וואו, כמה רגשות הפרק הזה הציף בי. רק בפרק שעבר גילינו שהאנה בהריון מפול-לואיס ושאדם וג'סה רוצים לעשות סרט על סיפור האהבה המשולש שלהם, ותראו איפה אנחנו עכשיו: האנה כבר החליטה לגדל את הילד והסרט כבר התחיל להצטלם. שיט ג'אסט גאט ריל. זהו זה, אנחנו מתקרבים אל הסוף והפרק הזה הבהיר זאת בצורה מאוד ברורה. התקמט לי קצת הלב, אני מודה.
פרק 5 מסתובב סביב שלוש מערכות יחסים רציניות - זו של האנה ואימא שלה לוריין, זו של האנה ואלייז'ה וזו של אדם וג'סה. הוא מסתובב גם סביב מערכת היחסים של ריי ומארני אבל זו איננה מוצדקת עלילתית או רגשית בשביל שאקדיש לה פסקה, אז רק אציין שאני שמחה שהרמי מת רק כדי שריי יוכל לסיים את הקשר הזה סוף סוף. ולא מארני, את לא בן אדם רע, את סתם בן אדם מאוד אנוכי ולא כן.
הפרק נפתח בהתבוננות של האנה במה שנראה כמו עדשה - כזאת שנמצאת בערך בגודל שבו העובר של האנה נמצא כרגע - וגם נסגר באחת אחרי שכל הדמויות המרכזיות בפרק הזה יתבוננו בגרסאות המטא של החיים שלהן. האנה תתבונן בעתיד שלה כאימא דרך אימה שלה ובעבר שלה דרך הדמות שמגלמת אותה בסרט, ג'סה תתבונן במערכת היחסים של האנה ואדם דרך אותו סרט בדיוק ואילו ריי יתבונן בגרסת העתיד של עצמו דרך קלטות העבר של הרמי המנוח להן הוא מאזין.
בנות: הדור הבא
כדי לספר שהיא עתידה להפוך אותה מאימא לסבתא, האנה מזמינה את לוריין ובמקום לזכות ברגעי חסד - אולי האחרונים שלה לפני שתהפוך לאם בעצמה - האנה מוצאת את עצמה בחילופי תפקידים שמאלצים אותה לקחת פיקוד על המצב, אילוץ בו היא עומדת בגבורה ולא בפעם הראשונה בעונה הזו.גרסה מפוכחת ובוגרת יותר של האנה כבר התגלתה לנו בפרק השני של העונה, אז השתלטה היטב על הסיטואציה עם מארני ודזי.
לוריין, שבקושי מתמודדת עם הפרידה מאבא טד והזוגיות החדשה שלו עם גבר, נמצאת במצב נפשי רעוע עוד מעונה שעברה - מצב שמגיע לשיאו השברירי בפרק הזה. היא מעבירה את הבדידות בעישון וויד רפואי ולברוקלין היא מגיעה חמושה בדובוני גומי (כשם הפרק "Gummies"), אותם דובונים צבעוניים ששייכים לעולם הילדים באופן מובהק כל כך, כשהם ספוגים במריחואנה אותה היא מכניסה לתוך הגוף שלה עד שהוא - באופן הכי ליטרלי שאפשר - מקיא אותם החוצה.
האנה רק הרגע החליטה להפוך לאימא וכבר היא נדרשת להיכנס לתפקיד, כשאימא שלה הולכת לאיבוד ברחבי ברוקלין וברחבי הבדידות החדשה שלה ואימת ההזדקנות בגפה. התכונות הכי מזוהות עם האנה - ילדותיות, חוסר אחריות, ריכוז עצמי - מתגלמות לפתע בצורה מובהקת אצל לוריין בגרסת 'פריקי פריידי' עצובה, כשדווקא האנה של העונה השישית היא זו שמסוגלת לזהות אותן בעצמה כשהיא מונה אותן כרשימת הסיבות מדוע עליה לא לשמור את ההריון.
