"סנופלייק מאונטיין" היא תוכנית ריאליטי חדשה בנטפליקס שבמסגרתה נלקחים מביתם צעירים מפונקים ובלתי נסבלים, ומושלכים לטבע למעין עונה של "הישרדות: איי המילניאלז". ובטבע הכוונה לאתר גלאמפינג על שפת אגם יפהפה שבו מסופקים להם כל צרכיהם, כן? לא לחלקת חוף שוממה בהונדורס שבה הם מתחרים במשימות פיזיות על שק אורז שלא יצליחו לבשל כי הקבוצה השנייה זכתה באבן האש.
הריאליטי כיפי, למי שעדיין יש כוח לסוגה הזאת, ואין בו אף חידוש מלבד סנטימנט הצפייה שמבוסס כולו על שמחה לאיד. אנחנו נהנים לראות צעירים מפונקים, חובבי מותגים ושונאי עבודה, שמעולם לא העבירו יום לא בטבע ולא במשרד, יוצאים בעל כורחם אל השממה האמריקאית. אנחנו נהנים כשמפוצצים להם את המזוודה וכשמאלצים אותם לעשות דברים כמו שחייה וניקיון וכשהם בוכים ביער. הנה, נדמה לנו פתאום, יש מידת מה של צדק בעולם. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אולי רק ריאליטי של הייטקיסטים נגד עמלצים. זה מרגיש לפעמים כמו עונש של ווילי וונקה ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד", תוסיפו סוף רע וזה כבר אגדת מוסר גרמנית.
אבל אנחנו פה בגלל שם התכנית – סנופלייק מאונטיין. סנופלייק, פתית שלג. בחירה מעניינת, במיוחד כי המשתתפים הם לא ממש "סנופלייקס", לא במשמעות הפוליטית שאליה התרגלנו בעשור האחרון, וגם לא באף משמעות אחרת. הם סתם ילדים מפונקים. ואמנם פינוק הוא בן דודו של הסנופלייק, אבל זה עדיין לא זה. אף אחד מהם הוא לא לוחם צדק מיוסר שמנסה להילחם במערכת וחוטף פוסטים משמיצים מגלית דיסטל-אטבריאן. להיפך, מדובר בחבורת מנותקים, שטחיים וחסרי כל יומרה להיות משהו אחר. אז למה בחרו לכנות אותם דווקא סנופלייקס?
על מנת לפענח את זה, בואו נחזור קצת אל גלגוליו השונים של פתית השלג. במאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, הכינוי "סנופלייק" התייחס בכלל לגזע. הצבע של השלג הוא לבן, ופתית שלג היה כינוי לאנשים לבנים או לאנשים שחורים שהתנהגו קצת יותר מדי כמו אנשים לבנים.
הרנסנס של "פתית שלג" מיוחס ל"מועדון קרב", סרט הפולחן המנג'ס ואחד מעמודי התווך של שנות התשעים, שבו נאמר המשפט – "אתה לא מיוחד, אתה לא פתית שלג יפהפה וייחודי". כאן כבר התרחש מעבר מצבע לצורה, כי הדיבור זה שלכל פתית שלג יש צורה ייחודית משלו. חשבתם שכל פתיתי השלג נראים כמו הלוגו של "פרוזן"? הא! תחשבו שוב. כלומר, הם כן, אבל יש ביניהם ניואנסים זעירים של שוני שאיש לא מרגיש בהם, כמו טביעות אצבעות ועלי רקפת ושאר התחכמויות של הטבע.
הכינוי הזה התגלגל שוב כשפרץ השיח הדורי, הפעם כעלבון למילניאלים – אנשים שבטוחים שהם נורא ייחודיים, אבל הם בעצם בדיוק כמו כל אחד אחר. יש אפילו "סינדרום פתית השלג" שכולל את האמונה שאתה ייחודי ושונה ולכן מגיע לך יחס שונה משל אחרים ויום אחד כולם יכירו בגדולתך, או במילים אחרות – סינדרום הלהיות אדם צעיר שהמציאות עדיין לא חרבנה עליו מספיק. "סנופלייק" הפך לאמצעי לבטא שנאה פשוטה כלפי מילניאלים. בכל פעם שמגזין אמריקאי פרסם מחקר מפוקפק לפיו צעירים עושים פחות סקס או שותים פחות אלכוהול או נהנים פחות מהחיים, תמיד התלוותה הכותרת "פתיתי שלג".
הגלגול הבא של "פתית שלג" כבר הפך אותו לעלבון פוליטי. בתקופה שבה טראמפ נבחר ובימי הברקזיט בבריטניה, פתית שלג הפך לכינוי גנאי כלפי שמאלנים צעירים. גם ההגדרה ב"אורבן דיקשנרי" הפכה ללעגנית יותר: "מילניאל בעל תחושת זכאות שחושב שהוא רודף צדק ובורח לחלל הבטוח שלו לשחק עם צעצועים להפגת לחץ וספריי צביעה כשהוא מטורגר על ידי מיקרואגרסיות".
