מה גורם ל-17 נשים להתנתק מהמשפחות שלהן ולהתמסר לגורו מבוגר ומזוקן שרוצה לשכב עם כל דבר שזז? מה גורם להן לציית לכל פקודותיו, להעריץ את האדמה עליה הוא דורך, לעבוד בפרך כדי לפרנס אותו, לתפור לו גלימות מוזהבות, לקעקע את שמו ופניו על גופן, להביא לו לעולם 42 ילדים שכולם נושאים את שמו בנגזרות שונות (אדוננו הגואל, אדונית הגואל, אדון-אל הגואל, רצון-אל הגואל, היורש מגואל, דוקטור הגואל ועוד)? לשאלות האלה לא תמצאו תשובה בסרטה החדש של נילי טל, "חרוט בגופי", שישודר הערב ב-yes דוקו (והוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון). הנשים מספרות שהיו תחת כישוף, שחשבו שיש לו כוחות, שהוא שלט בהן. הן מוצגות אך ורק כקורבנות, ואף על פי שברור שהן גם כאלה, האופציה שיש להן אחריות מסוימת על המעשים שלהן כנשים בגירות שיכלו לעזוב בכל רגע אם רק חפצו בכך, לא נלקחת בכלל בחשבון.
מתוך סך הנשים שהיו לרצון, הסרט מתמקד בארבע: האם, שולי ברזילי, שהפכה ליד ימינו של רצון, ושלוש בנותיה - שרי, אילנית וגלית – אותן שכנעה האם להפוך לשפחות של רצון. אחת מהן, גלית, הייתה רק בת 15 כשרצון אנס אותה לראשונה. עם זאת, נושא האחריות של האם ששידלה את בנותיה לקיים יחסי מין עם בן זוגה עולה רק באופן מרומז ומבלי להפנות לעברה אצבע מאשימה ("פישלתי", היא מודה לקראת הסוף באנדרסטייטמנט של השנה). נילי טל בחרה שלא לציין בכלל האם התנהלה נגד האם חקירה משטרתית, האם הוגש נגדה כתב אישום, ואיך זה שהיא חמקה בלי עונש. במקום זה היא הפכה אותה לגיבורת הסרט ולזו שפותחת אותו, אף על פי שהיא דמות שלא ניתן להזדהות איתה. חלק מהנשים שמוצגות בסרט נטשו את ילדיהן והעבירו אותם לחזקת המשפחה, אבל חטאן מתגמד לעומת זה של אותה שולי, שעודדה את בתה הקטינה להיאנס על ידי רצון שוב ושוב בזמן שהוא מכסה את פניה הדומעות בכרית.
אהבה ממבט ראשון
זה סרט ששווה צפייה, בעיקר בגלל שהסיפור כל כך מטורף ומשום שהחומרים הביתיים שצילמו נשותיו של רצון מספקים הצצה נדירה ומרתקת לאורח חייהם המשותפים. הבעיה היא בחומרים שטל עצמה צילמה ובבחירות האמנותיות שלה. תחילה, באופן שבו היא בחרה לספר את הסיפור – כמלודרמה מציצנית ולא כסרט רציני ומעמיק שמנסה לרדת לשורש תופעת הכת (באחת הסצנות המצלמה עוקבת במרץ אחרי קול של נהי במסדרונות בית החולים, כדי שחס וחלילה לא יפספסו שוט של מישהי בוכה). חסר בסרט הזה נרטיב קוהרנטי שיעזור לנו להבין טוב יותר את התהליך שהנשים האלה עברו, במקום לקפוץ בפשטנות מרגע הפגישה שלהן עם רצון לרגע שבו כולן כבר מאוהבות בו וגרות איתו. חסר מידע נוסף על רצון: מאיפה הוא הגיע, מה הוא עשה לפני שהפך למנהיג כת, והאם הוא בכלל אדם שפוי? חסרים ראיונות עם נשים נוספות ועם ילדיו של רצון, שכיום רבים מהם בגירים.
כדאי להתעכב לרגע גם על העשייה עצמה. כמו הרבה סרטים דוקומנטריים ישראליים, כך גם "חרוט בגופי" מזכיר באסתטיקה שלו כתבת תחקיר טלוויזיונית יותר מאשר סרט תיעודי קולנועי. הבחירה לא לצלם את הנשים באולפן שישרה אווירה ניטרלית על הראיונות, אלא במקומות אקראיים (לפעמים בבתיהן, לפעמים ברחוב, לפעמים ליד שולחן פיקניק), ומבלי כל הקפדה על העיצוב האמנותי, צורמת עד מאוד. גם הנוכחות של הבמאית בהרבה מהסצנות מיותרת, שלא לדבר על הפסקול המקושקש והטקסטים בפונט אריאל שמופיעים לאורך הסרט. זוהי עשייה עצלה, חובבנית ומפוספסת, שמזכירה את הדרך שבה עשו סרטי דוקו בשנות ה-80.
חברה שראתה את הסרט בפסטיבל דוקאביב האחרון, הראתה לי פלייר שחולק לה מחוץ לאולם, ובו נכתב "את נימפומנית? את שקרנית? המשטרה תיתן לך דירה! רק תגידי שאת ניצולת כת!". מסתבר שהפליירים האלה, שבהן נשותיו של גואל רצון מוצגות כרודפות בצע, מין ופרסום, חולקו לכל מי שנכנס להקרנה על ידי נשותיו של מנהיג הכת דניאל אמבש, ובכל כתבה על רצון יש לפחות כמה טוקבקיסטים בתשלום שכותבים תגובות בגנותן (חפשו אותם כאן למטה). אין בביקורת הזו על "חרוט בגופי" כדי להצדיק את מעשיו הנפשעים של רצון, כמובן. הבעיה היא שמי שנכנס לסרט עם הרבה שאלות בנוגע לפרשה, מוצא את עצמן יוצא עם אותן שאלות בדיוק.
