מוות בבאר שבע. זה נשמע לקוני, טריוויאלי, בנאלי. כאילו מדובר במותה של קשישה בדיור מוגן או של גבר בתאונת דרכים. אבל המוות שהיכה פעמיים בתחנה המרכזית בבאר שבע ב-18 באוקטובר 2015 לא היה בנאלי. זה לא היה מוות בשיבה טובה, לא ממחלה, לא משמיים. שני אנשים צעירים נהרגו בבאר שבע, בכוונת מכוון, בשני מקרים עוקבים שחשפו רוע ואכזריות בלתי נתפסים.
"מוות בבאר שבע", שזכה בשבוע שעבר בפסטיבל דוקאביב ושודר אמש בyes דוקו (וזמין לצפייה גם ב-yes VOD), הוא תיעוד-שחזור-תחקור מצמרר ומחריד של אחד הרגעים המכוערים שידעה החברה הישראלית מעודה. מי שנחשף לראשונה לצילומי הלינץ' המזעזע שנעשה בעובר האורח האריתראי הבטום זרהום בליל הפיגוע בבאר שבע ולא יחוש קבס לעומתם צריך לבדוק את נפשו. מי שכבר נחשף לצילומים אלו (ולקשים מהם, שהועברו באותו לילה בטלפונים הסלולריים וברשתות החברתיות) יחווה זאת בוודאי כטראומה חוזרת. הזמן (הקצר יחסית) שעבר מאז הפיגוע, מסתבר, לא הקהה את הזעזוע.
איך זה שכוכבי אחד מעז?
"מוות בבאר שבע", שיצרו טלי שמש ואסף סודרי (שכבר יצרו ביחד עם סדרת סרטי "התעוררות" המצוינת), ערוך במבנה רשומוני שמשחזר את אירועי אותו לילה מבעד לסרטוני מצלמות האבטחה והטלפונים הסלולריים ולעדויותיהם של כמה מהאנשים שנכחו במקום: חייל שנפצע, עובדת בתחנה שנזעקה לעזרת הפצועים והחייל ההרוג עומרי לוי, קצין שב"ס שהגיע למקום ו"ניטרל" את זרהום, צעיר שהגן על האריתראי מפני ההמון, מוכר פלאפל ערבי שתיעד את האירוע במצלמתו, וחייל שחיסל את המחבל (ובנוסף, שיחה קצרצרה עם אחד מקרובי משפחתו של זרהום). מבלי להמעיט בערך חלקו הראשון של הסרט, המתעד את ההתרחשות לפני כניסתו של זרהום לזירה, ברור שעיקר כוחו של "מוות בבאר שבע" טמון בחלקו השני ועוכר השלווה. במידה מסוימת, החלק הראשון נועד לבנות בראשו של הצופה את תמונת המצב הכאוטית שלתוכה נקלעו זרהום, מבצעי הלינץ', מי שהגן עליו ומי שעמד מנגד. כל העדים מתארים את המהומה שהתפתחה במקום, ומתוך כל אלו עולה בבירור הקושי להבין כראוי את תמונת המציאות. ואף על פי כן, כשלתוך תמונת המציאות מוטל זרהום הגוסס, הלב והראש מסרבים לקבל את הרוע האכזרי שזולג לתוכה.
שני הגיבורים המרתקים ביותר בסרט הם קצין השב"ס רונן כהן (נגדו הוגש כתב אישום בפרשה) ומשה כוכבי, צעיר חובש כיפה שמתנדב בקיבוץ סמר והיה בדרכו לעבודתו באותו ערב. אלו הם שני קצותיו של האירוע בבאר שבע: מצד אחד גבר מבוגר, חסון, עובד ציבור ונציג הממסד, שחש לדבריו לעזור בטיפול באירוע ומצא את עצמו, בשיאו, מטיח ספסל בזרהום ("מניח", כלשונו – אני לא מאחל לאיש מכם שיניחו עליו משהו כפי שכהן מניח את הספסל על האריתראי) ובועט בו; ומולו צעיר צנום בשנות ה-20 לחייו, כיפה מידלדלת לראשו, מתרוצץ בסערת נפש סביב זרהום ומנסה להדוף את אלו שמבקשים לפגוע בו. השניים אף מתעמתים (זה מזיז את הספסל, זה "מניח" אותו שוב במקומו) עד כדי דחיפות. נחשו מי מהם מוצא את עצמו על הרצפה.
