האם אנחנו הולכים לקחת את אירוויזיון 2018? יכול להיות שבמאי כולנו מקרקרים בכיכר? האם אירוויזיון 2019 ייערך בג'רוז? הייתי מחליפה את סימני השאלה האלו בסימני קריאה מרובים, נחרצים, כמעט וולגריים, אבל חבל סתם לפתוח עין. אחרי הכל, זה גם מה שטענתי כששלחנו את "השקט שנשאר", אחד מחמשת שירי האירוויזיון הישראליים היפים של כל הזמנים, וכולנו יודעים איך זה נגמר. כאילו, מקום רביעי זה בסדר אבל עדיין הלכו לי מאה שקלים.
TOY הוא שיר מעולה ונטע היא מבצעת אדירה. לא מדובר בקונצנזוס, נוצר קרע מסוים בעם בין אנשים שמשוגעים עליו לבין לקויי שמיעה. הוא כיפי, הוא מרים, הוא עכשווי ומצחיק ומגניב. אם לאורך "הכוכב הבא" נשמעה הטענה שנטע היא וואן טריק לופר, כאן הוא משתלב, הוא ברקע. זה לא הלופר, זאת היא. הרבה משווים את השיר ל"גולדן בוי" ול"טודו בום", אבל האמת שלי הוא מזכיר בעיקר את "דיווה". טקסט לא קוהרנטי באווירת העצמה נשית וקבלה, ואתם זוכרים לאיזה מקום הגיע "דיווה". ובכלל, מבחינת הלך הרוח העולמי הנוכחי, לשלוח בחורה מלאה לאירוויזיון 2018 זה כמו לשלוח טרנסית לאירוויזיון 1998. אז תגידו שזה לא סיפור, שכבר לפני עשרים שנה קיבלנו מודלים שונים של יופי ונשיות, עובדה ששלחנו טרנסית והיא זכתה, אבל יכול להיות שבכל הנוגע לבמה ולסקס אפיל יותר קל לנו לקבל טרנסיות מאשר נשים שמנות? אז הנה, הגיע הזמן, ואם לוקחים בחשבון את אפקט התרנגולת, גם לנטע יש לגיטימציה לעטות על עצמה איזו נוצה.
בשלוש השנים האחרונות שלחנו רק גברים לאירוויזיון. זה היה שיפור מהשנים שלפני כן, עם מורן מזור, מיי פיינגולד, איזבו (מה חשבנו?) והסיבוב השני של דנה אינטרנשיונל (אוי), אבל זה לא היה זה. אימרי זיו וחובי סטאר היו מיושנים ומשעממים, אירוויזיון של פעם, אווירת פיליפ קירקורוב. נדב גדג' כבר היה הרבה יותר בכיוון, הוא מבצע מעולה ו"גולדן בוי" שיר טוב, אבל הוא לא היה יציאה. נטע כן. היא יציאה מהממת. ונכון, זה שיר מוזר ואנחנו מפחדים ממוזר. מאז פינג פונג אנחנו בטראומה מווירדיות, אנחנו רוצים שירים ברורים עם מבצעים ברורים ומשפטים שמתחברים זה לזה. אבל במקרה הזה לא מדובר בסתם מוזרות, אלא בשיר באמת מצוין, שהמוזרות היא רק חלק מהקישוטים שהופכים אותו גם לזכיר. הרי יש הרבה שירים טובים בתחרות (טוב, כמה) צריך אחד שגם יעורר עניין.
והוא מעניין. מסתבר שיש ז'אנר שלם של סרטוני ריאקשן לשירי אירוויזיון, כלומר הומואים ביוטיוב שמתעדים את עצמם מאבדים את ההכרה מול שירי התחרות. ומה המשותף לרובם? הם מפורקים על נטע. הם עוברים כמה שלבים בדרך לשם, יש תהליך. אבל אחרי ההלם, הצחוק והצרחות, הם מסיימים את השיר על הרצפה. הרבה חוזים לו מקום ראשון או לפחות רביעייה, הוא מתברג בראש טבלאות ההימורים ופתאום כולם אוהבים אותנו. יש גם תאוריית קונספירציה לפיה אנחנו זוכרים כל עשרים שנה – 1978, 1998, 2018. אבל זה עדיין לא אומר כלום. הרי ידוע שמדינות מזרח אירופה הן מאפיה של ניקוד ובכלל, אנחנו לא הילדים הכי מקובלים בשכבה ועוד כל מיני מילים שאם לא היו מוצבות בפניי מגבלות של זמן ועצלות הייתי הופכת לאקרוסטיכון "אנטישמיות" חגיגי.
הלוואי שנזכה, אבל גם אם לא, אפשר סוף סוף להתרגש לקראת האירוויזיון. TOY הוא אולי שיר קליל והמסרים שלו לא מורכבים, אבל הם עדיין יפים ומחבקים את רוח התקופה. זה לא רק נשיות והעצמה, אלא גם קבלה ופתיחות למשהו קצת שונה, מוזיקלית וויזואלית. השיר והקליפ משאירים אותך בתחושה שראית משהו מעניין ואחר ושזה בדיוק מה שצריך, שאחר זה מהמם.
