יש שאלה חוזרת בתרבות, שמשום מה אמורה להוות אינדיקציה לאופי ומופיעה בעיקר בהקשרים אמריקאים: עם איזו אישיות, חיה או מתה, היית רוצה לשבת לארוחת ערב? זו כמובן שאלה בעייתית, כי ככל שהאישיות ההיסטורית מעניינת יותר, כך היא נוטה להחליק בקושי בגרון, ואולי זו הסיבה שרוב העולם המערבי אוכל את ארוחת הערב שלו מול הטלוויזיה.

חגי לוי הגשים את הפנטזיה הזאת. בערך. בפרויקט הטלוויזיוני החדש והמדובר שלו, "המקוללים", שעלה השבוע לשידור בערוץ 8 של HOT, הוא מחיה אמנים והוגים מיתיים ודטרמיניסטיים, שחיו כאן לפני כמה עשורים טובים. ובמקום להזמין אותם לערב קישים, הוא חוזר בזמן לגיל 17 ופוגש אותם כנער דתי במשבר אמונה.

המקוללים (צילום: שרק דה מאיו)
מפגש עם גאונים שנדחקו לשולייים|צילום: שרק דה מאיו
פנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי ואביבה אורי, היו דמויות מסוכסכות ומיוסרות אך גם פורות וממגנטות. האמנות וההגות ששלטו בחייהם דחקו אותם לא אחת לקצה, לשולי החברה, לעמדות של נביאי זעם נלעגים ונערצים בה בעת. המרכיב האפל בנפשם מושך ודוחה את חגי הצעיר, שמסתנוור מהם בסוף גיל ההתבגרות ומתחיל לפתח כעס ופקפוק בדרכיהם הטוטאליות עשור מאוחר יותר. הוא מתווכח איתם והם איתו, והשאלה האם דמות האמן המקולל בכלל רלוונטית לימינו מהדהדת בכל פרק.

התהיות העיקריות סביבן חג הפרויקט אולי אופייניות לגיל ההתבגרות, אבל לא מפסיקות להיות כבדות ומורכבות רק כי גבהנו, מצאנו עבודה והפסקנו לשאול אותן: מהי משמעות החיים, מה תפקיד האמנות ואיפה עוברים גבולות המוסר? אל תצפו למצוא את התשובות בדוקו-בדיוני, אפילו להתחקות אחר השאלות מצריך ריכוז גבוה, אבל זה בכלל לא העיקר. הרי זה לא כל יום שהטלוויזיה שלכם דנה בסוגיות האלו מבלי שתרגישו את הזמן עובר.

האופן בו "המקוללים" משלב אלמנטים של דוקו ודרמה מתוסרטת מבריק ותקדימי לגמרי, ולכן הוא קצת מפיל בפח את צופיו, ואפשר לתהות לגבי התועלת בכך. מצד אחד, אף אחד לא אוהב להרגיש שעובדים עליו; מנגד, רובם המוחץ של הצופים בפרק הראשון לא מנחשים שמדובר בשחקנים ומשוכנעים באמיתותו המוחלטת של הסיפור (כן, גם כותבת שורות אלו), וזה, חייבים להודות, בכל זאת מחזק את כוונת המשורר.

אחרי "בטיפול" כל העיניים נישאו אל לוי, ובאזז הכרחי היה מקיף כל פרויקט שהיה בוחר לעשות. יכול להיות שרובד האשליה של "המקוללים" הוא גם קצת אצבע משולשת לקהל שעלול לחטוא במחשבה שהוא מכיר ויודע (ואולי אף חש בעלות מסוימת) על עבודתו של לוי. כך או כך, טשטוש הגבולות כל כך מחושב ועשוי לעילא שמוכרחים לשים את האגו בצד ולהתפעל מהמניפולציה.

המקוללים (צילום: שרק דה מאיו)
מורשת מלאה בסימני שאלה|צילום: שרק דה מאיו
"המקוללים" היא סדרה אדירה כי היא מורכבת מבפנים ומבחוץ. הז'אנר החדש והמשונה שיצר לוי גורם לצופות ולצופים להגיב אליו לא פחות מאשר התוכן שמנפיקות הדמויות המטלטלות המונצחות בו. בתור עם שמאוהב בקונספט המורשת ומדביק אותה לכל פוליטיקאי שהחזיר את נשמתו (וגם כמה שלא), מעניין להיזכר שמורשת יכולה להיות גם רצופה סימני שאלה מענים במקום סלוגנים מתחרזים. זה אולי לא החומר הכי קל לארוחת ערב, אבל זה בהחלט ייתן לכם משהו לדבר עליו אחריה.