"לואי" עונה 5 פרק 3: "Cop Story" (משודר ב-yes Oh וב-yes VOD מדי יום ג' ב-23:00)
רואים "לואי" עם:
בני בשן - זמר, מוזיקאי, משורר, תסריטאי וגיבור רדיו
הפרק השלישי של העונה נפתח כשלואי עושה קניות בחנות כלי מטבח. אחרי התנצחות בין-דורית עם המוכרת, השיחה משנה פאזה והיא מסבירה לו ש"אם אתה מרגיש טיפש ליד אנשים צעירים, זה סימן שמשהו טוב קורה". זו אחת התמות המרכזיות של העונה, ושל הפרק הזה בפרט – התחושה של לואי שהוא כבר לא רלוונטי.
"אני רואה את הסצנה הזאת כמו מין שרטוט פסיכדלי, כי אין שם אמינות, זו לא סצנה מהחיים, ולואי הרי יודע לכתוב סצנות מהחיים. בעיניי הוא מציג פה סצנה גרוטסקית כדי להמחיש משהו אחר. המוכרת היא דמות קריקטורית, לא אמיתית. אין מישהי שמדברת ככה. ודווקא במובן הזה הוא עשה לעצמו ולנו עבודה קלה. ההתמודדות עם ההאשמות שלה היא קלה יחסית, אבל שברון הלב מגיע רק אחר כך עם לני השוטר. וגם הוא דמות מוגזמת, אבל מאוד אמיתית, מאוד מהחיים. כולנו מכירים אנשים כאלה, ולני ייצרב בלב של כל מי שיצפה בפרק הזה".
אגב, מייקל רפפורט שמגלם אותו זכור לטוב כשוטר אחר – גארי מ"חברים". כאן הוא מגלם שוטר אגרסיבי, עצוב ובלתי נסבל. אז מה בעצם כל כך מרגש בו?
"בכל העולם יש מעט מאוד אנשים שמרשים לעצמם להסתכל רק על הרע בעצמם, ולני חי רק את העולב של הדברים. זה שובר את הלב".
את המפגש ביניהם לואי מתחיל כמשתתף סביל. הוא כמעט לא מדבר, לני הוא הכוח המניע של העלילה, ולואי בעיקר סובל בשקט את ההקנטות והמכות שלו. אחר כך לואי מתעמת עם לני, אבל המצב מיד מתהפך שוב כשהאקדח נעלם ולני נשבר כמו ילד.
"לואי ממש גיבור בפרק הזה, וזה מאוד ייחודי בסדרה. הוא לוקח על עצמו משימה שהוא לא רוצה, והוא עומד בה. יש הפי אנד בוטה, עם המוזיקה המרגשת, הבכי והחיבוק והכל. והפלאשבק שבו הוא פתאום נזכר בעץ הזה, ואז הוא מחפש, ורק בסוף הוא מוצא את האקדח. זה מאוד יפה, זה חדש וזה עמוק - לא במובן הפילוסופי, במובן של השורשים שיש לזה. זה מרגיש שלכל סצנה יש שורשים עמוק-עמוק באדמה ואתה רואה רק את התפרחת של הפרחים. וזה הכל מגיע מאיזו אמת. מאוד נדיר לפגוש אמת בטלוויזיה. זה מעורר השתאות. גם כשהוא מצחיק זו אמת, וגם כשהוא לא מצחיק זו אמת".
מה זאת אומרת "אמת"?
"אני לא מדבר על אמינות ביוגרפית, לא אכפת לי מה קורה ללואי סי. קיי. בחיים האמיתיים, זה לא מעניין אותי. בכלל, אני מעדיף לדעת כמה שפחות על כל מי שמעורר בי עניין כאמן, זה מפריע לי להתרכז. האמת מבחינתי היא להגיד את מה שאתה רוצה להגיד, והכמות של האנשים שעושים את זה היום בעולם - אפשר לספור אותם על כף יד אחת. הדבר הזה יוצר בשבילי – ואני חושב שבשביל כולם - תחושת אמינות שהיא על סף החברות. אני יודע שלואי לא יגיד לי עכשיו משהו מצחיק אם הוא לא במצב רוח מצחיק. זה כוח שהוא בל יתואר. זה בעיני כמו פרח של אמינות שהצליח לגדול בתוך ביצה שהיא מאוד לא מעודדת אמינות. האמת לא באופנה. האמת היא של משוגעים. ולואי מקרין כנות, לא כל אחד יודע להגדיר את זה, אבל כל אחד יודע להרגיש את זה".
אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר
על מה הפרק הזה בכלל?
"בעיניי הפרק הזה הוא בעיקר על חברות. הוא הזכיר לי שיר של ברוס ספרינגסטין, Highway Patrolman''. השיר הוא על שוטר שאח שלו פושע והוא מעלים עין מהפשעים שלו, עד שיום אחד אח שלו רוצח ילד במכות. הוא רודף אחריו ומסתכל עליו בורח. זה על משפחה במובן הזה, כמו שהפרק הזה הוא על חברות".
על חברות במבחן?
"יש את הרגע שבו לואי פותח על לני ג'ורה ומרסק אותו, וזה בדיוק אותו הרגע שבו אם הוא מחשיב את עצמו אדם, ברמה כלשהי, הוא חייב להיות שם בשבילו. אני חושב שזה הרגע שבו אתה מרגיש אנושי, כשאתה עוזר למישהו שאתה לא סובל והרגע אמרת לו שאתה לא רוצה לראות אותו יותר בחיים. זה יפה, זה אנושי".
אבל זה כבר לא כל כך מצחיק, לפחות לא רוב הזמן.
"נכון. בפרק של 'עובדה' אני צוחק יותר. זו כבר לא קומדיה במובן של להצחיק, אלא במובן של לחגוג על נושא מזוויות לא צפויות. וכשלני מאשים את לואי שהוא לא מצחיק - הוא צודק. בעונות האחרונות היו פרקים שאתה בוכה, ממש בוכה. סי. קיי. ניבא כבר בתחילת הסדרה שבהתחלה זו תהיה קומדיה שאנשים יגידו 'מה זה הרגעים הרציניים האלה?', ובסוף זו תהיה פשוט טרגדיה. והוא עושה את זה, שובר את כל הז'אנרים".
השינוי שהסדרה עברה לאורך העונות מדהים בעיניי.
"מי שעוקב אחרי 'לואי' מההתחלה, מהסצנות של השיחה במשחק פוקר, שזה היה נטו וולגרי ומצחיק, ועד מה שאנחנו רואים עכשיו, וכמה שהתהליך הזה היה טבעי - אי אפשר לא להשתאות מול הדבר הזה. זה די מדהים".
מדהים, אבל קשה. עונה 4 לדוגמה הייתה ממש לא קלה לצפייה. לפעמים זה מתסכל.
"יש הרבה פרקים שאני לא נהנה מהם, זה לא מה שאני מחפש כשאני פותח טלוויזיה, זה עצוב לי. כשזה עשוי בצורה מושלמת זה פשוט קשה. או שאתה רואה את זה בלב אטום, ומי רוצה לראות בלב אטום? וזו שאלה שלואי מאתגר איתה את כל הצופים שלו. אתה אומר לעצמך: 'וואלה, לא את זה רציתי לראות'. אנשים שבאים לזה רוצים בדרך כלל לראות משהו מצחיק, קליל. והוא שומר עליך מכור באיזושהי רמה. הוא דואג לתת לך מנה, לתחזק את כל הצדדים. גם בפרק הזה היו שלוש-ארבע בדיחות מושלמות. אבל זהו. זה מינונים".
אני מרגיש לגמרי מכור, ואלה מינונים שאנחנו לא רגילים אליהם.
"מעבר לתכנים עצמם, שהם באמת רוקנרול, הוא לקח את המבנה ושחרר אותו מכל כך הרבה כבלים. יש כל כך הרבה כותבים בעולם שבזכותו יכולים להגיד 'סתמו את הפה, יש לואי'. אני מדמיין ישיבות תסריט ברחבי העולם שבהן השם שלו עולה. הוא שובר את החוקים של איך לכתוב תסריט, חוקים שעובדים, אבל כל ילד יודע שחוקים נועדו שישברו אותם. ופריצת הדרך האמיתית בעיניי היא שהוא עושה את זה בלי להשוויץ בזה. שברו כבר לפניו חוקים, אבל זה תמיד היה במרכז, ופה זה לא העניין, זו פשוט הדרך שלו לספר סיפור. אפשר להתפלסף הרבה על הצורה שבה הוא עושה את זה ואיך כל דבר אצלו קשור לדבר אחר, אבל אולי לא חייבים. זה זורם טבעי".
