עוד קצת, רק עוד טיפה ונפטרים מ-2023, שנה שהתחילה נורא ומשם רק הגבירה, כולל פינאלה נאה של מלחמה קיומית עקובה מדם. המלחמה הזאת הופכת את סיכומי השנה המסורתיים למתעתעים במיוחד. כי נכון, התרחשו דברים במדינה לפני 7 , דברים שאמורים לאכלס סיכומי שנה נורמטיביים, אבל מי זוכר אותם? נגיד, הזוגיות בין יהודה לוי לדנה פרידר. ידיעה משמעותית לשעתה, פשוט השעה הזאת היתה מתישהו לפני אוקטובר. ואחריו? הזמן נמתח בצורות ובאופנים משונים שלא הכרנו, השעונים נוזלים לנו בין האצבעות. והקושי בלסכם שנה הוא לא רק כי 7 באוקטובר הגיע ואחריו הכל השתנה, הקושי הוא כי 7 באוקטובר שינה גם את כל מה שהיה לפניו.
בימים אלו מוצגת במוזיאון ארץ ישראל תערוכת צילומי העיתונות המסורתית והנהדרת "עדות מקומית", שחלקים ממנה מוקדשים למחאה נגד ההפיכה המשפטית. כן, גם היא קרתה ממש השנה. ובכל התמונות היפהפיות, באמת, מהתקופה המשוגעת הזאת שמרגישה כאילו התרחשה לפני עשור, יש אלמנט אחד בולט, חוט שקושר בין אז לעכשיו, שמאגד יחדיו שנה: דגל ישראל. זאת הייתה שנת הדגל. צעדנו איתו, תלינו אותו, בכינו עליו, הנפנו אותו, קעקענו אותו, מכרנו בעזרתו טוסטרים.
ונכון, קשה להתייחס לדגל ישראל כאל פריצת השנה. הוא לא המצאה של 2023 כמו רולאפס או יגל אושרי. אבל עד השנה לקחנו אותו כמובן מאליו. הוא היה שקוף לנו רוב הזמן, מדי פעם צץ כאביזר סחי של יום העצמאות שתלינו על האוטו בשביל הילדים. עבור הישראלי המרוט והעייף, החילוני, הציוני, מצביע המרכז ממעמד הביניים - הדגל לא היה אפילו בעשירייה הראשונה של הטקסטיל המשמעותי בחיינו. עבור חלקנו הוא אפילו נראה כמו גורם בדלני ומיותר, אנחנו הרי אזרחי העולם, אנחנו כבר בשלב שבע חום בדרך לדרכון פורטוגלי ויש לנו סטרייק של 66 יום בדואולינגו. העולם הוא הצדפה שלנו, כל הדגלים הם שלנו.
ואז, יומיים לפני שנת 2023, הושבעה הממשלה ה-37. שישה ימים לאחר מכן, ב-4 בינואר, הוצגה תוכנית הרפורמה משפטית. שבוע לאחר מכן נערכה, בכיכר הבימה, ההפגנה הגדולה הראשונה שתיזכר לנצח כ"הפגנת המטריות". אליה עדיין לא הגענו עם דגל ישראל. הוא הגיע קצת אחר כך, כשהתחלנו לצעוד מדי שבוע לקפלן. בהתחלה זה היה זרזיף - כי מה קשור דגל עכשיו? גם מאוד לא נוח לסחוב דגל על הגב ורובנו חטפנו אחד בפרצוף באחת או יותר מההפגנות - אבל הוא הלך והתגבר עד שכל קפלן הייתה מלאה בדגלי ישראל מתנופפים. חלקם מאולתרים שנתלו על גבי מקלות מטאטא, אחרים שנקשרו על הצוואר כמו גלימות וכאלה מקצועיים יותר, שכבר נקנו לצד הדרך מרוכלים שזיהו את הדמוקרטיה כהזדמנות עסקית.