אני בת 26, האנה בת 27. אנחנו קרובות בגיל, אנחנו בנות אותו הדור והדבר הראשון שעובר לי בראש כשאני מגלה שהיא מתכוונת להמשיך עם ההריון הוא שגם אני הייתי עושה את אותו הדבר. כשהיא מבחינה שאימה נעלמה ונכנסת בפאניקה לדירה שלה עם אלייז'ה, ברקע מתנגן שיר ובו קולו של הזמר מכריז: "I want something else to get me thorugh this" - וזה בדיוק זה. זאת הסיבה שגורמת להאנה, וגם לי, לרצות את ההריון הזה. זאת הסיבה שבגללה הסכמתי להודות בפני מתי מעט (אתם מתי מעט) כי הפנטזיה האמיתית שלי היא לא להתחתן ולהביא ילד אלא להיכנס להריון בטעות, בגיל חצי-צעיר, ולהשאיר את הילד (לא תומכת בגניבת זרע, אם מישהו חושש).
זה מרגיש לי כאילו זה הפתרון היחיד למצב בלתי-פתיר של קיום בעולם שהשאירו לנו בנות הדור הקודם. לא החלטה מודעת מאליה להיכנס להריון בכוונה תחילה - מה שמאפשר קרקע פוריה לביקורת והאשמות על חוסר אחריות - אלא דבר מפתיע ומתעתע שיכול לקרות לך באמצע החיים ומאלץ אותם לשנות כיוון באופן דרסטי. ההריון כדאוס אקס מכינה שתפקידה לפתור את הפלונטר הזה בעלילה שלא הצלחת לפתור בעצמך. אם הנבואה שלי נכונה, בנות הדור הבא לא רק יהפכו לאמהות צעירות ממש, הן גם יחזירו עטרה ליושנה למוסד הנישואים שממנו אפילו עוד לא נפטרנו באמת.
מותה של המאניק פיקסי דרים גירל
בינתיים, אדם וג'סה כבר נמצאים עמוק בתוך צילומי הסרט המשותף והחזרה שלהם למערכת היחסים של האנה ואדם היא גם ההזדמנות שלנו, ושל ג'סה, להסתכל מחדש על מערכת היחסים שהעסיקה אותנו כמעט כל הסדרה. והאנה ואדם של הסצינה הזו הם האנה ואדם האוהבים, הרכים, אלו שנמצאים בשלב הטוב של מערכת היחסים ביניהם, זו שהייתה פעמים רבות כל כך שיט-שואו שהיה כמעט כואב להסתכל, אבל גם הייתה כל כך מרגשת שהיא גרמה לאדם לשאת את אחד המונולוגים היפים ביותר בסדרה (עונה 2, פרק 8) וזה שעכשיו אני לא מתביישת להגיד שאני יודעת אותו בעל פה.
אבל לג'סה זה לא נעים להסתכל ועבור אלו מבינינו (בחיי שלא אני) שחיכו לרגע שבו מערכת היחסים הזאת תחזור להחטיף לה בפנים, מדובר ברגע של ניצחון. אני באופן אישי מעריצה את העובדה שלינה דנהאם בוחרת לתפוס את המאניק פיקסי דרים גירל שהיא בנתה לג'סה במשך חמש עונות - זו שמשתינה על הרצפה ברחוב, מתחתנת ומתגרשת, מזדיינת עם מי שהיא רוצה, נעלמה לגמילה וחוזרת - ולחבוט בה עם המציאות. ג'סה היא כבר לא פיה אניגמטית עם מבטא שמשייטת בעולמות נשגבים משלנו, היא בחורה אמיתית בעולם אמיתי, ובעולם הזה האקסית השמנמנה והלא יפה של החבר שלה מעוררת בה שדים של חוסר ביטחון. אז תודה לינה, בגלל רגעים כאלו "גירלז" היא מה שהיא.