גרסתו של כהן נפתחת בגילוי של כוונות טובות, מחויבות ואומץ לב, אבל קורסת במהירה לאי דיוקים (בלשון המעטה) שלא עולים בקנה אחד עם התמונות, עם המציאות, ואפילו עם עצמם (רגע הוא מספר ש"לא נגעתי בו", רגע לאחר מכן הוא מתוודה על בעיטה; רגע הוא מצטער שנכנס לתחנה, רגע לאחר מכן הוא "לא היה חי עם עצמו" אם לא היה נכנס). הבאת הגרסה הזו היא הישג אדיר של היוצרים; כהן לא היה המתעלל הבולט והאלים ביותר בזרהום, אבל הוא זה, כדבריו, שהיה שם "עם דגל ישראל על החולצה".
כהן הוא נציג מיעוט המתעללים (ארבעה אנשים הועמדו לדין). מוכר הפלאפל חוסני קומבז הוא נציג הרוב שעמד, צפה וצילם את הנעשה בטלפון הסלולרי. אבל כוכבי הוא כמעט יחיד במינו באירוע. העמידה – ליתר דיוק, ההתרוצצות האמיצה שלו נגד ההמון מעוררת התפעלות ומעוררת השראה. כוכבי מעניין במיוחד לא רק משום שעמד כמעט לבדו מול המתעללים (איך זה שכוכבי אחד מעז?), ולא רק משום שהוא חובש כיפה. הוא מעניין משום שאי אפשר לבטל אותו כיפה-נפש. כמו כל הסובבים אותו בתחנה המרכזית, גם הוא האמין שזרהום הוא מחבל – ואף על פי כן הוא הגן עליו, או כפי שהוא מנסח זאת בחוכמה: הגן עליהם. "אני חייב להציל את האנשים האלה", הוא משחזר, "הם משחיתים את הנפש שלהם".
על אף ש"מוות בבאר שבע" מבקש במפגיע שלא להיות שיפוטי כלפי האנשים שלקחו חלק באירוע, הוא מציג משל מוסרי מטריד, וכמעט בלתי אפשרי להימנע ממתיחת קווי הדמיון בינו לבין אירוע הירי בחברון של החייל אלאור עזריה (בשני המקרים, אגב, היה שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון מראשוני אישי הציבור שהשמיעו את קולם). על אף מורכבותה של המציאות, "מוות בבאר שבע" מציג את החברה הישראלית ברגע של שפל מוסרי מביש וחוויית הצפייה בו לא רק מזעזעת, אלא גם מדכדכת. ועם זאת, שתי סיבות הופכות אותו לחובת צפייה; האחת היא הצורך להביט במציאות נכוחה כדי לתקן את פגמיה. השנייה היא הנחמה וההשראה שבמשה כוכבי.
למה ירו בהבטום זרהום?
ובכל זאת, עניין אחד פוגם בשלמותה של היצירה, והוא אותו עניין שעדיין פוגם בשלמות התמודדותה של החברה הישראלית עם הלינץ' בבאר שבע. דווקא עבודת התחקיר המעולה שהצליחה לקבץ את קהל העדים המרשים בסרט מבליטה את היעדרו של הגיבור הבולט והמוכר ביותר באירוע: קצין הביטחון הבדואי זיאד אעסם שירה בזרהום ואף התראיין לכלי התקשורת באותו ערב (מאוחר יותר התברר כי זרהום נורה גם על ידי שוטר מג"ב וחיילת). קידר וסודרי סיפרו בראיון ל"ידיעות אחרונות" שחברת האבטחה לא אישרה לאעסם להתראיין, וכך נוצר חלל משמעותי ברצף הנראטיבי שמגולל הסרט. הירי בזרהום הוא נקודת מפתח בסיפור הלינץ'; אפילו כוכבי מספר כי הניח שמדובר במחבל מכיוון שהוא היה ירוי.
העובדה שדווקא נקודה קריטית זו נותרת בסימן שאלה מעיבה במשהו על הבנת האירוע. הלינץ' בבאר שבע נחקר במשטרה, וכתבי אישום הוגשו, כאמור, נגד ארבעה מהמשתתפים בו (אם כי רק באשמה הקלה יחסית של "חבלה בכוונה מחמירה", והם אף צפויים להגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות). מה שלא טופל כראוי הוא מותו של זרהום, שעל פי בדיקת המכון לרפואה משפטית לא נגרם כתוצאה מהלינץ', אלא כתוצאה מהירי (אפשר לתהות, כמובן, מה היה קורה לו זרהום היה מקבל מיד טיפול רפואי ולא מופקר לגסוס, ומבחינה זו הלינץ' אולי לא גרם למותו, אבל הוא בהחלט היה וידוא הריגה). לא כדור תועה בודד פגע בזרהום; שבעה קליעים מדויקים פילחו את גופו. מדוע אדם לא חמוש, שנמלט ממחבל כמו כל אדם אחר סביבו, נורה בשבעה כדורים? על השאלה הזו לא זכה הציבור למענה עד היום. אולי משום שכולנו יודעים את התשובה. אולי משום שכולנו יודעים שהיא תמלא אותנו בושה.