בעת כתיבת שורות אלו, כולנו עדיין ממתינים בדריכות לתגובה האיראנית על חיסול הנייה. זה כל מה שאנחנו עושים כבר שבוע, בעצם. מצפים באימה, כמו מתעמל אולימפי שמחכה לניקוד השופטים, מה זה יהיה: כסף, זהב או השמדה כללית? ההמתנה היא חלק מהתגובה, מסביר לנו נסראללה ומה נאמר - עובד לו יפה. הרבה זמן לא המתנו ככה, ויצא לנו לחוות נתב"ג באוגוסט. אז איזה סוג של ממתינים אתם? הנה כמה אופציות:
הידענים. "תראי הם יכוונו לבתי הזיקוק, לקריה ולפו"ם, אבל זה לא יקרה לפני תשעה באב בשביל הלוחמה הפסיכולוגית". אף אחד לא יודע כלום, אבל הם כן. חמושים בכל קבוצת טלגרם אפשרית וחשבון טוויטר פעיל, הידענים מתמודדים עם חוסר הוודאות בעזרת ודאות מוחלטת. וזה בסדר גמור, כי בניגוד למקרי הסגברה אחרים, כאן אנחנו עורגים לנחרצות בהירה ובטוחה בעצמה של כל אחד שמתנהג כאילו הוא יושב בבור בחברת ראש אמ"ן ולא בביתו, בגופייה, בחברת מאגדת מיני מגנום.
תת-ז'אנר: ההתקפיים. "דבר ראשון צריך לשתק להם את שדה התעופה". גם הם מתמודדים עם חוסר הידיעה בעזרת נחרצות שלא מבוססת על כלום, אבל הם גם כועסים. לא על הטילים, אלא על עצם ההמתנה. הם בעד פעולת מנע נחרצת, חזקה ומשתקת, גם אם היא לא תואמת אף יכולת צבאית קיימת.
האסקפיסטיים. "אני לא קונה גמדים עד שהם לא משנים את שם המוצר ל'נמוכי קומה'". ככל שרמות הסטרס הרקיעו לשחקים, ככה יותר ויותר אנשים סערו השבוע מענייני מגדר. בין אם אלו הוויכוחים הלוהבים על המתאגרפת האלג'יראית האומללה שכולם החליטו שהם יודעים בדיוק מה הרכב הכרומוזומים שלה, ובין אם אלו מתנגדי קדמה ששרף להם שמישהו בשטראוס החליט על המהלך המתוק של פנייה גם לילדים וגם לילדות. כי איראן אולי עומדת להשמיד אותנו כל רגע, אבל מה שחשוב כרגע זה הפונט על מוצרי החלב שהחליטו - אבוי! - להנכיח במרחב הציבורי גם ילדים מסוג בת.
הפטאליסטים. "אני לא נכנס למרחב מוגן, אם זה הזמן שלי אז זה הזמן שלי". אין מה לעשות, חיסלו את הנייה בזמן נסיגת מרקורי, מה שאומר שהתקלקל לו בדיוק המזגן אז הוא גם ככה רצה למות. הפטאליסטים לא בורחים או נערכים, הם מאמינים בגורל, לא משנה אם הוא נקבע על ידי אלים או נכתב בכוכבים.
המכחישים. "תראו, נסראללה לא רוצה מלחמה אזורית. לא תהיה תגובה על החיסול של הנייה כי החיסול של הנייה היה בעצמו התגובה, ככה שאנחנו בעצם תיקו עכשיו". האלמנט המרכזי בזרם המכחישנות הוא הקפדה על חוסר קשר עם המציאות. בניגוד לסתם אופטימיים, שחושבים שבסוף יהיה טוב גם אם באמצע יהיה קשה, המכחישים מתעלמים גם מהקושי עצמו. טוב, לפחות הם לא המשיחיים.
המשיחיים. "אנחנו חיים בתקופה של נס", הייתה אמירתה האמיתית ומעוררת החלחלה של אורית סטרוק. כמעט שנה שכללה את 7 באוקטובר, מוות של המוני חיילים, פינוי של מאות אלפי אזרחים וקריסת כל תשתית אפשרית היא לא תקופה של נס, גם אם הגבירו את הבנייה ביו"ש כפי שחלמה תמיד. והעובדה שקיימים אנשים שמסוגלים לראות את המציאות באופן כזה מעידה על עומק השבר, התהום, וגורמת לתחושה המכאיבה שעם או בלי תגובה איראנית, העתיד שלנו פה לא ברור. אבל זה כבר לוקח אותנו לקטגוריה הבאה.
הדיכאוניים. "יירו, לא יירו, מה זה משנה? הסיפור של ישראל נגמר". הם כפסע מהייאוש המוחלט. כי אנחנו הולכים להפסיד במלחמה, ואם לא אז זה לא משנה כי נהרוס את המדינה מבפנים, ואם לא אז גם זה לא משנה כי משבר האקלים יוביל להכחדת המין האנושי בעשורים הקרובים. אם רובנו תנודתיים ומצב רוחנו משתנה לפי הפוש האחרון שקיבלנו, אצלם שורר הלך רוח אחיד של עגמומיות ועתיד קודר שלא באמת ישתנה עם מלחמה אזורית או עם עסקת חטופים.
הפליטים. "קודם ננחת בלרנקה, אחרי זה נחליט לאן ממשיכים". נסראללה בטח היה אומר שגם לא להמתין זה חלק מההמתנה. רבע שעה אחרי הידיעה על חיסול הנייה הם היו בדרך לנתב"ג עם הילדים והתיק שגם ככה היה מוכן ליד הדלת. חלקם הצליחו להקדים את ביטולי הטיסות ועליית המחירים הפסיכית, אחרים שילמו על כרטיסי טיסה סכומים של טיולים מסביב לעולם, אבל זה לא משנה. כי בשנייה שגלגלי המטוס נחתו על אדמה זרה, הם היו יכולים לנשום שוב. אפשר לקרוא להם היסטריים או פחדנים, או שאפשר לתהות מי בעצם שפוי יותר - הם שעזבו לפני תגובה צבאית מחמש זירות שונות או אנחנו, שכאן.