היא לא עוצרת כאן כי אותה ג'סה גם נאלצת לשמוע את המשפט שהכי כואב לבחורה כמו ג'סה לשמוע: כשאדם אומר להאנה הפיקטיבית (להאנה ולא לה, אני חייבת להדגיש שוב), שהיא יותר מוזרה ממנו. אם יש משהו שהסצינה הזאת מלמדת אותנו הוא שזה הסרט של אדם. מקסימום של אדם והאנה הפיקטיבית. הוא היוצר, במאי, תסריטאי ושחקן ראשי בהצגה שבה לצערה של ג'סה היא בסך הכול שחקנית משנה וככזו, דעתה לא משנה יותר מדי. אירוני, בהתחשב בעובדה ששנייה לפני זה היא מסבירה לז'נבייב, השחקנית שמגלמת את האנה, שהקשקושים חסרי התוכן שלה שייכים למישהי שחושבת שיש לה הרבה יותר כוח ממה שיש לה באמת.
חברות במבחן
ועכשיו מגיעים לאלייז'ה. אלייז'ה הנבגד, הכועס ומעורר החמלה למרות ואולי בגלל העובדה שהחיים שלו כל כך אבודים, שהם גורמים לו להטיח בהאנה משפט אכזרי שגורם לה לבכות: "את תהיי אימא גרועה". אלייז'ה מגלה על ההריון של האנה והוא לא מרוצה מזה. האימה מכך שיצור הכלאיים שהם בנו להם (ולו הם קוראים 'חברות') ישתנה ללא היכר, מחרידה אותו וגורמת לו לרצות להיות החבר הזה שעושה לך טובה ואומר לך את כל האמת בפרצוף.
סצנת המריבה שלהם במטבח הקטן והעמוס היא בזעיר אנפין כל מה שפאקד-אפ ביחסים בין בנות הדור הזה לבין החברים הגייז שלהן. התודעה הפמיניסטית המתעוררת, החיבור הטבעי על בסיס הדיכוי, המשיכה המשותפת לגברים וכל שאר הדברים שהופכים את מערכות היחסים בין הומואים לבין נשים לדבר כל כך טבעי וקיים, מעמידים את החברות הזאת במבחן.
מצד אחד, להאנה כן יש גבר בחיים שלה. הוא שם כשהיא צריכה אותו, הם גרים יחד ובמובנים מסוימים, אלייז'ה הוא הבויפרינד שהאנה צריכה, וכשהיא זקוקה לסקס - היא תמיד יכולה לעשות אותו עם מדריך סקי מים לא מוכר ולחזור לחיקו המנחם של אלייז'ה. מצד שני, לא באמת מדובר בתחליף והעובדה שגם אלייז'ה מעגן את החיים שלו סביב האנה - וכעת העוגן הזה נמצא בסכנה ממשית - גורם לו לצאת מאיזון ולהיות זה שיגיד בפניה את הדברים הקשים והמרושעים ביותר. קצת כמו כשהלכתי עם גיי בסט פרינד ברוטשילד ואחרי שעה של אכילת ראשים וספקות, הוא הטיח בי שאולי הבחור הזה 'פשוט לא בקטע שלי' (מישהו עוד צריך לשלם ביוקר על טביעת המשפט הזה). בסדר, לך עם האמת שלך או משהו, אבל למה בצורה כל כך כואבת? אולי כי האפשרות שלהאנה יהיה ילד בחיים, משהו שיזיז אותם לחלוטין ממקומם ויצוק בהם משמעות חדשה, לא קיימת עבורו ואולי גם לא באמת כוללת אותו וזה, זה כבר מפחיד.
קטנות על בנות
1. היה ממש נחמד אם לראיין דילן דיווידסון שאלייז'ה מתאבסס עליו כל כך, באמת היה פייסבוק כמו ש"בברוד סיטי" באמת פתחו בלוג בישול איטלקי בשם "Al Dante Dentist" ללינקולן. מבחינתי זה צריך להיות הסטנדרט החדש.
2. הגרסה הקולנועית של האנה כמובן חטובה יותר מהאנה עצמה. העולם הטלוויזיוני של "גירלז" בולע גם את גרסת המטא של הקולנוע ומצליח (שוב) בהרמת תחתונים אחת להביע סטייטמנט. מעריכה.
3. קיים חשש אמיתי בעיניי למצבה הנפשית של לוריין האובדנית. מצד אחד, היא עלולה לעשות לעצמה משהו. מצד שני, אני קצת רוצה שהיא תעשה לעצמה משהו ונחזור לבלות עם אבא של האנה.
