האם פמלה היא הדמות המאצ'ואיסטית של "לואי"? האם יש בכלל נשים כאלה? וכמה אומץ נדרש כדי להעמיד את עצמך במרכזה של סדרה? דנה מודן, שהעמידה את עצמה במרכזה של "אננדה", מפרקת את "לואי"
בן טופח | mako | פורסם 12:44 17.06.15
"לואי" עונה 5 פרק 6: "Sleepover" (משודר ב-yes Oh וב-yes VOD מדי יום ג' ב-23:00)
רואים "לואי" עם:
דנה מודן - יוצרת, תסריטאית ושחקנית. העונה השנייה של תכניתה "אננדה" משודרת ב-HOT
הפרק נפתח בהפתעה. לואי ובתו הגדולה לילי צופים בהצגה, וברגע השיא שלה, כשמייקל סרה אומר על סף דמעות "הלוואי שהייתי מת", אנחנו רואים את לואי מזיל דמעה ואת לילי מסתכלת באייפון. ולרגע נדמה שהוא שוב חוזר כאן לרעיונות מהקטע הוויראלי שלו אצל קונאן או'בראיין, עם ה"למה אין לבנות שלי אייפון", אבל כרגיל אצל לואי – הכל מתהפך. מסתבר שלילי בכלל גיגלה את ההצגה כדי ללמוד עליה עוד פרטים.
"נכון. הוא אומר שזה מורכב, שיש כאן שני צדדים, זה קיים, אי אפשר להילחם בזה. ובתשובה של לילי יש היגיון, אבל גם אין בה היגיון. היא הייתה יכולה לעשות את זה אחרי ההצגה, העניין הזה, שהכל נחווה במקביליות כזאת, הוא מאוד קשה לי. זה נגע לי בנקודה שמאוד מעסיקה אותי עכשיו, כל העולם הזה של האייפון והפייסבוק, שבעיני הוא מזעזע, אבל זה העולם עכשיו וזו רק ההתחלה של זה. השם ישמור לאן זה ילך. בכלל, לואי בדיוק בגיל שלי, וכל העונה הזאת מתעסקת ממש בדברים שאני מתעסקת איתם עכשיו".
הפרק ממשיך לעסוק בילדות של לואי ובהורות שלו. כאמא לילד בן חמש, את מזדהה עם ההורות של לואי?
"מאוד. יש את הגישה השלטת של להתבכיין על ילדים, שזה דבר שאני ממש לא יכולה לשאת אותו, אף אחד לא הכריח אף אחד לעשות ילדים. וזה באמת קשה, אבל הכל קשה, יש משהו שהוא לא קשה בעולם הזה? העולם הזה קשה. ולואי לא מתבכיין על ההורות שלו, הבנות שלו הן דמויות שלמות, והיחסים שלהם מורכבים ועמוקים".
לילי יוצאת לחברה, ולואי פוחד שתיאנס למרות שרק עשר בבוקר. כשג'יין שואלת מה זה אונס, לואי מסביר ש"זה דבר רע, דבר רע מאוד, עניין פיננסי". יש לך לפעמים דילמות בהקשר הזה, של כמה את מגוננת על הילד שלך מהמציאות?
"בעיניי אין חוקים בדבר הזה. אני עם עצמי, אני שומעת את עצמי בלייב אם אני מרככת לילד שלי את המציאות. כל אחד מחליט מה נכון לו ואיך נכון לו להגיד. מה שנחמד בגילאים האלה זה שמצד אחד הם כבר לגמרי אנשים שאפשר לדבר איתם, ומצד שני יש בהם את התמימות הזאת, שכשזה נדרש אתה יכול לספר להם כל דבר בעולם והם יאמינו".
דנה מודן|צילום: עודד קרני
אז מי כאן הגבר האמיתי?
ג'יין ולואי נשארים בבית ומתכוננים למסיבת פיג'מות. כשלואי מדבר עם אחת הילדות שההורים שלה עומדים להיפרד, נראה שהוא הולך להסתבך עם ההורים האחרים – כמו שתמיד קורה לו.
"יש את הקיום שלך כבנאדם ויש את הקיום שלך כהורה, וכשהילדים צעירים, הקיומים האלה מופרדים לגמרי. יש אנשים שהם חברותיים ואז נורא כיף להם, כי יש להם ערובה לעוד מלא אנשים סביבם עם נושא משותף. אבל אנשים שהם לא כאלה, אנשים שהשקיעו את כל חייהם בלסגת מהחברה, חייבים פתאום להיות חלק מהחברה, וזה מאוד מאתגר. צריך איזונים".
את מזדהה עם לואי?
"מאוד. מצד אחד, אתה באמת רוצה שיהיה לילד שלך כיף, שיהיו לו חברים בבית וזה. מצד שני, זה הבית שלך. זה הגיהינום הגדול שמדברים עליו בהורות. זה לא הילדים - זה מה שבא מסביב לזה. וזה מאוד תלוי באם אתה בנאדם חברתי או לא".
