מעטים היוצרים שהיו מסכימים ללהק את יהושע סובול לתפקיד בסדרת הטלוויזיה שלהם. כותבים הרי ידועים בקנאות העיוורת ליצירתם, ומי רוצה שמחזאי וסופר כמו סובול (בעל רפרטואר נאה גם כבמאי) יתייצב לו בסט ויתחיל לשייף דיאלוגים. אבל דרור סבו, יוצר הסדרה החדשה "הצורף", היה נחוש לגייס את סובול – והרוויח, בסופו של דבר, שחקן ממושמע למדי. "כשפנו אליי הייתי טיפה מסויג, כי אני לא שחקן מקצועי", מספר סובול בן ה-76, שזה תפקידו הראשון בטלוויזיה. "אבל אז פגשתי את דרור, ושמעתי קצת מה אני אמור לעשות, ובסוף נהניתי מהעבודה. מעניין להתנסות בזה ככותב, כי אתה צריך לראות את הדברים מהצד השני".
לא רצית להביא משהו מהניסיון שלך ככותב וכבמאי?
"התייחסתי לטקסט כאל דבר נתון שאני לא משנה בו מילה. הסרתי מעצמי כל אחריות לדברים שנאמרים. לקחתי אחריות רק על הדמות שאני אמור לעשות. ככותב אני אחראי לכל מילה, לכל מעשה שהדמות עושה. פה הרגשתי את ההפך הגמור – שמישהו כתב ודמיין, ואני צריך להתמסר לידיים שלו. במקום מסוים זה קל יותר מלכתוב, כי אתה מרגיש שאתה לא מחויב לשום דבר - לא לדמויות האחרות ולא למסר שנובע מהסיפור כולו. אתה אחראי לדבר אחד: להביא את הדמות שלך בצורה הכי בהירה, מורכבת ונכונה. שחקן לא צריך לשאול את הבמאי מה המסר של היצירה. הוא צריך לדעת רק מה שהוא צריך לעשות כדמות. אם הוא ינסה לקחת אחריות גם על המסר הכללי, הוא יהפוך לשחקן שפועל לפי אסתטיקה של 'בואו אני אראה לכם מה אני רוצה להגיד', וזו אסתטיקה שלא מעניינת לטעמי".
מה השוני הבולט ביותר שנתקלת בו בעבודה על סט טלוויזיוני בהשוואה לעבודה שאליה אתה רגיל בתיאטרון?
"הרגשתי פחות מתח בעבודה מול מצלמה. כל מה שאתה צריך לעשות זה להתעלם מקיומה. בתיאטרון אתה מודע לנוכחות של קהל. אתה לא יכול להתעלם מזה, כי אתה שומע, מרגיש ונושם אותו. על הבמה גם אי אפשר לחזור ולעשות את הדברים פעם נוספת. מה שאתה עושה, זה מה יש. כל העניין של משחק מול מצלמה הוא 'להיות'. על הבמה זה לא מספיק".
איך היה לשחק מול אדיר מילר, המגלם את הגיבור בסדרה?
"לא הכרתי אותו לפני כן באופן אישי. על הסט, כל מה שהייתי צריך לעשות זה להגיב אליו. בכלל, לשחק נכון זה להגיב. במקרה הזה הדמות של אדיר באה להתייעץ עם הדמות שלי, רופא מומחה, כשהיא טעונה בחרדה רבה. אדיר הביא את זה באופן עוצמתי, אז היה לי ברור איך להגיב לזה במסגרת התפקיד שלי".
"חבר כנסת שטוען שהיה במצב של חצי הכרה צריך ללכת לבדיקה"
"הצורף" (היום ומדי חמישי ב-22:15 ב-HOT3) היא דרמת מתח המגוללת את סיפורו של ארי מילוס (מילר), פסיכיאטר מומחה להפרעות שינה הסובל מסהרוריות. לילה אחד מילוס נרדם במיטתו ומתעורר כמה שעות לאחר מכן בבר תל אביבי, ללא שמץ של מושג כיצד הגיע לשם. בתגובה, מילוס פונה לפרופ' קוגמן (סובול) בתקווה שיצליח להניח את דעתו.
