פגיעת טיל ישירה ברמת גן! לבוגרי מלחמת המפרץ, מדובר במאורע נוסטלגי כמעט כמו הופעת איחוד של הכבש השישה עשר, גם עולה אותו הדבר. למרבה המזל לא היו אבדות בנפש, אבל כן ברכוש - בנייני משרדים, חנות בגדים וגם חנות לאביזרי מין בשם "אהבה ותשוקה" שבה התנפצו הזגוגיות המואפלות, מדפי דילדואים התמוטטו ופלאגים אנאליים נורו לכל עבר.
בקרוב נציין 34 שנים למלחמת המפרץ. כלומר החלק הישראלי בה, שנפתח בינואר 1991. 34! זה כל כך הרבה שנים. למי שעדיין לא חי באותם הימים, נספר ש-1991 הייתה תקופה עתיקה שהתרחשו בה מאורעות היסטוריים כמו התנ"ך ואירועי הסדרה "המו"לים". ימים תמימים ויפים שבהם לרבע מהאוכלוסייה הישראלית עדיין לא קראו "עדן" ושלוחמי כליאה נקראו סתם "סוהרים".
בהינתן שגם היום, 34 שנים אחרי, אנחנו שקועים עד הצוואר במלחמה אזורית, כזאת שכוללת אזעקות ושהייה במרחבים מוגנים, מעניין לחשוב על ההבדלים בין שתי המלחמות האלו או - כמו תמיד - על עצמנו. כזכור, גם מלחמת המפרץ זגזגה בין כמה שמות, היפה ביניהם היה "סופה במדבר". בגדול היא בכלל לא הייתה מלחמה שלנו, אלא תוצאה של פלישת עיראק לכוויית שהובילה לתקיפה אמריקאית. עיראק, כתגובה להתערבות האמריקאית, הגיבה בירי טילים על ישראל, הידידה המזרח תיכונית של ארה"ב.
לאורך מלחמת המפרץ עיראק ירתה עלינו 38 טילי סקאד, שזה רבע ממתקפה איראנית ממוצעת ויום רגיל בצפון. בתפקיד הרשע המוחלט, שאויש בימינו על ידי סינוואר ונסראללה, היה אז סדאם חוסיין. הפחד הגדול שמומש ב-7 באוקטובר היה חדירת מחבלים ליישובים ולבתים, אבל במלחמת המפרץ הפחד היה מתקפה כימית - לא חשש של מה בכך לאומה בוגרת שואה ותאי גזים - פחד שלא התממש. הוא כן הוביל לאחד האקססוריז הזכורים ביותר במלחמות: מסכות אב"כ. דור שלם הסתובב עם קופסאות קרטון מקושטות, צבועות ומלאות במדבקות. והאקססוריז במלחמה הנוכחית? סיכות חטופים במקרה הטוב, כובעי "ניצחון מוחלט" במקרה המביך.
עוד? אין בעיה - דניאל הגרי של מלחמת המפרץ היה נחמן שי. הממ"דים של מלחמת המפרץ היו חדרים אטומים, שזה כמו חדר רגיל רק עם מסקינטייפ על החלון. המנון ה"חרבו דרבו" של אז היה "סדאם יא מטומטם", שאותו כתב וביצע אדם בשם יוסי שוורץ שנפטר השנה בגיל 83. כיפת ברזל של פעם הייתה סוללת פטריוט שקיבלנו במתנה מארה"ב, אבל היא לא באמת הצליחה ליירט את הטילים כך שהיו לא מעט פגיעות רכוש למרות מספר הטילים המועט. ישראל, בניגוד להיום, שמעה בקול ארה"ב ולא הגיבה על התוקפנות העיראקית, מה שהוביל לאהדה עצומה כלפינו בעולם כולל שיר תמיכה מיוחד מהולנד, מדינה שכיום עדיף לא לדבר בה עברית בקול רם.
אבל כמי שהייתה בת 11 במלחמה ההיא ומגדלת ילד בן 11 במלחמה הזאת, אני חושבת שההבדל העיקרי הוא רגשי. עבור רבים מאלו שהיו אז ילדים, מלחמת המפרץ זכורה כתקופה מסעירה, לא טראומטית, אפילו די כיפית. לא חשבנו שמשהו רע יקרה, בטח לא לילדים. אומנם חששנו להזריק לעצמנו אטרופין וכל אחד נחנק לפחות פעם אחת כי שכח להוריד את מכסה הפילטר של מסכת האב"כ, אבל בגדול נהנינו מהחופש הממושך מבית הספר ומתחושת ההרפתקה.
הרגשנו בטוחים. הליכוד היה בשלטון, יצחק שמיר היה ראש הממשלה, ידענו שבסוף יהיה בסדר. הייתה תחושה ששומרים עלינו, שיש מבוגר אחראי בסביבה ושהאינטרס שלו הוא אנחנו. היום, הפחד הוא תולדה של פירוק פנימי לא פחות מחיצוני. של התחושה שאנחנו בזה לבד, שכל אחד לעצמו, עם הממ"ד שלו והגנרטור שלו והדרכון הזר שלו. שאין מבוגרים אחראיים וגם אם היו אנחנו לא האינטרס שלהם, שכל מי שלא הגיע ב-7 באוקטובר המשיך לא להגיע מאז.
המלחמה הזו היא אחרת. לא רק כי הילדים של מלחמת המפרץ הם ההורים של חרבות ברזל, מה שתמיד מגיע עם תחושת אחריות משתקת, אלא כי זו מלחמה קשה, עצובה ומייאשת יותר. כי היא התחילה עם טבח שעדיין לא התמודדנו איתו, כי היא כללה חדירה לבתים, כי מאז נהרגו 800 חיילים, כי החטופים עדיין שם, כי הביבסים. זו מלחמה שגם ההורים וגם הילדים מפחדים בה וכשהיא תסתיים, מתי שזה לא יהיה, השברים שנצטרך לאסוף יהיו גדולים הרבה יותר מאשר זגוגיות מנופצות ושאריות מיירטים ברחובות רמת גן.