בשיא ההמולה של המסיבה, לואי מקבל הודעה מפמלה. משם זה מתגלגל לשיחת טלפון, ולואי מנסה להוביל את השיחה לאזורי הפון-סקס, אבל זה לא הולך.
"כל מערכת היחסים הזאת נראית לי לפעמים קצת מתוסרטת מדי. אני אף פעם לא פגשתי אישה כזאת. לואי נראה לי באמת בן אדם שיש בו גם רגישות, אבל גם בהמיות מאוד גדולה, אז זה תמיד מרגיש לי קצת כמו אפליה מתקנת שהוא עושה לנשים. זה יפה, אבל מרגיש לי לפעמים לא אמין. יש כלל בכתיבה שזה לא צריך להיות סביר - זה צריך להיות אפשרי. אז כן, בטח יש כאלו נשים. אני מאוד אוהבת לראות את לואי ופמלה, יש משהו מאוד מפוכח במערכת יחסים שלהם. עם זאת, לא תמיד אני מאמינה לזה".
גבריות היא נושא מרכזי בעונה הזאת. לואי מציג גבריות מורכבת יותר ממה שאנחנו רגילים לראות. הוא הגבר הלא-מאצ'ו, אבל הוא עדיין מאוד "גברי", אם יש בכלל דבר כזה.
"אני מסתכלת על זה כתסריטאית, ומהבחינה הזו הוא חייב ללכת לכיוון הזה, כי זה צד שיותר קל להתחבר אליו. מראש אני חושבת שלא הרבה מאצ'ואים נהיים תסריטאים. למאצ'ו אף פעם לא היה את הזמן לשבת בבית ולכתוב, כי הכל הלך לו בסדר. הוא שיחק פוטבול והיה עם חבר'ה וכל זה. כדי לכתוב, ולהגיע למצב שאתה כותב טוב, צריך להיות שעות לבד. זה מצריך מבנה אחר ממאצ'ו".
איפה בכל זאת יש גיבור מאצ'ו?
"כשנשים כותבות. כשג'יין אוסטין כותבת, או ב'חלף עם הרוח' של מרגרט מיצ'ל. כשאישה כותבת היא יכולה להסתכל על המאצ'ו שהיא חולמת עליו ולכתוב אותו כגיבור. גברים לא כותבים גיבור מאצ'ו. הם לא חייבים להיות לוזרים, אבל תמיד יהיה בהם איזה משהו אאוטסיידרי כזה".
פמלה היא קצת מאצ'ו. בפרק הרביעי לואי ממש החליף איתה תפקידים במיטה ולקח את הטשטוש המגדרי הזה צעד אחד קדימה.
"נכון, בגלל זה אני אומרת שזה מרגיש לי קצת כמו מהלך מכוון. אני לא יודעת, מעניין מיהן באמת הבחורות שהוא אוהב".
מאוד מעניין. בכלל, יש משהו מאוד מסקרן בגבול הדק הזה בין המציאות לדמיון. לואי, למשל, מאיית את השם שלו בסדרה ובתכנית בצורה שונה. קצת דומה למה שעשית עם הגיבורה של "אננדה", אנה.
"אם אני מסתכלת על עצמי אז אני באמת רואה שזה גבול דק, זה קשור ולא קשור. אני גם מתעסקת בזה כשאני רואה דברים של אחרים, כי אני יודעת איך זה אצלי. זה אף פעם לא אחד לאחד כמו בחיים, וגם כשאתה כותב, כל הדמויות הן אתה. אז אתה בוחר כל הזמן מה אתה מראה ומה אתה לא מראה. זה גם מוזר, כי איך שבנאדם רואה את עצמו זה לא איך שהוא נתפס מבחוץ, ואז זה כבר נהיה משחק ממש מבלבל".
אני יכול רק לדמיין את הקשיים והפחדים שיצירה כזו מביאה איתה. ואם אתה גם הפנים של הדבר הזה, אז בכלל.
"זה מאוד מפחיד. היצירה שלי מבוססת בעיקר על הכחשה, אני לא נותנת לזה להיכנס. אני כותבת לבד, בבית, מול המחשב. אני לא מכילה בזמן הכתיבה את כל המשמעויות האלה".
כי זה משתק?
"אני מניחה. זו לא איזה החלטה מודעת, פשוט ככה אני עובדת, ואז כשזה יוצא החוצה יש באמת איזה מין שוק כזה. אנשים חושבים על זה כל מיני דברים, והם מביעים דעה על זה. זה מוזר, בעיקר בדבר כזה, שבאמת מטשטש את הגבול בין היצירה לעצמך ולאנשים יש ל כל מיני דעות עליך, מוצדקות או לא מוצדקות. אבל אין מה לעשות, צריך לשחרר את זה. אין ברירה".
