חיים יבין מגיע להתראיין (תמונת AVI: מתוך תכנית קיציס, שידורי קשת)
דינוזאור כועס|תמונת AVI: מתוך תכנית קיציס, שידורי קשת
שוט של הקרמלין וידיים מונפות מעלה. כך נפתח הסרט "הישראלים החדשים" של רודיאון-ראובן ברודסקי וחיים יבין, ששודר בשבוע שעבר בערוץ 10. שניות לאחר מכן כבר נשמע קולו הסמכותי של יבין, שמציג את מי שיתגלו מאוחר יותר כרוסים הטובים והציונים של הניינטיז, אלו שהשתוקקו ועלו ארצה בהמוניהם. יבין מרוצה מהם: "לעולם לא אשכח את מראה הידיים המונפות אל-על, שביקשו, התחננו לקבל את הנייר הנכסף, את הוויזה הכל-כך מבטיחה של הכניסה לארץ ישראל. זה היה בשבילי רגש אדיר".

"הישראלים החדשים" מבקש להתחקות אחר חיי ילדיהם של אותם מניפי-ידיים, שהובאו לישראל כמתבגרים וכעת מביאים ילדים בעצמם. קהילת דוברי הרוסית, כידוע, עלתה למדינה כקהילה מגובשת וחזקה דיה. כך יכולים היו בניה, בניגוד לבני העליות שקדמו להם, לוותר על קפיצת הראש לכור ההיתוך המעליב שקובע: תנ"ך, פלמ"ח, ומה שביניהם חרטא. זה אמור היה לאותת על חוסנה של החברה הישראלית, שיודעת מספיק על עצמה כדי להיות מסוגלת לחיות בשלום עם תת-תרבויות בתוכה. לרוע המזל, גם נוכחותו המרככת של ברודסקי לא מצליחה לגרום ליבין להשלים עם המצב המורכב ולוותר על כתב האישום בבגידה שהוא מטיח שוב ושוב בישראלים הצעירים ממוצא רוסי.

קשה להסביר מדוע יבין מבלה את רוב הזמן שבו אינו מקריין בצעקות על רוסים צעירים. רק חסר היה פלאטו שרון שיקפוץ מאחורי הכסאות ויטיח "מה אתה עשית בשביל מדינה?!". ומה באישום? ובכן, הצעירים אשכרה מעזים לשאוף להיות ישראלים, אבל לא רק ישראלים. הם מדברים רוסית עם הילדים ושולחים אותם לגן דו-לשוני, הם חוגגים את חגי ישראל עם מאכלי העדה, הם מרימים כוסית בערב השנה החדשה. "תבחרו!", מטיח בהם יבין, כאילו שמדובר בהכרעה בין מותגי פסטרמה. נדמה כי בכל רגע הוא עומד לשלוף מסמך רשמי ולדרוש מהם להישבע אמונים; אולי משם ליברמן קיבל את הרעיון.

דעתו של יבין איננה סובלת את רב-התרבותיות, למרות שזו מתרחשת כל העת ואין לו ממש מה לעשות נגדה. לכן, כמו דוד נטפל, הוא מנדנד במשך שעה למרואייניו עם השאלה "את מי אתה אוהב יותר": את אמא רוסיה או את אבא ישראל?

כור ההיתוך מאחוריך

חיים יבין (צילום: מתוך
מר טלוויזיה|צילום: מתוך "הישראלים החדשים"
ליבו של יבין נוטה אחרי כתבת טלוויזיה ממוצא אוקראיני, אולגה לביא, שמצהירה שהיא מעוניינת להתנער לחלוטין ממוצאה ולהיות ישראלית בלבד. לביא לא מצליחה למצוא עבודה שאיננה מוגבלת לסיקור רוסים, בשל המבטא שלה. יבין מנסה לעזור לה להפוך לקריינית: הוא מפגיש אותה עם בכירים בתעשייה, שמביעים את רצונם להעסיק אותה לפני המצלמה ולא עונים לשיחותיה לאחר מכן. גם אחרי שיבין חוזה בכישלונה של לביא, הוא ממשיך לטעון שהבעיה עם הרוסים היא בהם, ולא בחברה הישראלית.

יבין, שמשפחתו עלתה מגרמניה כשהיה בן שנה, מצהיר בסרט בגאווה כי הוא עצמו ויתר על תכונות היסוד של הייקיות: יושר, התנהגות נאותה, אדיבות ודייקנות. אמיתי, כהגדרתו. הוא שולח את ברודסקי הסורר לתנ"ך, לפינסקר ולאוסישקין, שרק אחריהם אולי יוכל "להבין אותי כמו שצריך. להבין לעומק את הישראליות".

אלא שהישראליות שיבין מדבר עליה עמומה כל כך עד שהדבר היחיד הברור הוא מה שאין בה: חפלות, סיגד, נובי-גוד. ולא יותר משפה אחת, חס וחלילה. כמו דינוזאור ממפא"י, יבין מסתובב ומגדיר לכולם מהו ישראלי על דרך השלילה, ודוחק בכולם להיכנס לקלחת המבעבעת שהוא מבשל, או לעוף מכאן בחזרה לפיזדייצ שלהם. יבין כל כך רוצה שמישהו יבין, והוא עצמו לא רוצה להבין. אולי זאת תמצית הישראליות שהוא מדבר עליה בעיניים כלות. 

עוד ב-Mako תרבות:


נטע ריסקין פורצת בגיל 38

ספר הצילומים "Israeli girls" מציג: נערות ישראליות, יופי אמריקאי

ממוצרט ועד הוקינג: סרטי הגאונים הכי טובים