אם היינו בוחרים את מילות השנה - כלומר, מסכמים את תשפ"ג כאילו השנה לא מסתיימת רק בדצמבר - סביר להניח ש"הגירה" הייתה מתברגת איפשהו בטופ. כאילו, גם "רפורמה" ו"עילת הסבירות" בטח היו שם, אבל אנחנו כאן בשביל הגירה. תת ז'אנר: רילוקיישן.

השנה לא הפסקנו להתעסק בהגירה. בכתבות במוספי סוף השבוע ובחדשות, בקבוצות פייסבוק ייעודיות ובשיחות משפחתיות. אלו מאיתנו שכבר הוציאו את הדרכון הפורטוגלי מרגישים כאילו יש להם כרטיס לגולדן רינג, אלו שלא בונים על ההייטק לרילוקיישן. התפרסמו סקרים לפיהם 54% מהצעירים כיום חושבים להגר לחו"ל, חברות שמטפלות בבקשות להגירה מדווחות על זינוק חד במספר הפונים. בלמ"ס אין עדיין נתונים עדכניים, אבל היא פרסמה כי מספר העוזבים בפועל גדול בעשרות אלפים מאומדנים רשמיים, פשוט כי קשה להעריך באופן מדויק את המספרים: רוב האנשים לא מודיעים שהם עוזבים, הם פשוט עושים את זה.

ההגירה נוכחת מאוד השנה גם בתרבות: בשבוע האחרון נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה מרשימה במיוחד בנושא, בשם "מחר נמריא", של איליה ואמיליה קבקוב, זוג אמנים בינלאומיים שהיגרו מברה"מ לארה"ב. ישנו גם הרומן "יריתי באמריקה" של תהילה חכימי, ספר מוזר ויפהפה שכולו זרות ותלישות, פנימית וחיצונית, במרכזו גיבורה ברילוקיישן בארה"ב. ובטלוויזיה - "סובייצקה" הנהדרת של התאגיד עוסקת כולה בהגירה כפצע, כטראומה לא מדוברת.

גם התרבות העולמית עוסקת בנושא, אולי כי מדובר בתופעה קולקטיבית - בין אם אלו פליטים שנודדים ממדינה למדינה בגלל מלחמות ומשבר האקלים, או מדינות רבות שעוברות שינויים משטריים שגורמים לאזרחיהם להרהר באופציה, או הנוודות הדיגיטלית שהפכה את הנדודים בעולם לאפשרות פשוטה יותר. "אלמנטלי" של פיקסאר הוא סיפור שבמרכזו הגירה, כמוהו גם הסרט הקוריאני המדובר "חיים שלמים", וגם ספרה של סלסט אינג שתורגם לאחרונה לעברית, "הלבבות הבודדים שלנו", עוסק במהגרים. "נדודים", ספרה המעולה של אולגה טוקרצ'וק שתורגם לאחרונה לעברית (במקור נקרא "טיסות") אפוף כולו במעברים, נוודות, עקירה וחוסר שייכות.

מתוך
מתוך הסרט "חיים שלמים"|צילום: יחסי ציבור

יש צורות שונות שבהם אדם עוזב בית ומולדת ומשפחה. השווה ביניהן היא רילוקיישן. זה ברור, לא? במדרג מעברי המדינות, רילוקיישן נמצא בטופ: הגירה מהודרת, מעבר עולם ראשון מפנק למקום שרצויים בו, שכולל שדרוג תנאים ומנהלות משאבי אנוש שמסדרות בתי ספר שווים לילדים ומייעצות לגבי מכולה. הטבת הייטק (זמנית, אם רוצים) שאין בה בושה או הרמת ידיים, להיפך, גאווה ישראלית.  

מקום אחד מתחת נמצאת ההגירה. הליכה אל עבר הלא נודע, או שתסתדרו או שלא. או שתמצאו עבודה ותספרו אחרי 40 שנה לנכדים איך הגעתם לניו יורק עם שני דולר בכיס וחלום, או שתחזרו לארץ מרוששים אחרי שנתיים. כמובן שהגירה היא הגרסה העדכנית והלא מעליבה של "ירידה מהארץ", המונח האייטיזי לתיאור נפולת הנמושות שהעדיפה למכור מוצרי חשמל במיאמי מאשר ליישב את הדרום.

במדרג המעברים הזה הכי גרוע, כמובן, זה להיות פליט. זה אומר שעברת כל כך הרבה סבל, שאפילו לעבור למקום חדש שבו אף אחד לא רוצה אותך ואתה חי בתת תנאים, זה פחות גרוע מכל מה שעברת במולדתך. הנה שיר מפלח של פליטה מסומליה בשם ורסאן שייר שמתחיל במילים "אף אחד לא עוזבת בית אלא אם הבית הוא לוע של כריש".

מתוך
מתוך "אלמנטלי"|צילום: באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם, יחסי ציבור

הסיבה לפירוט הזה, היא שנדמה שחל בשיח קצת בלבול בין שתי הקטגוריות הראשונות - הגירה ורילוקיישן. כלומר, הגירה הפכה לכזאת משאת לב, כי אנשים מדמיינים רילוקיישן. אנחנו שומעים על השקט הנפשי אל מול השלכת היפהפייה בקנדה, על המחירים הזולים בכל מקום, על הנכס שנרכש בכרתים ועל ההתמודדות הנעימה מול המערכות בעמק הסיליקון. ונוצרה תחושה שיש חוסר הלימה בין המופעים התרבותיים של ההגירה - שמתרכזים בקשיים ובכאב שמלווים אותה - לבין השיח ברשתות, שעושה אידיאליזציה לחיים בחו"ל.

וזה מעניין, כי בדרך כלל הטלוויזיה אחראית על הרומנטיזציה ואילו האמת נמצאת בשטח, אבל נדמה שהמהגרים סביבנו מדברים בעיקר על היתרונות, כך שההגירה מרגישה כמו אלטרנטיבה קוסמת לחיים במדינה קשה. כרגע, אין מספיק קולות שמתארים הגירה בצורה ריאלית ומספרים שהיא כוללת גם ירידה אוטומטית במעמד החברתי והכלכלי, או מדברים על המחיר של לא להבין שפה וניואנסים חברתיים ותרבותיים, ועל זה שהגירה זה להיות חלש ופגיע ובודד יותר, וגם להשאיר אנשים אהובים מאחור. 

ויכול להיות שבשביל זה פשוט צריך פרספקטיבה, זה לוקח זמן. אחד הרגעים היפים ב"סובייצקה", שכולה מבט אחורנית על טראומת ההגירה, מתרחש כשסטס, אחיה הגדול וההייטקיסט של הגיבורה שמקבל הזדמנות לרילוקיישן, מבין שהוא לא מעוניין. הוא כבר היגר פעם, הוא יודע כמה זה קשה, הוא מכיר את המחירים ואת הפצע, הוא יודע שלא מדובר רק במעבר מקום, אלא בניתוק מערכת עצבים שלמה.

יכול להיות שבעתיד לא תהיה לנו ברירה, לפחות עבור מי שיבחר לחיות חיים חילוניים במדינה חופשית, אבל עדיף שלא נתייחס להגירה כאל פתרון קסם אלא כאל מוצא אחרון. זו הסיבה שאנחנו נאבקים כל כך חזק על מה שיש ועל מה שכאן ונמשיך לעשות את זה גם בשנה החדשה. כי רובנו, בסך הכל, אנשים של בית.