הטבעיות היא באמת לב העניין פה מבחינתי. זה לא נראה כמו תרגיל שנהגה באיזו ישיבת קונספט, נראה שזה בא מבפנים.
"יש את כל חוקי התסריטאות האלה שכל כמה שניות יש פאנץ'. תרבות הבדיחה בכל מחיר שולטת ברוב מה שאתה רואה שמוגדר היום קומדיה. ולואי הוא הצ'ה גווארה של התרבות הזו. גם לארי דייוויד, שהוא כאילו שלב אחד לפני לואי במהפכה הזו, מצחיק אותך כל הזמן. זה נכון שהוא נגע בנושאים שאף אחד לא מעז לגעת בהם, אבל הוא עדיין מקפיד להצחיק. לואי ויתר גם על זה, וזה מרשים. זה אומץ. עזוב כרגע אם זה נכון או לא נכון - זה אומץ מטורף. כל סטנדאפיסט ידבר איתך על השקט שיש אחרי בדיחה שלא עובדת, והוא יתאר את זה כטראומה. לואי חוגג את השקט הזה".
שריף גודמן
זו לא הפעם הראשונה שלואי מתעסק עם שוטרים. בפרק השישי בעונה הראשונה הוא משתכנע לגלם שוטר בסרט של מת'יו ברודריק, בפרק התשיעי בעונה השלישית הוא קורא למשטרה כשהוא חושב שבתו הגדולה לילי ברחה מהבית. לאחרונה פורסם שהוא יחזור בקרוב לקולנוע עם סרט שהוא יכתוב, יביים ויגלם בו שוטר-מתנדב שמנסה להפוך לשוטר אמיתי. למה שוטרים מושכים אותו כל כך?
"התחושה שלי היא שהוא בעצם היה רוצה להיות שוטר. שוטר טוב, לא אמיץ מדי אבל הגון. פשוט גוד גאי. וכנראה שהחברה לא הכילה אותו בתור גוד גאי. אני לא יודע כמה שוטרים כאלה יש בעולם – כלומר, יש, אבל הם לא הרוב. עזוב כרגע שוטרים - כמה אנשים יש בעולם שהם גוד-גייז אמיתיים? השוטר הוא סמל. הוא יכול לבחור גם להיות דוור או כבאי, אפילו פרקליט זוטר, מוכר גלידות. משהו שאתה יכול להיות בו גוד גאי".
אבל לואי שאנחנו מכירים לא מצליח להיות גוד גאי.
"לכל דבר יש מחיר, אני מניח. מה המחיר הגדול של לואי? שהוא מתעמת עם כל החרא בעבודה שלו. אם הוא רוצה לעשות את העבודה שלו כמו שצריך, אין שאלה שמותר לו לסנן. הוא צריך לבחון את עצמו על הכל, כל הזמן, וזה מתיש. רוב האנושות לא שואלת את עצמה יותר משתיים או שלוש שאלות כל החיים. אולי הגזמתי, אולי 20 שאלות, ברגעי מפתח. אבל לא אלפי שאלות ביום. ואני מניח שהדבר הזה הוא סוג של מחיר שכיף לשלם".
כיף וקשה. זו נראית לי התמודדות מאוד קשה ברמה האישית, וכשזה מגיע יחד עם החשיפה, זה נשמע לי מאוד מאוד קשה.
"אם אתה לא שם, אין אמנות. וזה לא משנה אם זה יוצא בסוף בבדיחה או במונולוג דרמטי קורע לב. גם בדיחות ריקות יכולות לבוא מכל הלב, ואם אין מכל הלב, אין אמנות. ברוב המוחלט של מה שאנחנו רואים ושומעים אין כנות. אנחנו בעידן שבו זה כמעט מגוחך לחפש כנות, ומי שעושה את זה היום הופך לגיבור. לואי הוא לא רק אישיות טלוויזיונית, הוא גיבור מבחינת המון אנשים. ובעיניי - בצדק".
בפרקים הקודמים: