לפני שנה בערך, באיזו פרשה שאני לא זוכרת אבל הכתה גלים ברשת, יצא לי לעשות לייק בפייסבוק גם לעירית לינור וגם, מיד לאחר מכן, לפוסט הפוך לחלוטין של אושיה שמאלנית. מספר מכרים עלו על כפילות הלייקים הזאת וזה, כצפוי, הוביל לשיימינג משרדי קטן בנוגע לליברליות הלייקים שלי. להגנתי, היה לי טיעון פשוט: הסכמתי עם שתיהן. כאילו, עם חלק מהטיעונים של זאת ועם חלק של ההיא. כי במובנים מסוימים דעות הן קצת כמו חוויות שירות שצריך לדרג מאחת עד חמש. אנחנו תמיד שומעים על החמש - הכל מדהים, או על האחת - הכל מזעזע, למרות שרוב חוויות השירות הן סתם שלוש. גם רוב הדעות. גם המציאות. רובנו, בכללי, סתם שלוש.
אנשי השלוש הם גם אלו שהולכים לאיבוד באזורים האפורים של המוסריות, בכל המקומות האלה שהם לא הטרדה מינית אבל יכולים לבאס לך את היום. כן נו, מיילים מ- 2010 מיורם זק הם לא הדוגמה היחידה שצצה בימים האחרונים. בכל תחום זה קיים, בין אם בפרסום ודיבורי "בואו נחרמן את הלקוח", או בטלוויזיה או בשוק ההון. הערות מבוסים בישיבות, מיילים מבכירים בתפוצת כל החברה, כל מה שמהלך על הקו הדק שבין הומור גרוע לבין משהו שגורם לאי נוחות לחלק מהאנשים. כל מה שאנשים יגנו עליו בטענה ש"מה זה, הפוליטיקלי קורקט הרס הכל" או יתנגדו לו כי "זה לא לעניין, זה פוגע בי, לא בא לי להיות חלק". כרגיל, אנחנו שומעים את אנשי האחד ואנשי החמש, מה אנשי השלוש צריכים לעשות? הם הרי המזגזגים. כל פוסט בפייסבוק מזיז אותם לצד ההפוך.
מצד אחד, הטנף כבר לא מקובל יותר, הוא נסוג לאיטו מקדמת הבמה וכולנו מבינים ששרה סילברמן זה כבר לא דבר שקורה. וזה מבאס, כי "מה, כבר אסור להגיד כלום", או כי "סתימת פיות". וזאת באמת אחת הבעיות של הפוליטיקלי קורקט, מותר להגיד פחות ופחות דברים, צריך לחשוב יותר לפני, להיזהר, ללכת על ביצים. איזה דיכאון. ובלי קשר, וזאת לא בעיה של אנשי שלוש אלא רק שלי, מה יהא על הטנף? על הדוחי? הביבים האלו יקרים לליבי. אני מלכלכת הרבה יותר מכל מייל משרדי ובכל הזדמנות שיש לי. בואו נאמר שאם וואטסאפ נקלעת למתקפת האקרים והתכתובות שלי מתגלות הולכת להיות לי בעיה. אני אמורה להפסיק עכשיו? זה מצער אותי, לטנף זה כיף.
ויש את הצד השני. זה הצד שאנשי השלוש מסכימים גם איתו, למרבה המבוכה. כן, מותר לומר פחות דברים בעולם. אבל תראו מה זה, הפסקנו להגיד כושי ואוכל בתחת ונשארנו בחיים. תרבות ארגונית זה דבר שמשתנה וזה מעולה, כולנו צריכים לתמוך. וכן, אני מטנפת, אבל אני עושה את זה בפורומים הנכונים. כלומר, כאלו שכוללים קבוצות וואטסאפ של עד חמישה אנשים שמעוניינים בגועל הזה. בואו נזלוג לרגע לפסיכולוגיה. אם הפייסבוק זה האגו שלנו - איך שאנחנו מציגים את עצמנו לעולם, והאינסטגרם הוא הסופר אגו - הגרסה הטובה שאנחנו מציגים לעולם, וואטסאפ זה האיד. שם אנחנו הכי גזענים וסקסיסטיים ויצריים ודוחים. לכל דבר יש עת ומקום, ובעת הזו מקומו של הטנף בוואסטאפ (וגם זה עוד יחזור לנשוך אותנו). אגב, שימו לב שהמודל הסטרוקטורלי של פרויד לא כולל את המייל של העבודה.
אז איך אנשי השלוש אמורים לגבש דעה? איך בוחרים בצד הנכון? הרי בכל נושא ההטרדות המיניות זה ברור - הולכים עם הקרבן. אבל מה עם כל מה שעל הגבול? זה מסובך, אבל כנראה שנאלץ ללכת עם האישה השמינית במשרד. מה זה אומר? סטודנטים לפילוסופיה בטח מכירים את "מסך הבערות" של ג'ון רולס, שטוען שקהילה שפועלת על צדק והוגנות יכולה לקום אם אף אחד ממייסדיה לא יודע דבר על האדם השני שמולו, ככה כולם יבחרו באופציה שהנזק שלה הוא הקטן ביותר. כלומר, אם אנחנו צריכים לקחת בחשבון את הרגישויות של אנשים סביבנו, נקודת המוצא הכי טובה לכך היא היעדר היכרות עם האנשים האלו כי ככה ניקח בחשבון הכל. אז לפני שאנחנו שולחים משהו פומבי, כדאי להקדיש שניה לאישה השמינית במשרד (או האיש), שאנחנו לא מכירים - האם היא עלולה להיפגע? אולי. אם כך, נחזור לוואטסאפ. או לקבוצות פייסבוק קטנות וסגורות, הרי השיח גם ככה עבר לשם, אנשים מתבטאים בנוחות גדולה יותר בקבוצות אינטימיות.
כלומר, אולי גם אנשי השלוש צריכים ללכת בסוף עם הצד החלש, גם אם אנחנו בכלל לא נפגעים מטנף ולמרות שזאת בכלל לא הטרדה מינית. כי טמון שם מסר אוניברסלי שרצוי שיגיע לאנשים, במיוחד גברים, במיוחד בעלי כח: סתמו את התחת. זה משהו שכל אחד צריך לשמוע מדי פעם. אל תשלחו מיילים או תגידו דברים שהאדם שמולכם לא היה מעז לומר לכם. צנזרו את עצמכם קצת, אני מצנזרת את עצמי כל היום בעבודה, גם אתם יכולים. ובכלל, הבדיחה שלכם לא עד כדי כך מדהימה, האמת שכולם מגלגלים עיניים מאחורי הגב שלכם. זה תקף לגבי מייל מצחיק ולגבי הזין שלכם, אף אחד לא רוצה לראות. נכון, זה הורס את האווירה המשרדית, אבל זה הזמן להגיד שלום לאווירה המשרדית. דברים משתנים.
בסופו של דבר, מה שמכריע את הדיון על טנף ואווירה משרדית זה נושא הכח. אין הטרדה, אין כוונה רעה, מה שיש זה רק מישהו עם מספיק כח וביטחון עצמי כדי להגיד מה שבא לו. וזה יוצר אווירה שחלק נהנים ממנה, אבל האישה השמינית בחדר לא. וכשצריך להחליט מה חשוב יותר, חופש הביטוי של אנשים בעלי כח (כי רק להם יש אותו גם ככה) או תחושתה של האישה השמינית בחדר, האישה השמינית לוקחת.
mako תרבות בפייסבוק