מוסר השכל
עשה מה שאתה רוצה ותהיה מרוצה
אפרופו פחדים - העונה האחרונה מתעסקת הרבה בפחד של לואי להפוך ללא רלוונטי. הוא מדבר את הפחדים האלה אל תוך הסדרה, ממש מסצינת הפתחה של העונה אצל הפסיכולוג שנרדם מולו.
"להתעסק עם העניין הזה בתוך הסדרה זה הדבר הכי נכון והכי מדהים שהוא יכול לעשות. ברגע שהוא מציף את החוסר רלוונטיות שלו הוא נהיה שוב רלוונטי, למרות שאולי הוא באמת לא רלוונטי. זה שאנחנו רואים 'לואי' ונגנבים - אני לא יודעת כמה זה מעיד על הכלל. אני לא יודעת כמה הצלחה יש לזה מבחינת רייטינג וכמה אנשים באמת מתחברים לזה כמוני. בגלל זה העונה הזאת אמיצה במיוחד. זה ממש נראה כאילו מבחינת לואי - ששני אנשים יראו את זה. הוא מתעסק בדיוק במה שאכפת לו, מה שכואב לו, מה שכואב לקבוצת הגיל שלו. הוא לא פוזל לשום דבר אחר, וזה מגניב מאוד".
אבל גם אני, שנמצא רחוק מהחוויות האלה של הורות ושל הגיל הזה, מצליח מאוד להתחבר לזה, דווקא בגלל שזה מרגיש כל כך אמיתי.
"כשהייתי בת 6 אמא שלי לקחה אותי לפסטיבל סרטי וודי אלן, ונהניתי בטירוף. אחרי זה, כשחזרתי לזה בגיל 17, נהניתי מזה בצורה אחרת, וכשחזרתי לזה בגיל 30 נהניתי בצורה אחרת. זה מה שכיף בדברים טובים - אפשר ליהנות מהם בכל מיני דרכים לאורך השנים".
איך זה לקחת משהו שבאמת בא מתוכך, ואתה מחובר אליו, ולהוציא אותו החוצה? זה נראה לי מפחיד בטירוף.
"זה תמיד מפחיד, וזה תמיד הימור. יש משפט של קתרין הפבורן ששנים אני מצטטת: 'אתה תמיד צריך לעשות את מה שאתה רוצה וככה לפחות בנאדם אחד יהיה מרוצה'. אתה לא יכול לדעת למה אנשים יתחברו. מניסיוני, אנשים שעושים דברים כדי לקלוע לאיזה טעם של מישהו מדומיין, אם זה לא בא מהם באמת, זה אף פעם לא עובד. וגם אם לפעמים זה נראה כאילו מישהו עשה משהו כדי לקלוע, אם זה עובד, זה אומר שזה באמת מה שהוא אוהב. דודו טופז, לדוגמה, פנה להמוני אנשים, אבל הוא אהב את זה ולכן היה טוב בזה. בקיצור, אי אפשר לפחד. אם אתה מפחד, אתה יושב בשקט ולוחץ 'שמור', ושומר תיקיות, תיקיות, תיקיות. ליפול זה הכי חשוב".
בואי נחזור למסיבת הפיג'מות. היא נקטעת כשבובי, אחיו של לואי, מתקשר ומבקש שיבוא לאסוף אותו מהכלא. מכאן העניינים מתגלגלים בצורה משעשעת, אבל יש הרגשה שזה פרק פתוח יחסית. לא ממש ברור מה הוא מנסה לומר.
"אני לא מסתכלת על האמירה. אני רואה משהו ואני חווה אותו. עולות לי מיליון מחשבות תוך כדי, אבל אני לא מחפשת אמירה שלמה. זה גם מה שיפה במשהו שהוא באמת טוב - כל אחד חווה את זה אחרת ורואה בזה דברים אחרים, אבל בשבילי זה פשוט סיפור, שיש בו כל מיני דברים".
אז זה לא משנה מה לואי מנסה לומר כאן?
"הוא לא אומר כלום! זה רגע! זה מה שנקרא רגע, אין פה איזה אמירה. בא לו לספר סיפור, אז הוא מספר סיפור. זה פשוט ערב כזה, הרפתקה שקורים בה כל מיני דברים. וזה בדיוק מה שיפה בלואי, שהוא לא נאמן לכל הכללים האלה שאתה מנסה בכוח להכפיף אותו אליהם. אוטומטית המוח רוצה לסדר בתבניות: מה זה? למה זה? אבל זה לא חייב להיות ככה. יש כמה דברים שחייבים להיות, שעדיין לא מצאו דרך לעשות משהו מעניין בלעדיהם. אי אפשר שדמות לא תרצה משהו ושזה עדיין יהיה מעניין, למשל. אבל חוץ מזה, אפשר הכל. רק צריך שזה יהיה מעניין. ואצל לואי זה תמיד מעניין".
