנסיעה המשותפת של סאלי ודון. את הפרק סוגרים הזומביז עם This will be our year, שנותן לנו תקווה קטנה לעתיד. האם לדון דרייפר יש סיכוי לסוף טוב בסוף הסדרה? אחרי הפרק הזה, אני מתחיל להאמין שכן.

הבדיחה הכי טובה של הפרק - 14 בפברואר, לאונן בעגמומיות.

ג׳ואן היא ללא ספק הדמות שמקבלת הכי הרבה סימפטיה מצופי הידרה. כשהיא עמדה מול רוג׳ר עם קופסת הקרטון בידה, חששתי לרגע שרוג׳ר יצליח להרוס לה גם את הרגע המיוחד הזה, ובכך גם לנו. אבל למזלנו רוג׳ר לא מוצא את המילים הנכונות. בכלך, רוג׳ר ממעט במילים בפרק הזה, כמו ברגע שבו הוא פותר את המשבר עם פיט בכך שהוא מנתק לו את הטלפון.

ירידה לפרטים: הפרק מתרחש ביום שישי. יום האהבה של 1969 התרחש גם הוא ביום שישי. בפגישה שנערכה בארץ עם ג'ניפר גטצינגר, אחת מבמאיות הסדרה, היא סיפרה שלהפקה יש מחלקה שלמה שתפקידה לבדוק הפרטים שכאלה. זה כולל להתאים את מזג האוויר לפי התיעוד ההיסטורי של מזג האוויר באותו המקום. ולמרות שאני יודע שיש מחלקה שלמה שאמורה לעשות בדיוק את זה, אני מופתע בכל פעם מחדש.