פנטומימאי, ברסלבים, חשפנים, בוני גינזבורג, ברק יצחקי, אייל שני, אתי פולישוק, ציירי גרפיטי, ברווזוני גומי, עינב בובליל ודנה אינטרנשיונל. אבל עזבו את האנשים המחופשים שראיתי בדרך למכולת בשישי בצהריים בעודי מתמרן בפחד בין ילדים לבושים כשי חי ומתפלל שלא יזהו אותי מתחת לתחפושת האחות החורגת שלי (מאוד פשוטה להכנה, אגב - כל מה שצריך זה סוודר צבעוני, שובר הנחה לדיאטנית חלי ממן ומבט של "ויתרתי" בעיניים). בואו נדבר על מה שלשמו התכנסנו, הרי הוא הפרק של ליל אמש – בו, לצורך יצירת עניין אחרי עוד שבוע בלי שי חי, הוציאו בנווה אילן את כל התותחים הכבדים.
למען האמת, התותחים כל כך כבדים עד שנראה כי הם נפלו בטעות על חוקי הפורמט ועיקמו אותם. כבר ביום חמישי רצה במשרד שמועה לפיה הוציאו את הדיירים מהבית ולקחו אותם לעדלאידע בחולון, אבל אני בחרתי שלא להאמין והנחתי שהאנשים שעובדים איתי פשוט אכלו יותר מדי אוזני המן - והרי ידוע שאופיום מפיקים מזרעי פרג. אבל מה אתם יודעים, מסתבר שהם צדקו - מה שאומר שזכינו לחצי פרק שהזכיר יותר את "המירוץ למיליון", ושאני צריך לרוץ מחר עם תחתונים אדומים במסדרונות mako כשהמאבטחים מנסים לעצור אותי. מה לעשות, התערבות זו התערבות.
הטלטאביז מצ'רנוביל בעדלאידע בחולון
הכל מתחיל כשדיירי העונות הקודמות עדיין בבית. בתרבות האמריקאית יש מונח שנקרא "לקפוץ את הכריש", המתייחס לפרק בסדרה המיתולוגית "Happy Days" בו פונזי קופץ מעל כריש בעת שהוא גולש - מה שנחשב בעיני רבים לרגע בו התכנית מיצתה את עצמה והפכה מופרכת לחלוטין. רוצה לומר: הפרק הנוסף ביחסיהם של דנית ואליאב, במהלכו דנית משקיפה בקנאה על סיטואציה בה קסניה ובעלה לעתיד מנסים לתפוס כדור פינג פונג מרחף עם הפה. כל כך היינו קרובים לקץ 15 דקות התהילה של הזוג הזה - עוד טיפה והיינו מפנים את תאי המוח המוקדשים לשמותיהם למשהו קצת יותר מועיל - אבל אז הם שוב ירדו במדרגות וגורלנו נגזר. לא נורא, תרופה לסרטן, נחכה עוד קצת עד שיתפנה עבורך מקום.
לאחר מכן, כשהמשימה מגיעה לסיומה, מסתבר שלברק היה את שיעור האלכוהול הכי גבוה בדם ועל כן הוא היחיד שלא זוכה בפרס - שהוא, כפי שהדיירים מתבשרים בשעת לילה מאוחרת, לנסוע לעדלאידע בחולון מחופשים למה שנראה כמו הטלטאביז לאחר שהתגוררו סמוך לצ'רנוביל כמה שנים טובות. אבל אל תדאגו לברק. למען האמת אפשר לקבוע חד משמעית שמאז שעוזר הפקה הגיע שיכור לנווה אילן ואמר "בואו נכניס את אמא של עמרי ונצפה בה במשך 10 דקות מציעה את מיטות הדיירים", לא תוגמל ככה מישהו על שכרות.
עזבו את הפיתה של אייל שני, את הריקוד עם דנה אינטרנשיונל ואפילו את העובדה שחלק עיקרי מהטיול של הדיירים הוקדש לביקור אצל משפחתו של ברק בבית שמש. עיקר העניין כאן הוא זמן מסך, וערכו, במיוחד בתקופה בה כל הדיירים נראים שווי כוחות, לא יסולא בפז. כך, בזמן שעוד ועוד אטרקציות נכנסות לבית כדי לבדר את ברק במסגרת משימה סודית (שכדי להצליח בה יצטרך לספר לדיירים את מה שהתרחש באופן שלא יאמינו לו), די ברור שדווקא הוא זכה בפרס האמיתי. אלא אם כן, כמובן, להזיע בתוך חליפה פרוותית ואטומה בזמן שאתם מחלקים פליירים של עצמכם רק כדי לשמוע בחזרה "שי חי המלך" נשמע לכם יותר מפתה.
