כמעט השתנתי על עצמי כשגיליתי, במהלך כתיבת הטור, כי במצוק זקנתם ניסו סביי המגה-יקים והרציונליסטים עד כאב בימים כתיקונם, להיעזר בסגולותיו המרפאות של אורן זריף. באופן מפתיע, הממבו-ג'מבו הפארא רפואי לא עבד ושניהם, נכון לכרגע, מתים.
מה יש בזריף שגורם לצופים להכתיר אותו כסטאר של העונה? הוא לא חתיך כמו דן שפירא, לא נגיש כמו נירו לוי ולא מנפק פנינים לשוניות כמו רון שובל ("מה אתם באים עם בורות של לא-פרגון?"). ובכל זאת. זריף כנראה היה מייחס את פופולריותו הנוסקת לשקעים ברומטריים של אנרגיה קוסמית, אבל מאיפה שאני באה, לפני שמערבים את הקוסמוס בוחנים את צרכי הקהל.
לא אחת כונה זריף "גאון שיווקי". גם מי שחולק על החלק הראשון, לא יכול לערער על השני. אם הבחור משקיע במטופליו חצי מהאנרגיות שהוא מקצה לפרסום, המחלקות הגריאטריות והאונקולוגיות צפויות להפסדים כבדים השנה. התוצאה היא שיותר מכל שם אחר בנבחרת, הכוללת אושיות תרבות ואנטי-תרבות ידועות ביותר, זריף הוא המוכר מכולם, וזאת למרות שבניגוד לשאר מעולם לא הופיע באופן קבוע על במות או מסכי טלוויזיה.
עם הפלוס ההתחלתי הזה, מגיע זריף אפוף מיסתורין – ברוכה או לא ברוכה הבננה שבאה תחת ידיו? זאת יגידו רק ימים ותיאום המס הבא של תום קשתי. חברי הנבחרת מסתלבטים עליו חופשי, אבל גם דואגים להיזהר לידו. במילותיו של דומינגז "לא יודע, מפחיד אותי".
כאן בדיוק קבור התרנגול המהופנט. אי אפשר לומר בוודאות שום דבר לגבי זריף פרט לעובדה שהוא נראה ומתנהג כהכלאה בין דון דרייפר לגואל רצון. הוא מגלם בתוכו הבטחה לפתרונות אינסטנט קסומים וזה, יותר מהכל, מבטיח לו את אהדת הקהל, או לפחות את תשומת ליבו.
בעולם שבו תחרויות ריאליטי נהיו כביש עוקף טיפול פסיכולוגי והאמירות המצוטטות ביותר נכנסות ב-140 תווים, לא פלא שאורן זריף כובש את הפריים טיים. הוא לא רק עוף מוזר לאללה, הוא עוף שמציע את העולם כולו ב-45 שניות, והצחוק שהוא מעורר מהול תמיד בתהייה אודות האפשרויות המגולמות לעושר והצלחה מסחררים בנגיסת תפוח בודדה.
רק מה, כשטיפוס כמו זריף מברך אתכם בעושר והצלחה, הוא בדרך כלל לוקח 90% עמלה לעצמו.