"זו סדרה שעוסקת בתודעה מעורפלת. השאלה שעולה ממנה היא כיצד אנחנו כפרטים וכציבור יודעים מה אנו עושים ואיך אנו פועלים. קח לדוגמה את האנשים שאחראים על הלינץ' בפליט האריתראי הפטום זרהום. הם מסתכלים על התיעוד של מה שהם עשו ולא מבינים. הם עומדים מול התמונות האלה חסרי אונים. בתגובה, החברה הישראלית עושה בדיוק מה שהדמות שלי עושה בסדרה. פרופ' קוגמן מנסה לשכנע את הגיבור שהכל בסדר אצלו, במקום להגיד לו שיבדוק את עצמו ביסודיות. בחברה הישראלית יש קונצנזוס שלפיו הלינץ' פסול, כי בסופו של דבר התברר שהקורבן הוא לא מחבל ערבי. אבל לקחת ספסל ולרסק את הראש למחבל שכבר שוכב כנוע על הרצפה זה בסדר?".
"יש סממנים של תודעה מעורפלת בחברה הישראלית", ממשיך סובול. "זו חברה שאיבדה את ההכרה לגבי המשמעות של הדברים שהיא עושה. קח לדוגמה את ינון מגל והסערה שהתעוררה ממש עכשיו (סביב הטרדות מיניות לכאורה של עובדות "וואלה!" - ג.פ). הוא מנסה לטעון שהוא היה תחת השפעה של אלכוהול. אם ככה הוא מרגיש כשהוא שותה קצת, אז שישמור על הידיים בכיסים במקום לגעת למישהו אחר באיברים אינטימיים. חבר כנסת שטוען שהוא היה במצב של חצי הכרה צריך ללכת לבדיקה רצינית מאוד. אם לא היית בהכרה מלאה, אז אתה סכנה לציבור כשאתה נמצא בכנסת".
איפה לדעתך נמצאת היום התרבות הישראלית, תחת שרביטה של השרה מירי רגב?
"אני חושב שהשפעתה של רגב עוד לא ממש ניכרת. מי שנבהל, ופועל תחת הפחדים שאולי היא ניסתה לעורר, אני מרחם עליו. מלבד זה, אני חושב שהתרבות הישראלית כבר זמן ממושך נמצאת בהכחשה. היא התמכרה להווי ובידור, וזה מעיד על כך שהיא בנסיגה. התרבות נמצאת במצב של התרחקות מהמציאות, שהוא מצב נוירוטי. זה נובע מכך שכחברה אנחנו לא מוכנים לקחת על מה שנעשה בשמנו, ובוחרים להעמיד בראשנו אנשים המטפחים בנו את הנטייה לברוח מאחריות. לוי אשכול אמר פעם שאנחנו הישראלים משחקים את התפקיד של שמשון הנעבעך. כלומר, אנחנו שמשון, אבל משחקים את המסכן והאומלל של השכונה. זה מה שקורה בחברה הישראלית בשנים האחרונות. אנחנו המקרבנים, אלה שמחזיקים עם אחר במצב של דיכוי, אבל עוסקים בהתקרבנות ובהאשמת כל העולם. הדבר הירוד ביותר מבחינה מוסרית, לדעתי, שאתה כמקרבן משחק את תפקיד הקורבן".
אתה מזהה את הנטייה הזו גם בתיאטרון הישראלי?
"כן. תספור כמה מחזות זמר מיושנים התיאטרון הישראלי מנסה להחיות. לוקחים מחזות רציניים של ברכט והופכים אותם למחזמר חסר שיניים או עם שיניים תותבות. דוחפים לזה תיאטרליות יתרה, מזמררים ומרקידים את הלהקה לצורך או שלא לצורך. מה שיוצא זה אופרה בגרוש".