עשינו ריקליימינג לדגל. זה היה המהלך הכי חכם ומעניין של המחאה. הדגל היה הצהרה - זו מחאה של כולם כי זה מאבק על מדינה ציונית ודמוקרטית. המחאה הייתה רחבה וכללה גם שמאל וגם ימין, אבל נתפסה כשמאלנית כי התנגדה למהלך מרכזי של ממשלה ימנית מכהנת. הניכוס מחדש של הדגל היה גם הדרך של השמאל לזקוף גב ולהכריז: אנחנו ציונים לא פחות מהימין. מתנגדי המחאה, לאחר כמה רגעים של הלם, החלו להפגין גם הם עם הדגל. כלומר, הדגל הפך לסמל של מריבה, התווכחנו בינינו לבין עצמנו למי הוא שייך.
המחאה גרמה להמון אנשים להגדיר מחדש את הערכים שלהם - מה זה ציונות, איך הם רואים בעיני רוחם דמוקרטיה, איך המדינה הזו אמורה להתנהל. המשמעות הייתה חיבור מחדש לדגל ישראל, חיבור שהניח את התשתית לכל הארגונים - "אחים לנשק", למשל - שאחר כך, כשפרצה המלחמה, התעשתו הרבה יותר מהר מהממשלה והיו הגורם המרכזי בהתנדבות ובהושטת הסיוע המיידי. ולא רק הם: אנשים בכלל, כולנו התגייסנו, כולנו ידענו מה לעשות. היינו צריכים לנכס לעצמנו את הדגל במחאה, בשביל שנוכל להגן עליו במלחמה. היינו חייבים להתחבר אל הישראליות כדי לעמוד, איתנים, במאבק על קיומה.
עם פרוץ המלחמה הדגל חזר להיות גורם מאחד. ההתקפה הרב חזיתית, גם בגבולות הממשיים וגם תודעתית, מבחינת דעת הקהל, החזירה את הדגל לייעודו כסמל לאומי. הוא הונף במרפסות, בשלטי "יחד ננצח" ועל מסכי ענק בחוצות רחוב. הדגל הוא כבר לא אמצעי להבעת עמדה פוליטית, אלא מרכיב זהותי, בסיסי ומהותי. לא סתם הדגל מככב גם בתכשיטים ובלא מעט קעקועים. זה לא רק מרצ'נדייז מלחמה או עוד סממן שעדיף להסתיר בחו"ל - זה ביטוי לטלטלה אמיתית, נפשית, עמוקה. כזו שלא מקעקעים כדי שתיחרט, היא כבר נחרטה ולכן מקעקעים.
כמקובל, כל חיבור רגשי מנוכס מיידית על ידי תרבות הצריכה, וגם כאן הפך הדגל לעזר פרסומי. כזה שאפשר למכור בעזרתו חטיפים, מכשירי חשמל ומה לא. לפני שלושה חודשים, אף פרסומאי לא היה מעז להציע בישיבת קריאייטיב שימוש בדגל ישראל כדי למכור ביסלי, או כל דבר. כי דגל ישראל זה שעמום, זה לא סקסי, זה הדלקת משואות, זה לא מוכר - והיום הוא מרוח על כל מוצר אפשרי. שימוש ציני בסנטימנט לאומי? בוודאי. על זה מושתת עולם הפרסום, זה אל"ף בי"ת, בגלל זה כל הפרסומות לבנקים מלאות במילואימניקים על רקע מוזיקה עצובה כדי שאולי הצופים ישכחו שהם שטן.
זה מוזר להתייחס לדגל כאל טרנד שעשה קאמבק, דגל זה לא טרנד, זה לא פוני או כריות כתפיים. אבל זו בהחלט השנה שבה הסימבוליות השחוקה של הדגל, שהתרוקנה עם השנים, התמלאה במשמעות מחודשת ובחיבור אחר. הדגל לא חזר, הוא תמיד היה פה, אנחנו חזרנו אליו.