הדרך למחנה האימונים לא קלה, אמביוולנטית לעתים ומלאה ויכוחים מרים כמו במקרה של מיטל שויצמן ורביולי החלמון (שידוע גם בשמו הארוך יותר: "עטפתי את כל מה שהיה לי במקרר בבצק"). אבל אם רוצים לראות מסע אמיתי של אדם בתוך האוכל שלו, אפשר לראות אותו בקלות אצל דקלה ממן.
בתור מי שגדלה, התחנכה והתפתחה בחדרה, בירת השומרון, ולקחה פעם או פעמיים מונית שירות מנתניה, בירת היופי, הפער בין המנות שהגישה דקלה ממן היה נוגע ללב. מנת הסנדוויץ' של האקס עפולאית הגאה שעברה לנתניה בעקבות האהבה, הייתה הטובה והטעימה יותר מבין השתיים שהגישה, בדיוק כמו הזהות שלה, שמושרשת כל כך על עיר הולדתה. המנה השנייה, של דג הדניס והפירה הכתום, הייתה פחות מוצלחת ומגובשת, בדיוק כפי שההתאקלמות שלה בעיר הגדולה עדיין לא לגמרי הסתיימה.
בפרק של שבת הדיבור נעשה אפילו יותר קונקרטי, כשאייל הציע למיכל לחפש את הגבר הבא בחייה באמצעות טעימה עיוורת של כריכים. "זה פורמט", הבהיר לו חיים כהן. צחוק בצד? יש מצב שעם כמה שפצורים קטנים יש כאן פורמט שידוכים קולינרי מהפכני, שעוד יעשה גלים בעולם. דמיינו מסך מתרומם ומתמודד מופתע, מרוח במיונז, ובידו שארית פרוסה מחייך במבוכה.
הלב לא היה החלק הפנימי היחיד בו עסקו במאסטר שף: טחול, בשר ראש, מוח ואפילו אשכי הודו ("זה טעים?" שאלה מיכל אנסקי, כשכל גבר שצפה התכווץ על הספה), כיכבו שוב ושוב במנות שהוגשו לשופטים, שהוכיחו את עליונתם מול חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה, שלא היה נוגע בחלקים האלה גם תחת איומי סירוס. העם אוהב שניצל, נקניקיה, המבורגר, מקסימום מעורב ירושלמי. כשמניחים לו בצלחת איברים מפורשים כמו "ראש", "מוח" ו"אשכים", חלק לא מבוטל יילחץ ויירתע. בטח כשאת אחת מהמנות האלה מכין א' הלוויות בבית עלמין.
יש טענה שחוזרת תמיד לגבי תכניות כמו מאסטר שף ודומותיה, והיא שבניגוד לתחרויות מוזיקה למיניהן, הצופים בבית אוכלים רק עם העיניים ולא באמת יכולים להחליט לבד אם המנה טובה או לא. כשרושפלד מסרב להרפות מהתבנית של הכנאפה, ממלמל "אלוהים", "זה מטורף" ולבסוף מטביל את להט בעזרת הסינר הנכסף, אנחנו כבר עם המזלג ביד, מדמיינים את הטעם המופלא של הכנאפה החמימה וכבר מתחננים לעוד.
"שאתה תגיד 'סוף הדרך' על מנה זה קצת מפחיד". רושפלד מתענג על מנת בשר הראש של שמעון עמוס הקברן
- "יש לזה טעם של מוח. טוב, זה גם סוג של מוח", אייל שני על מנת אשכי ההודו של לימור לוי.