אחי העבדים! חושבים שאתם חופשיים? שאתם אנשים מתקדמים ששולטים בחייהם ובאלפי שנות אבולוציה מחשבתית הגיעו לאיזון קיומי המאפשר להם להכריז על עצמם כבני חורין? פחחחחח. עבדים היינו ועבדים נישאר, הדברים שמשעבדים אותנו הם אלו שמשתנים. הנה דוגמה לכמה מהם. תקראו, יש תלושים בסוף*

עשב חיטה (צילום: istockphoto)
נבט. איכס|צילום: istockphoto
להחליף טרנדים

צמחונות, טבעונות, מיצים, אופניים, מסעדות אסיאתיות, אורגני, זרעי צ'יה, מחאה, ריצת מרתון - כנראה שמדובר בנטייה עולמית עם הגזמה ישראלית, שמובילה אותנו לקשר אישי ועז לכל טרנד שמבצבץ לו באופנתיות בשולי הגלובוס כאילו היה ראש פרה על מזרקה בנורדאו. זה לא משנה אם זה בריא, מתאים לנו או משתלב באורח חיינו. אם זה נכון כרגע, נתנפל על זה בהתלהבות של גארי יורופסקי בבר סלטים. זו לא תפיסת עולם או אמונה מגובשת או אפילו הארה פנימית שהובילה לשינוי יסודי, אלא סתם קטע. וזה שביליתם את הבוקר בטחינת זרעי פשתן, לא הופך אתכם לפחות קורבנות אופנה.

ואל תשכחו - מיטלס מאנדיי זה גם בלי עוף.

לחכות ללייקים

כמה זה עשה באינסטה? ובפייס? וכמה פיברוטים בטוויטר? זה לא שחסרו לנו דרכים שטחיות למדוד את עצמנו בהן, אבל נדמה שהדבילית מכולן היא כמות הלייקים שהצלחנו לצבור על תמונה או משפט שירינו לחלל האוויר, ועכשיו אנחנו דורשים תמורתם חיבה עזה ומיידית. זה כל כך מתיש שלפעמים עדיף להישאר בבית ולא לעשות כלום רק בגלל שאין כח לנסח על זה משהו שנון + תמונה באינסטגרם אחרי זה.

ואל תשכחו - תגובה היא מיותרת, רק הלייק שלכם נספר.

אין תמונה
בר רפאלי. הרהור מנומק
לגבש דעה על בר רפאלי

מה חושב דובר צה"ל על קמפיין ההסברה של בר? ומה טוען לעומתו משרד החוץ? ומה אנחנו חושבים על מה שחושבים משרד החוץ ודובר צה"ל על בר? ובר היא רק סימפטום, איפשהו לאורך הדרך מישהו החליט שצריכה להיות לנו דעה על כל דבר שקורה. אי אפשר כבר סתם להסתובב ליד התרחשויות, שוליות ככל שיהיו, בלי לגבש כלפיהן עמדה מנומקת, שאותה נכריח את הזולת לשמוע, או אם ממש אתרע מזלו – לקרוא, בין אם בטור דעה מטרחן ובין אם בטוקבק נטול סימני פיסוק. ואגב, זה לא שיש יותר דעות ולכן אנשים חשים יותר צורך להתבטא ולהביע אותן, להיפך! יש יותר אמצעים להביע את עצמנו, ולכן אנחנו מגבשים יותר דעות. סטטוסים, ממים, ציוצים, אינסטגרם, פורומים, טוקבקים, עצומות, טורי דעה- כולם צריכים להתמלא בהרהורים דלוחים על בר רפאלי, ובכלל.

ואל תשכחו - דעות זה כמו חברים מפורסמים. כולנו רוצים אחד, לבר רפאלי יש מלא.

להיות צמודים לאייפון

אתם לוקחים את האייפון אתכם לשירותים? אתם לפעמים ניגשים למחשב ובטעות מחליקים את האצבע על המסך? אתם מתזמנים את החזרה שלכם הביתה לפי כמות הבטרייה שנשארה? כבר שנתיים לא הסתכלתם על חבריכם כי הפרצוף שלכם תקוע במיילים או בטמפל ראן, אבל אתם בטוחים שהם עדיין נאים? אתם מקווים שכל הקטע הזה של קרינה מהסלולרי היא פיקציה כי אחרת אפשר כבר להעשיר מגופכם אורניום? כשנופל לכם המכשיר אתם חווים קוצר נשימה ודפיקות לב מואצות? אם עניתם בחיוב לשתי שאלות או יותר, ברכות! אתם מכורים לאייפון, גידלתם איבר חדש, יום אחד תפילו אותו בטעות לאסלה ותקבלו את החיים שלכם בחזרה.

