האנטומיה של קרי: "הומלנד" מסיימת עונה מעולה

העונה הרביעית של "הומלנד" הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש מתוך מציאות שמוצתה כבר מזמן. היכחדותו המבורכת של ברודי העלימה גם את דרמת ה"בוגד או לא בוגד?" שאפיינה אותה בעונות הראשונות. המשימה הייתה ברורה – קונטרול אלט דיליט, להתחיל מחדש ולבנות מאפס עלילה שמתמקדת במה שכן נשאר: קארי מת'יסון ומלחמתה המתמשכת בטרור. מכיוון שהטרור בבית כבר די נוצח, הועתקה המלחמה אל מעבר לקווי האויב והשיער הבלונדיני כוסה בצעיפים ורעלות.

המפתח לצפייה נכונה ב"הומלנד" הוא פשוט - צריך לנתק אותה מכל ההקשרים הריאליסטיים שמנסים לדחוף לנו בעזרת אימג'ים אמיתיים של הילרי קלינטון וג'ון קרי. היא אולי מתרחשת במקומות שאפשר לאתר על האטלס כמו איסלמבאד, ומשתמשת במונחים חדשותיים כמו "מזל"טים" ו"טרור", אבל בסופו של דבר, וצריך להזכיר את זה לעצמנו פעם אחר פעם - מדובר בסדרת דרמה אמריקאית בדיונית. זה לא אמיתי, הכול שם מומצא כדי שיהיה לנו מעניין לצפות בה. אם אתם מאלה שמצקצקים בכל פעם שמשהו נראה לכם לא לגמרי ריאליסטי, הייתם צריכים לפרוש לפני ארבע שנים.

הומלנד סיום עונה רביעית (צילום: David Bloomer/SHOWTIME באדיבות yes) — שונדה ריימס הייתה עושה את זה יותר טוב|צילום: David Bloomer/SHOWTIME באדיבות yes

פרק סיום העונה ששודר אתמול ב-yes Oh (וזמין לצפייה ב-yes VODׁׂׂׂ) היה צריך להוכיח לכם סופית ש"הומלנד" היא רק סדרת טלוויזיה. החיבור המחודש בין קרי לבתה, חזרתה הפתאומית של אמה לתמונה, הלווייתו של אביה והתפרצות הרומן המבעבע בינה לבין קווין נראים כמו חומרים לעונה שלמה של "האנטומיה של גריי", אבל המטרה הייתה ברורה. האקשן הושאר מאחור לטובת הדרמה האישית והקטנה של הדמויות, וזה מה ש"הומלנד" תמיד ניסתה לעשות - לשלב בין השניים. כי סדרת טלוויזיה לא יכולה להיות רק אקשן נון סטופ מבלי שאכפת לנו מאף אחד (לקח שנכתב בדם של ג'ק באוואר).

שומטת לסתות

אפשר להתווכח אם זה הצליח או לא, ואם אנחנו אוהבים את זה או לא, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה - העונה הרביעית של "הומלנד" הוכיחה שהסדרה הזו עדיין יודעת לספק רגעים מותחים (פרק החטיפה והבריחה של סול, למשל, היה אחד הטובים בסדרה), מעניינים, מרגשים, קורעי לב (היי שלום, סוכנת מוסלמית שלעולם לא נזכור את שמך), שומטי לסתות (לפתות קטין לצורך משימה? ועוד ערבי?) ומעוררי מחשבה. אפילו על יד אחת אי אפשר לספור את מספר הסדרות כיום שמסוגלות לעשות את זה.

הומלנד (צילום: Joe Alblas/SHOWTIME באדיבות yes) — היה טוב וטוב שהיה|צילום: Joe Alblas/SHOWTIME באדיבות yes

אבל גם רגעים חלשים לא חסרו לנו בעונה הרביעית. עלילת פקיסטן/אפגניסטן/הלינץ'-על-פיטר-רוסו אולי הייתה יכולה להתקדם לאנשהו, אבל כמובן שהיו חייבים להרוס אותה עם אלמנטים מופרכים בקליבר בינלאומי. ככל שנקפו הפרקים החלו החורים העלילתיים להיערם אחד על גבי השני, כדוגמת דיפלומטים אמריקאים שנכנעים לאיומים קלים ומוכרים סודות מדינה בלי להניד עפעף, או טרוריסטים שחיו במערה ארבע שנים אבל יודעים בדיוק איך מתנהלת שגרירות אמריקאית ואיפה מאוחסן המידע הכי רגיש, או סוכן סי איי איי סורר שבטוח שהוא יכול לפוצץ לבד שיירה של מחבלים (ורק ביקום האוטופי של "הומלנד" זה אפילו כמעט מצליח לו). זה לא רק מרגיז כי זה לא הגיוני, זה מקומם כי הסדרה אפילו לא מתאמצת לכסות את התחת של עצמה בקטעים האלה.

משבר הפרק האחרון

כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, הפרק האחרון החליט להתעסק בדרמות האישיות המשעממות של קרי, שחשבנו שזנחנו יחד עם התינוקת שלה בתחילת העונה. אחרי עונה שלמה של אקשן, אקורד הסיום של העונה הזו השאיר על אש קטנה את תאוריית הקונספירציה שנחשפה רגע לפני הסוף, והחליט שזה זמן מתאים להצמיד את קרי וקווין, ולגרום לה להבין שכל מה שהיא בעצם רוצה לעשות זה לפרוש ולגדל ילדים. איך זה קשור למה שעשיתם כל העונה ויותר חשוב - את מי זה מעניין? כמה תלושה ומנותקת יכולה להיות סדרה מקהל הצופים שעוד נשאר לה?

אפשר אולי לסכם את העונה הזו בפריים אחד מגוחך שצולם במהלכה - קרי, מכוסה בדם אבל עדיין עם פן ועקבים, אוחזת בתת מקלע ומנסה לצלוף בטרוריסט שיורה מהגג. כמובן שהיא לא פוגעת. היא אפילו לא קרובה. עדיף שתפרוש ותגדל ילדים.

היה טוב. היה גם רע. האמת על "הומלנד", כמו מצבה הנפשי של קרי, נמצאת איפשהו בין לבין. עדיין חשוב לזכור שזו רק סדרת טלוויזיה אמריקאית, והיא משמעותית רק ברמה שאתם מייחסים לה משמעות. סתם פרט מעניין - הלוגו של חברת ההפקה "Cherry Pie" הכיל העונה תמונות שונות של כלבים וילדים בסופו של כל פרק. בסוף הפרק האחרון, לעומת זאת, הוא הציג כתובת - "לא רציתי את העבודה, מעולם לא ביקשתי את העבודה, אני לא מתאים אליה נפשית". אנלוגיה למצבה של קרי או מלמולים של תסריטאי מתוסכל? האמת, כנראה, נמצאת בין לבין.