(לא) להיות קים קרדשיאן
איזה כיף שאני לא קים קרדשיאן. כלומר, מהרבה סיבות (בקצרה: קריס, ברוס, קיילי, קורטני, קנדל, קניה, קלואי, רוב, סקוט, יותר מדי פילאטיס), אבל במיוחד בגלל סדרת התמונות מכמירת הלב שלה עם נורת' ווסט משבוע האופנה בניו יורק. עם כל הכבוד לצילומי עירום, החיים הם הם מה שקורה לך בזמן שבתך חוטפת התקף זעם באמצע תצוגת אופנה של בעלך. אגב, תגובה מידתית לחלוטין לדגמים הכעורים של קניה, אבל כשנורת' צרחה על ברכי אמה בשורה הראשונה, מימינה אנה ווינטור ומשמאלה ביונסה, סביר להניח שלקימי התחשק בעיקר למות.
כצפוי, אנה ווינטור סתם הביטה בה בגועל, כפי הנראה חושבת לעצמה כמה המוני זה להביא ילדים, ואילו ביונסה בהתה בחלל במבוכה, כי הרי טנטרומים של פעוטות שמורים לבני התמותה ואילו בתה שלה, בלו אייוי, היא פרי אהבתם של פיה וחד קרן ולכן יודעת להרדים את עצמה מגיל יומיים ומעולם לא בכתה בפומבי. ואמנם כל הורה התנסה בחוויה, אבל לרובנו זה קורה במשחקיה או בקניון או בכל מקום אחר אליו אנחנו מגיעים במסגרת החיים הפשוטים והעניים שלנו. אלו שלא כוללים לבישת בגדי עור תוך כדי ניסיון לקנח אפו של פעוט (שכולם יודעים שזו המקבילה הפיזית של ניסיון לרתק לאדמה קרנף בוגר), או את הפרצוף השיפוטי של ביונסה תקוע לנו בפוני באמצע התמודדות עם קקי גב וחבילת פרש וואנס לא מתפקדת.
(לא) להיות ג'קי קנדי
הסרטון הנפלא של מושיק גלאמין בביתם של ראש הממשלה ורעייתו עדיין רודף אותי, ואני צופה בו שוב ושוב בהנאה. ידיד הפנה אותי לשנת 1962, שבה ג'קי קנדי הכניסה לבית הלבן צוות של כתבי חדשות, וערכה להם סיור מודרך בבית הלבן, הסבירה להם את מטרת השיפוצים שנערכו בו ושבית הוא יותר מקופסה שגרים בה, יש לו חשיבות היסטורית וסימבולית וייצוגית. הסיור הזה, שהיה אלגנטי ומלא הדרת כבוד וקלאס (אתם מוזמנים לצפות בסרט כאן), ביסס אותה סופית כאצולה אמריקאית אהובה ונערצת. אין לי מושג אם שרה נתניהו שמעה על הסרט הזה, אבל אין לי ספק שעל ג'קי קנדי כן וגם שהיא רואה בה איזשהו מודל נכסף, כזה שמתנגש לה כל הזמן עם המציאות הישראלית המחוספסת והמעליבה, שלא מבינה את חשיבותם של סידורי פרחים ונרות ריחניים.
אפשר לראות בסרט הזה כמעין פרודיה מבריקה על אותו סיור מיתולוגי, וסביר להניח שזה לא פשוט עבור הגברת נתניהו. הרי רוב התסכולים שלנו בחיים נובעים מהפער בין החיים ובין איך שדמיינו אותם - לא הבית הלבן אלא מעון ראש הממשלה המתפרק, לא צוות עיתונאים טלוויזיוני אלא סרטון רשת מצחיק וחיקוי ב"ארץ נהדרת". לא וינטג' בן מאות שנים, אלא קינה של שרה על כך ש"רוב הדברים פה הם משנות התשעים" (היי, תתנחמי בכך שלפחות משהו אחד לא שרד שם משנות התשעים – רבין!). ומצד שני, גם לנו לא קל, במיוחד עם דו"ח המבקר שהתפרסם השבוע. גם לנו יש פערים להתמודד איתם, כמו מה שחשבנו שעושים עם הכסף ובין המקומות אליהם הוא הולך באמת, או הפער בין האצילות המצופה לבהמיות המצויה. מה שבטוח זה שגם אנחנו וגם שרה נתניהו שותפי גורל, לפחות באכזבה ובתסכול שלנו ושלה, מכך שהיא לא וגם לא תהיה ג'קי קנדי.
ויצים
אסתי גינזבורג קראה לבנה רפאל יהונתן. ניחוש: על שם שני השפים האהובים עליה.
שרה וביבי הזמינו טייק אוויי ב-15,000 שקל בחודש. עכשיו אנחנו יודעים על שם מי נקראת הקיסרית החדשה בג'ירף.
מזימה לאומית להפחתת מלח מהאוכל שלנו. ועכשיו סופית אין סיבה לחיות.
צעצוע טכנולוגי חדש לילדים הולך להיות חכם יותר מההורים שלהם. והוא עדיין יעלה פחות מסופי הג'ירפה.