מה הדבר שבנקים הכי אוהבים? עמלות שורה, נכון. אבל במקום השני? לקנות שירים ממוזיקאים מצליחים ולמצוץ מהם את הנשמה וכוח החיים. טונה, אנה זק, נונו - כולם מכרו השנה זכויות של שירים לבנקים שונים בתמורה למאות אלפי שקלים. עסקה לא רעה: המוזיקאים מרוויחים ארגזי ממון, הבנקים מנכסים לעצמם להיט אהוב שאולי יסייע להפוך אותם לגופים קצת פחות שנואים. זה לא יעבוד, ברור, סביר יותר להניח שנפסיק לאהוב את השיר במקום להתחיל לאהוב את הבנק.
מעניין לגלות שגם נונו - שמכרה את "קיוט בוי" לבנק לאומי, וגם טונה - שמכר את "למה לא עכשיו" לאותו הבנק (כמה אפשר לחמוד, בנק לאומי?), הוגדרו בכותרות על הידיעות עליהם כמוזיקאים שעשו "אקזיט". בחירת מילה מעניינת, כי היא מגיעה בכלל מעולמות הסטארטאפים. השימוש בה נועד לרמז לכסף גדול (ואכן מדובר בכמה מאות אלפי שקלים, הון במונחי שוק מוזיקה ישראלי), אבל הקונוטציות הסטארטאפיות משגרות למכירה של המצאה טכנולוגית קרה, לא של שיר. יש משהו במונח אקזיט שמוציא את האומנות מהאומנות, ומשאיר בה רק את העסקה הכלכלית.
מה שעוד מעניין בסיקור התקשורתי בנוגע למכירות זכויות שירים - בין היתר לתאגידים גדולים ולחברות אופנה - זה החיוביות שבו. עד לא מזמן הידיעות האלו היו מתקבלות בבוז ובתלונות שהאומן "התמסחר", ואילו היום זה ב"כל הכבוד, שיעשה מכה". ב-2017, כשטונה מכר את "גם זה יעבור" לבנק מזרחי, הכותרת באייס הייתה "מה יגידו המעריצים?". בכותרת המשנה הופיע הביטוי "מכר את נשמתו" והאייטם נפתח במילים "הראפר טונה עשוי לאכזב רבים ממעריציו...". ואילו היום הוא מקבל את התיאור "אקזיט" - משאת הלב האולטימטיבית. האיזראלי דרים. מי זוכר שרק לפני כמה שנים אנשים גילו ש"אצל הדודה והדוד" נמכר לפרסומת לבזק וחודש על ידי נועה קירל ואגם בוחבוט, וזעמו עד לכדי שריפת סיב אופטי?
אגב, טונה הספיק למכור גם את "סהרה" לבנק, מה שהופך אותו לשיאן מכירות השירים לבנקים. סטטיק ובן אל מכרו את "אפס מאמץ" לאחת מקופות החולים, אנה זק מכרה את "לך לישון" לחברת איפור ועוד. אין ספק שזה קשור לעליית הפופ - בתפיסה הסנובית המסורתית, ה"קוטנרית", הז'אנר נחשב מראש למסחרי וחסר נשמה, מה שקיצר את הדרך לפרסומות. ומה זה בכלל פרסומת היום? הגבולות מטושטשים. למישהו באמת אכפת ש"טרנטולה" של סטטיק הוא גם "אורבניקה"? והאם ראיתם פעם קליפ של נועה קירל שלא היה פרסומת? האם אתם בטוחים במאה אחוז ששיר הפופ שאתם שומעים כרגע הוא לא בעצם פרסומת לסמסונג?
פעם, להיות אומן שמופיע בפרסומת או מוכר שיר לאחת, נחשב לנחות. אבל היום גם סרבני הפרסומות הקשוחים ביותר כבר נכנעו - חוה אלברשטיין הופיעה בפרסומת ל-yes, עמיר בניון מכר את "ניצחת איתי הכל" למפעל הפיס. אם בעבר אומנים שנחשבו ב"גבוה" לא היו יכולים להרשות לעצמם להדרדר לכדי הופעה בפרסומות או להפקיר את קניינם הרוחני לאחת, היום אם אתה לא בפרסומת זה לא בגלל שסירבת, זה רק כי אתה לא גדול מספיק בשביל שייקחו אותך. איך אנחנו יודעים ש"תיק קטן" הוא האירוע הגדול של השנה? בזק כבר הספיקו לחמוס אותו לפרסומת. למעשה, אם אתם בונים על ליצור להיט, עדיף לדאוג מראש לפזמון שיכול להתחרז עם המילה "נתב".
הרומנטיזציה העיקשת והסירוב להתמסחר כבר לא רלוונטיים, נדמה שלכולם ברור היום שעדיף לאומנים לעשות כמה שיותר כסף כל עוד הם יכולים. בטח שבישראל, המדינה שבה להזדקן כמוזיקאי זה מאורע כלכלי מחניק יותר מצוללת בדרך לטיטניק, שגם במסגרתו בסוף אתה מסיים בקרקעית -סיפור ויראלי ב"הצינור" על זמר שהיה פעם גדול והיום פתחו לו פייבוקס לתרומות. וזה, מה לעשות, גורל שכמה פרסומות בהחלט יכולות למנוע. לאומנים מגיע לחיות בביטחון כלכלי, וגם ככה "סהרה" זה שיר יפה מספיק בשביל שאף בנק לא יטנף אותו.
ואולי זה גדול יותר מפרסומות - יש משהו בכל הנושא של זכויות, של בעלות על קניין רוחני, שהפך לפחות משמעותי עם השנים. אומנים בכל העולם, הגדולים מכולם, נפטרים מהקניין הרוחני שלהם: בוב דילן מכר את זכויות כל שיריו ליוניברסל, ברוס ספריגסטין לסוני ועוד רבים, ובמאות מליוני דולרים. זה כבר באמת אקזיט.
ואולי זה בגלל שהרשתות החברתיות פרצו את הגבולות בכל הנוגע לשימוש במוזיקה, אולי כי אנחנו בעידן של קאברים וסימפולים והמקור איבד משמעות, אולי כי גם ככה כשתמות מישהו עם תוכנת בינה מלאכותית ישיג אישור מהמשפחה ויקים אותך לתחייה עם ג'ינגל רפאים למותג משקפי שמש. אבל יש איזו תחושה של השלמה ושחרור. השיר כבר בחוץ, הגיע הזמן לתת לו להתגלגל חופשי בעולם. גם ככה אם הוא טוב מספיק, הוא יישאר לתמיד.