התואר הרשמי של רפי מלס הוא שוטר בשכונת קריית משה ברחובות. בפועל מדובר באיש שמתעקש לתת לתושבי אחת משכונות המצוקה הגדולות ביותר בישראל תקווה לעתיד טוב יותר. הבמאי איתמר חן יצא איתו לסיור לילי במקום שכולם העדיפו לשכוח וחזר עם סרט יוצא דופן
איתמר חן | mako | פורסם 15:35 28.10.13
איתמר חן, יליד 1983, הוא בוגר ביה"ס סם שפיגל בהצטיינות. סרטו התיעודי הראשון, "המורה אירנה", היה סרט הפתיחה וזוכה פרס העריכה של פסטיבל דוקאביב 2010. סרטו "משמרת לילה" השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל חיפה האחרון (2013) וזכה בציון לשבח. בטור מיוחד לקראת הקרנת הסרט הוא מתאר את התהליך שהוביל ליצירתו:
הסרט "משמרת לילה" הוא תוצאה של פנייה לא נכונה שלקחתי והביאה אותי לגמרי במקרה לשכונת קריית משה. באותה תקופה הייתי בשלבי סיום של יצירת סרטי הקודם, "המורה אירנה". לא חיפשתי עדיין נושא לסרט חדש, הרגשתי שזה קצת מוקדם בשבילי לשקוע במחויבות הרגשית שכרוכה בעשיית סרט דוקומנטרי. נסעתי לפגוש חבר שגר ברחובות והתבלבלתי בדרך. בין כל השכונות החדשות שהולכות ונבנות בעיר, נקלעתי לפתע לשכונה שבה הזמן כאילו עצר מלכת.
בלב השכונה נמצא מרכז מסחרי זעיר וחבוט: דגל אתיופיה, דוכן למכירת קלטות באמהרית, עוברים ושבים מדברים בשפה שאני לא מבין, מועדון אירועים אתיופי, גברים נשענים על מקל ומשחקים קלפים בצד הכביש. הכל אתיופי. לאן הגעתי? איך זה שלא שמעתי על המקום הזה? איך זה שבתוך העיר רחובות, במרחב שתחום בכמה שיכונים מתקיימת מדינה שלמה?
חזרתי הביתה נרעש. סיפרתי על השכונה, על המדינה החדשה שגיליתי, לכל מי שהסכים לשמוע. אף אחד לא הכיר אותה. התחלתי ללמוד קצת על ההיסטוריה שלה. גיליתי שקריית משה היתה מאז ומעולם שכונה הומוגנית. אף אחד כמובן לא הגדיר את זה באופן רשמי, אבל כמעט מדי עשור התחלפה בשכונה האוכלוסייה, וכמעט תמיד היא נשארה הומוגנית: פעם ניצולי שואה, אחר כך עולים ממדינות ערב, עולים מחבר העמים, ובעשרים השנים האחרונות - אתיופים. מצאתי שאין עוד מקום בארץ שחיים בו כל כך הרבה עולים מאתיופיה.
לילה בשכונת מצוקה שכולם העדיפו לשכוח|צילום: רן אביעדשוטר, עובד סוציאלי ויועץ נישואים
המידע הזה הספיק לי בשביל להבין שאני מוכרח להכיר את המקום הזה יותר מקרוב. חזרתי לשם, שוטטתי בין הסמטאות, לא יודע לאן פני מועדות. ככל שהמשכתי ללכת התגברה אצלי התחושה שאולי זה סתם מקום מנומנם, שאולי שום דבר מעניין לא קורה כאן. אבל אז בדרך החוצה מהשכונה, במפגש בין שני רחובות, ראיתי שוטר מקריא למישהו מכתב. לא יודע מה עבר לי בראש, אבל התקרבתי לשם. הייתי בטוח שהשוטר מקריא לאיש צו מעצר, אבל הוא תירגם עבורו מעברית לאמהרית מכתב שקיבל מהעירייה. השוטר הזה סיקרן אותי. ביררתי ואמרו לי שקוראים לו רפי, שהוא השוטר השכונתי, ושאני יכול למצוא אותו בתחנת המשטרה שמאחורי המתנ"ס או על הווספה שלו מסייר בשכונה.
למחרת כבר התייצבתי אצלו במשרד, בלי הרבה הסברים ניגשתי ישר לעניין, וביקשתי ממנו להתלוות אליו לאחת המשמרות. רפי הסכים. נכנסתי לניידת, וחגרתי את עצמי חזק. אני, שהשוטרים היחידים שאני מכיר הם שוטרים שראיתי בסרטים, הייתי בטוח שכל הלילה הוא ינהג במהירות מטורפת במרדף אחרי רוצחים וסוחרי סמים. להפתעתי, לא רק שרפי לא שלף את האקדח מהנרתיק במהלך כל המשמרת, אלא שהוא גם לא הפעיל את הסירנה ברכב אפילו פעם אחת. וככה, בניגוד מוחלט לכל תסריטי האקשן שרצו לי בראש, מצאתי את עצמי מסופח לעובד סוציאלי, טכנאי תיקוני טלוויזיה ויועץ נישואים. כולבויניק שבכל אחד מתפקידיו השונים והמשונים עושה בעצם תפקיד אחד ויחיד - מתווך בין תושבי השכונה לחיים בישראל.
בעקבות משמרת הלילה שהעברתי עם רפי הרגשתי שאני חייב לספר את הסיפור הזה, להראות איך נראים החיים בשכונה הזאת. הבנתי שהדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא לגרום לרפי לעשות את המסע ההפוך - לבקש ממנו להיות הפעם המתווך שלי לחיים בקריית משה.