תת מונח נוסף הוא "דור פתיתי השלג", שרואה בעיה דורית בכל המילניאלים הרגישים והשבריריים שנעלבים מבדיחות שאינן תקינות פוליטית וימצאו את מותם לאחר שייחשפו לתוכן שלא הופיעה לפניו אזהרת טריגר. הסופר ברט איסטון אליס ("אמריקן פסיכו") נשא נאום אנטי סנופלייקי חוצב להבות בפודקאסט שלו, שבו אמר "הו, פתיתי שלג קטנים, מתי הפכתם לסבתות שאוחזות באימה בשרשרת הפנינים שלהן בכל פעם שלמישהו יש דעה או דרך הבעה עצמית שלא משקפת את זו שלכם, יא נרקיסיסטיים חלשלושים ובכיינים?".
אז מה שונאים ב"פתיתי שלג"? את זה שהם חושבים שהם מיוחדים, את זה שהם נפגעים מכל דבר, כלומר רגישים ושבריריים, ואת הבכיינות שלהם. עכשיו, כולם חושבים שהם מיוחדים, בטח אנשים צעירים. כולם בטוחים שהם חדי קרן ובגיל שלושים מגלים שהם סתם חמורים. להיות סנופלייק זה מגוחך מכל הטעמים שבגינם להיות צעיר זה מגוחך ועדיין, כולנו היינו כאלו.
עכשיו, מה שהופך את סנופלייק לעלבון פוליטי כלפי שמאלנים צעירים זו לכאורה הרגישות לתקינות פוליטית והשבריריות הרגשית, מעין דור לא עמיד שמתמוטט כתוצאה מעלבונות, שאין בו את החוסן הנפשי של גברים אמיתיים שחושלו על ידי החיים כמו, ככל הנראה, ברט איסטון אליס, אדם שנולד למשפחה עשירה וכל הספרים שלו הם על עשירים מנוונים ומנוולים, וככל הנראה היה משתלב בסדר גמור ב"סנופלייק מאונטיין".
אבל "סנופלייקס" הוא לא עלבון כלפי שמאלנים בגלל הרגישות שלהם כלפי עצמם, אלא בגלל הרגישות לאחר – כלפי החלש, כלפי חוסר שוויון ואי צדק. סנופלייקס, במשמעותו הפוליטית, מתייחס לאנשים שלא סותמים את הפה ולא משלימים עם מערכת פוליטית שלא מתאימה להם ולא מייצגת אותם. לכאורה לועגים להם על החולשה שהם מפגינים, אבל בעצם מפחדים מכך שהם מנסים לשנות את המערכת. כל היתר – הרגישות המוגזמת, תחושת הייחודיות וזכויות היתר, הם תירוצים לשנאה, כיסוי לכך שמדובר בסוכני שינוי.
"סנופלייק מאונטיין" לוקחת את סנטימנט השנאה הזה, מרוקנת אותו ממשמעות פוליטית ומדביקה עליו סתם אנשים מפונקים. השאירו את השם כדי שנשנא אותם מראש, מסבירים לנו איך אנחנו אמורים להרגיש. לא פלא שבישראל היא תורגמה ל"מחושלים". הרי "פתית שלג", כעלבון, אף פעם לא ממש תפס פה. מדי פעם פובליציסטים מהימין ישתמשו בו – כאמור, גלית דסיטל אטבריאן - אבל הוא תמיד מרגיש לא מכאן, מעין אינגלוז לא מתאים כמו "עושה שכל" או "לקחת תמונה". כמו שלג, בעצם. מה לעשות, אנחנו מדינה חמה.
הכי קרוב ל"סנופלייק" בעברית זה ככל הנראה הביטוי הניינטיזי הלעגני – מיוחג', למרות שיש גם בני דודים כמו "עשוי מסוכר" או "משתין שמן זית זך", שזה אדם מתחסד, צדקן צבוע קורא הארץ. מה לעשות, בניגוד לארה"ב אנחנו לא מדינה שמקדשת אינדיבידואל, אין פה אתוס של סנופלייקיות, להיפך - כולם מראש אותו דבר, יש לנו צבא וקיבוץ ומדינה יחסית סוציאליסטית, קונספט האינדיבידואליות לא זורם מספיק בעורקינו כדי לקבל כינוי גנאי או שבח. אתוס של חישול, לעומת זאת, יש בהחלט. כשחושבים על זה, מוזר שדווקא מדינה שמקדשת את האינדיבידואל כמו ארה"ב, כל כך מאוימת מפתיתי שלג שזה, בעצם, אנשים שבטוחים שהם אינדיבידואלים.
סנופלייק, לפי כתבה על המונח בגארדיאן, הוא לא כינוי שניתן רק בגלל הצורה הייחודית של כל פתית, אלא גם כי אחת האנלוגיות הדוריות לפתיתי שלג מתייחסת לכך שהם נמסים מהר, אין להם יכולת הישרדות והם מתפוגגים בכף היד. אבל, גם הם מודים, הרבה פתיתי שלג ביחד כבר יכולים ליצור סופה. למעשה הם כבר יצרו. וזה, כנראה, הדבר שמפחיד בהם עד כדי כך שאין ברירה אלא ללעוג להם.