"מה שלומך?" שאל הנשיא הרצוג את שרה נתניהו בסיום השבעת הנשיא במליאה, והיא ענתה: "פצועה מהאריזות ומהלחץ". הסרטון עלה בוואלה וזכה ללא מעט לעג ברשתות החברתיות, אם כי אני מוכרחה להודות שמבחינתי, מדובר ברגע הכי מעורר אמפתיה של שרה אי פעם. ולא פלא, שתינו עברנו דירה באותו שבוע. היא מהמעון בבלפור, אני מהמעון בגבעתיים, היא לווילה בקיסריה, אני לדירה אחרת בגבעתיים. שתינו פצועות מהאריזות והלחץ.
אני כמובן לא יודעת כמה מהאריזות והפריקות שרה ביצעה בעצמה. יכול להיות שמשפחת נתניהו נעזרה באחד מהשירותים הקיימים בשוק שבמסגרתם אסופת נשים קשוחות פולשת לך הביתה כמו להק ארבה ותוך מספר שעות מתקתקות הררי ארגזים מקוטלגים וממוינים היטב שלאחר מכן גם נפרקים בזריזות מבעיתה והופכות מקום חדש לבית, או חיקוי של בית, עד שהוא הופך לכזה באמת. אבל אולי לא, אולי גם היא עמדה וארזה בעצמה, חדר אחר חדר, וב"ארזה" הכוונה לכך שהשליכה לתוך ארגז ערבובייה של ספרים, מגבת, מחבת, קוצץ צפרניים, מטען לטאבלט, קופסת שימורים מהסגר הראשון, פותחן יינות ושני תפוזים. אולי גם היא עבדה שבוע בלזרוק, למסור, למכור, להוריד לרחוב, לחפש את הקצה של המסקינטייפ ולקרוע אותו בשיניים כמו איכרה. כנראה שלא, אבל האמת שלא מופרך לי לדמיין שם אישיוז של שליטה וקושי לשחרר.
וגם אם שרה לא ארזה בעצמה, בטח היה שלב שבו הביטה באימה בעשרות ארגזים שאליהם נדחסו החיים שלה ואמרה "אוי לא, איזה פחד, זה לא ייגמר לעולם". ואולי, מי יודע, גם לה היה רגע אחד במהלך השבוע שבו עמדה במטבח, מעוטרת בשרשרת של סימנים כחולים על ידיה ורגליה (=פצועה), ופרצה בבכי בזמן שניסתה לתכנת את התמי4.
יולי. כולם עוברים דירה. ברי המזל שלא, מתייגים אחרים על דירות שהם רואים. אנשים מחפשים, מוצאים, חותמים, אורזים, פורקים. פצועים מהאריזות והלחץ. אז כן, זה נשמע דרמטי, אבל האמת היא שלפי אינספור מחקרים, מעבר דירה נחשב לאחד מגורמי הסטרס המובילים אצל בני אדם. לא רק במדינה מאותגרת הדיור שלנו, אלא בכלל בעולם. למעשה, מבחינה פסיכולוגית, מעבר דירה ניצב במרכזה של רשימה מבעיתה שכוללת פיטורים, גירושים, אובדן של אדם קרוב וגילוי מחלה. לכאורה זה מפתיע, כי מדובר במאורע חיים שאמור להיות חיובי – דירה חדשה, התחלה חדשה, מרבדים של תקווה שמשתרעים לפנינו. אף אחד לא שומע על מעבר דירה, מטה את ראשו הצידה באמפתיה ואומר "משתתף בצערך". איש לא יניח יד על כתפך ויאמר, "זה כל כך קשה, תהיו חזקים". וחבל, כי בפועל מדובר בתרכיז סטרס ואומללות שמשאיר אותנו מקופלים לצד הדרך, הלומים, מפורקים, קליפת אדם.
תחושת הבין לבין המבעיתה
פיזית, מעבר דירה הוא קשה כי אנחנו כבר לא מורגלים בעבודה כזאת. ונכון שיש מובילים, אנחנו לא סוחבים מקרר על הגב, אבל אנחנו עדיין אורזים ופורקים וסוחבים ועומדים ורצים ואין לנו רגע לשכב על הספה ולגלול באייפון. לעתים אין לנו גם ספה. גם הלוגיסטיקה לא פשוטה, במיוחד עבור אלו מאיתנו שנוטים לאבד הכרה אל מול בירוקרטיה: ההכרח למצוא דירה אחרת, לתאם את המעבר קלנדרית כך שלא נישאר הומלסים, לטפל בשתי הדירות בניקיון וצבע, לתאם את כל ההתקנות והסידורים באופן שלא ישאיר אותנו שבוע בלי אינטרנט וגז, לשנות כתובות, לחתום על ערבויות, לפזר צ'קים, להעביר חתולים המומים לבית החדש, לחלץ אותם אחרי שייפלו לתוך מסתור הכביסה. טרטור בלתי פוסק, מתיש, יקר ומתסכל שכרוך בשרשרת של אנשים שכולם צריכים לתפקד – הדירה שעוברים אליה צריכה להתפנות בזמן, המובילים צריכים להגיע, ההתקנות צריכות להתבצע. כל חוליה בשרשרת הזאת שלא תמלא את תפקידה תוביל לאסון. אוקיי אולי "אסון" זאת מילה גדולה, אף אחד לא ימות, אבל זה ירגיש די קרוב לזה.
רגשית, הקונספט סבוך לא פחות ומציף מתחים, ריבים, חשבונאות. מעבר דירה ניצב ברשימת גורמי הסטרס לצד גירושים, לא אתפלא אם הוא גם בין הגורמים שמובילים אליהם. מלבד חוסר הביטחון הדיורי המאפיין את החיים בישראל, התחושה של להיות בין לבין היא מבעיתה – כמה רגעים, או ימים, או שבועות, שבהם אין לנו בית. בין אם זה השעון המתקתק על חוזה שעומד להיגמר ודירה שעדיין לא נמצאה, או התחושה החנה סנשית של לצנוח אל מדרון הארגזים התלול שלעולם לא נגיע לתחתית שלו. גם הסתגלות לדירה היא לא דבר שיש להקל בו ראש. לוקח בערך חודש לבית להפוך לכזה, זה קורה לרוב כשנכזבים מהציפייה להחליף אישיות באופן מוחלט בדירה החדשה, וחוזרים להרגלים הגרועים והדוחים שלכם מזו הקודמת.
מעבר דירה אמור להיות מאורע משמח ומרגש (בסדר, לא בהכרח במקרה של שרה), אבל האמת שזו חוויה נוראית שרובנו נסיים מותשים, ריקים ועניים. חוסר ההלימה יבלוט במיוחד כשחברים יבואו לבקר אותנו עם עציצים ובקבוקי יין ויגידו שאיזה כיף לנו, כשהנפש שלנו עדיין בכלל ב"וואו מה עברנו הרגע". אז כן, רוב הסיכויים שזה לא בדיוק מה ששרה נתניהו עברה, הדרך מבלפור לקיסריה בטח הייתה מרופדת יותר ולא כללה את איקאה סייל. ועדיין, מותר לה להיות פצועה מהאריזות ומהלחץ. מותר גם לנו. גם אצלה וגם אצל כל עוברי הקיץ זה ייגמר בסוף, כי הטבע האנושי סתגלן ותחושת הבית חיונית לשלמות הרגשית שלנו. זה יגיע. תוך כמה ימים כל חפץ ימצא את מקומו החדש, פשוט לנו זה ייקח קצת יותר.