הספורט הישראלי הוא ההוכחה האולטימטיבית לכך שהמציאות היא הפרודיה הטובה ביותר של עצמה. שלמה שרף מבקר משחק כדורגל מבלי לצפות בו, יו"ר ההתאחדות לשעבר קורא לתקשורת לפתוח מנגלים אחרי ניצחון של הקבוצה הפרטית שלו, ריב הזוי בין שחקני כדורגל לשעבר מפוצץ משחק הוקרה לזכר ניצן שירזי ז"ל, חגיגות מין ערב משחקי נבחרת, משחק השרוכים, לה פמיליה, והשערוריה הגדולה מכולן - דני נוימן.
לפיכך, סדרת המערכונים החדשה "אנחנו במפה" לקחה על עצמה משימה כמעט בלתי אפשרית. כיצד ניתן לעשות פרודיזציה לפרודיה הטובה מכולם? איך בונים סאטירה מתוך מציאות המתעלה על כל תסריט בדיוני?
הסדרה, לפחות לפי הפרק הראשון שלה, בהחלט נמצאת על הדרך הנכונה. כבר בהודעה ששוחררה לעיתונות טרם עלייתה לאוויר ניכר כי יוצריה – אלי בן דוד ("בובה של לילה"), אדר מיקום ועמרי עמית - השתדלו להרחיב את קהל היעד אל מעבר לקליקה הגברית המצומצמת שאימצה את "בובה של לילה" כקאלט. "למרות ש'אנחנו במפה' עוסקת בעולם הספורט הישראלי, היא איננה פונה רק לחובבי הספורט שבינינו", נכתב בקומוניקט. "אין בה חיקויים של דמויות אמיתיות ואין צורך בידע מוקדם. התכנית עוסקת באופן כללי ומצחיק בתחלואים של הספורט, שהם בעצם התחלואים של החברה הישראלית כולה שכל אחד מהצופים והצופות יוכל להתחבר אליה בקלות".
אלא שבמהלך הזה הצליחו היוצרים לא רק לפנות למכנה משותף רחב יתר, אלא גם להפוך את יצירתם לטקסט סאטירי המישיר מבט למציאות במקום לברוח למחוזות הנונסנס. דווקא בגלל שבסדרה אין חיקויים של דמויות 'אמיתיות' – מהסוג שעליו נשענה קודמתה במשבצת סאטירת הספורט "בובה של לילה" - היא מחויבת להיות הרבה יותר אמיתית. הדמויות המופיעות בה מגיבות באופן ישיר לרעות חולות בספורט הישראלי, ועל מנת לעגן אותן במציאות שוב ושוב, כל מערכון מלווה בציטוט מהעיתונות הישראלית המגדיר את התופעה שאותה הוא מבקש לבקר.
מערכון המאמנת (בגילומו של שלום מיכאשווילי) הרודה במתעמלות שלה לשמור על גזרה אנורקטית מבוסס על דבריה של אילה ויגדורצ'יק, מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית לשעבר, שאמרה לגיל ריבה: "בלילה היינו סוגרות את המקרר עם סלוטייפ". המערכון שבו שופט (מוני מושונוב) מוחל באופן סדרתי לצמד אוהדים אלים וגזעני (ציון ברוך ואסי ישראלוף) כדי להספיק לאכול את הסלמון בקפיטריה לפני שיתייבש, מבוסס על ההבחנה כי הכדורגל הישראלי מתאפיין ב"יותר אלימות, יותר גזענות, פחות אכיפה" שפורסמה ב"ישראל היום". חילופי הנגיעות ההומו-אירוטיים בין שני שחקני כדורגל בחדר ההלבשה (מיכאלשווילי וברוך) הינו תגובה ישירה לציטוט שפורסם ב-mako מפיו של שחקן כדורגל ישראלי בעילום שם: "כדורגל זה החיים שלי. ואם זה אומר להישאר בארון – אז כנראה שזה הגורל שלי".
המשמעות היא ש"אנחנו במפה" הוא טקסט פוליטי לכל דבר. הסדרה נכנסת באלימות, בגזענות, בהומופוביה, בסקסיזם ואפילו במשטרת ישראל. כאשר מדובר בבידור הפונה בעיקר לחובבי ספורט ישראלי, אין לקחת זאת כמובן מאליו. בן דוד ו"מה קשור" מפסידים באופן מודע קהל הנמנה עם הנתח הגזעני והסקסיסטי של חובבי הספורט בארץ (ובואו לא נעבוד על אף אחד, לא מדובר בקומץ), ובתמורה, כאמור, מרוויחים סאטירה מעולה עם פוטנציאל לפרוץ את קהל היעד המסורתי שלה.
אפשר להגיד שיוצרי הסדרה מבינים היטב את מה שהבינו ב"ארץ נהדרת" כבר לפני כמה שנים: סאטירה מצחיקה היא סאטירה בלתי מתנצלת. המהלך האמיץ של "אנחנו במפה" לא גורע מהדאחקות, אלא דווקא מחזק אותן. המערכונים הנכנסים בעיתונות הספורט ובמשטרת ישראל, למשל, פשוט קורעים מצחוק. במקביל, ניכר כי "מה קשור" (עם תגבורת של מושונוב, צחי גראד וירון ברלד) אמנם שוחים במים המוכרים להם, אך בהשוואה לגרסתם המתחנפת ב"הישראלים", השלישייה עברה תהליך משמעותי של התבגרות.
אם כך, נראה ש"אנחנו במפה" הבינה בעצמה שפארודיזציה של הספורט הישראלי היא עניין בלתי אפשרי. המסך שלנו דורש דווקא את הפוליטיזציה שלו.