ואל תשכחו - מטען.      

אין תמונה
האחרון שרואה ביצה סרוחה
לראות את הפרק שכולם ראו

עדכניות, אי אפשר איתה, אי אפשר להסתובב בעולם הזה ולא לדעת מה קרה בפרק האחרון של "בנות". מי שרואה את עצמו כאדם מעודכן תרבותית, או גרוע מכך, עובד במקצוע שבו עליו להיות מעודכן תרבותית, מוצא את עצמו במרדף חסר תוחלת אחר ניוז. להיות הראשון שיודע, שמוריד, צופה, מגבש דעה ומסנן כלאחר יד ספוילר על הפינאלה של "ווקינג דד". נכון שהפרק האחרון שודר רק לפני שעתיים בארה"ב, אבל גם ככה יש באוויר כבר לפחות שני ציוצים ובלוג עם פוסט סיכום עונה + גיפים, אסור להשתרך מאחור! הבעיה עם העדכניות התמידית הנכפית על ג'אנקים של מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע היא שלרוב זה בא על חשבון ההנאה הנלווית לסתם לצפות במשהו.  המלצה – התמסרו למרתונים ישנים. "הבית הלבן", "ורוניקה מארס", "באפי" – כשלא צריך למהר עם שום דבר, נזכרים שטלוויזיה היא קודם כל כיף.

ואל תשכחו - לא משנה במה מדובר, תמיד אפשר לומר בארשת חשיבות ובלי שום קשר - "יואו, זה כמו בפרק ההוא של בלאק מירור".

להיות זמין תמיד

תופעת לוואי מבאסת לכך שאנחנו צמודים תמיד לאייפון, היא שתמיד אפשר להשיג אותנו. פעם סתם לא היינו בבית, אחרי זה סתם סיננו, והיום בוואטסאפ, באסאמאסים ובפייסבוק כבר רואים מתי קראנו את ההודעה ואחרי זה לך תגיד "לא ראיתי". בין אם זה בוס או יחצן או נציג שירות - כולם יכולים להשיג אותך בכל שעה ובכל מקום, אין דבר כזה מחוץ לשעות העבודה, או לא בא לי לדבר, או סתם זמן פרטי שבו אתה לא יושב בקיוביקל אלא בסלון בבית ובוהה, ולכן לאנשים אסור להציק לך עם השיט שלהם. כאילו, חוץ מחברים והורים. אבל זה מחסום פסיכולוגי בלבד - ברגע שתתחילו להתעלם ממיילים ומהודעות ותתבעו בחזרה את הזמן שלכם, תגלו שרוב הדברים יכולים לחכות, זה אתם שלא נותנים להם. אלא אם כן כמובן אתם עוסקים בתחום הרפואה, ואז תתעלמו מהקטע הזה ולכו להציל חיים.

ואל תשכחו - אם תוך שעתיים אתם לא חוזרים לאמא, היא שולחת מסוק חילוץ.

יס מקס לרוקן
כמה עבודה
לרוקן את המקס\המג'יק

מי שחשב שכניסתו של הממיר המקליט לחיינו (יס מקס לוכסן הוט מג'יק) ישחרר אותנו מעול ימי ושעות השידור, שהרי נוכל לראות כל מה שמתחשק לנו מתי שבא לנו, גילה שמטען שלם של מועקה התווסף לחייו. פעם היינו מבטלים בילויים כי יש תכנית שווה בטלוויזיה, היום אנחנו מבטלים אותן כי "חייבים לרוקן את המקס". הו, המרדף אחרי הקו האדום הדק, המאבק על המקום האוזל, הניסיון הנואש לרוקן את המכשיר מהקלטות רק על מנת לצבור חדשות עד שנגיע למצב של ייאוש ונמחק את כל העונות של "טרמיי" בלי לראות. אלו מאיתנו בעלי האופי האגרני, שגם ככה סיכוייהם למות בדירה מעופשת עמוסה בערימות עיתונים, שקיות ניילון וארגזי קלטות וידאו ובטריות משומשות גדולים מהרגיל,  עשויים לפתח סימפטומים חרדתיים.

ואל תשכחו - לא משנה כמה אלפי שעות מוקלטות צברתם, תמיד יתחשק לכם לראות את הסרט שהחבר או השותף מחקו בטעות.

 

*סתם, אין.

בואו לפייסבוק שלנו!