ובכלל, בסופו של דבר ההתעקשות של ברק בזמנו לא לוותר על החסינות שקיבל מתגלה כמהלך נבון מאוד. בהתחלה כולם עוד פיקפקו, העלו בפניו סוגיות בסגנון "לא תוכל להרגיש את אהבת הקהל", "אנשים יתרגלו לסמס לאחרים ולא לך" ו"תגיע לגמר ותעוף ישר", אבל האמת היא שדנה אינטרנשיונל, כפי שעשתה בימי כהונתה כשופטת ב"כוכב נולד", שוב דייקה: "התחלת כרעשן מרעיש והפכת לחליל מנעים מנגינות". אם ננסה להיות בוגרים לרגע ולהתעלם מהקונוטציות הפאליות של בחירת הדימוי בהקשר של דנה וברק (מודה, זה קשה), רובנו נסכים שברק של מחצית העונה הראשונה הוא לא זה של המחצית השנייה, ושהיום כנראה מסמסים לו אנשים שמעולם לא חשבו שיעשו כך - ממש כפי שאף אחד בחולון לא חשב על האפשרות שהאנשים בתוך התחפושות הצבעוניות הם דיירי "האח הגדול".
מי מסתתר מאחורי המסכה?
ומה באמת אתם חושבים שעבר על מבקרי העדלאידע אמש אחרי שהבינו שהדמויות המגודלות אשר הילכו ביניהם הן למעשה דיירי "האח הגדול"? מילא הילדים שהצטלמו איתם בלי לדעת שהם מתחככים בתהילה - מה שבאמת מכמיר לב זה כל אותם עוברי אורח שבחרו להתעלם ממה שהיה נראה כמו סתם עוד הפעלה לילדים. ולחשוב שאם הם רק היו יודעים שמתחת לתחפושת מסתתרת קסניה, סביר להניח שהם בכל זאת היו בוחרים להתעלם. הרי כל כך הרבה יותר שווה לא לשים על דודו מאשר לא לשים על דודידו.
ולבסוף מה? אנחנו מתבשרים על ידי ארז וקורין שהשבוע יחזרו לבית מספר דיירים שכבר עזבו ויוכלו להעמיד להדחה את חבריהם לשעבר תוך פירוט הסיבות לכך. בחיי שזה מזכיר לי איזו פינה מסוימת שהיתה ב"האח הגדול", זה עומד לי ממש על קצה הלשון. מה שמעלה את השאלה מה יהיה קשה יותר עבור הדיירים: לפגוש את שי חי, או דווקא את האנשים שהם אוהבים?
כי בואו נודה בזה: מדובר ברוב המקרים בבבואות עתידיות שלהם, המחשה לכך שתוך מספר שבועות לאחר עזיבתם את הבית הם עומדים לחזור לאנונימיות ממנה באו, בלי צבא או אפילו גדוד בצופים. מצד שני, הם תמיד יכולים להיוועץ בי, אני מתמודד כל יום עם בבואתי העתידית כשאני רואה את אחות חורגת - כותבת שחיכתה שנים לפריצה הגדולה שתעביר אותה מ-mako לטלוויזיה, ואז הגיעה כותבת אחרת ומיד תפסה לה את המקום. ככה זה, אתי פולישוק לא יכולה לרקוד לכולם.
אמרו
״אבא שלי מתהפך בקברו״ (שי מיקה על כמעט נשיקה עם דורון מירן. אל תיפגע)
״יו אנשים על אופנוע, יו כיכר, יו חייל״ (שי מיקה גורמת לנו להעריך את הדברים הקטנים, כמו לא להיות בן 24 יותר)
״לוד 2 קילומטר קסניה, שוהם ימינה עמרי״ (דודו בנסיעה. הכרוז הבא של רכבת ישראל)
"תודה, גם אני... גם דודו אוהב אתכם" (דודו בעדלאידע. המרגל הבא של מדינת ישראל)
״סבל של מקרר״, ״כשאין מערכת מינית אין תקווה״, ״אתה נושם נשמות״ (אייל שני לברק. לא פלא שהוא קיבל את המנגינה של מנחם בן)
״את אוהבת את שי חי״ (דודו מפיל את המשימה עם אביבית. או אני מפיל דייט השבוע)