אם מצאתם עצמכם בשבועות האחרונים עומדים בתור לבדיקת אנטיגן מוסדית, מביטים בלאות אל עבר האופק ומנסים לחשב את כמות האנשים חלקי מספר הדקות פר בדיקה על מנת להעריך תוך כמה זמן אתם בחוץ – ברכות, אתם בדיוק כמו כולם. שזה אומר עומדים בתור שארוך יותר מלונג קוביד בזמן שאתם חיוביים לאומיקרון ולפניכם יומיים של מחלה שהחלק הכי גרוע בהם יהיה התור הזה שאתם עומדים בו ברגעים אלו ממש.
מלבד התורים, יש גם את סיקור התורים בכל אתרי החדשות, תמונות מלחיצות של נהר האנשים שמקיף את הבימה בכל רגע נתון או שיירות של רכבים דוממים, מחכים להתקדמות של עוד חצי מטר. היחס לתורים הוא לא כאל תופעת לוואי אלא כאל אסון בפני עצמו. ואפשר להבין את זה, מערכת היחסים שלנו עם תורים היא מורכבת. כלומר, רוב הזמן היא לא מאוד קיימת כי תורים זה כל מה שאנחנו לא. למעשה, קו אופקי זו צורה שאנחנו מתנגדים לה. תורים זה של רוסיה עוד מהימים שהייתה ברית המועצות, או של אמריקאים מלאי נימוס או קנדים שאוהבים להמתין. אנחנו? מה קרה שנעמוד בתור? אנחנו נלך למקום אחר, מי ישמע מחלקים פה זהב.
אין אצלנו תורים, יש "דוחק". בכל מקום שמגיעים אליו הרבה אנשים שאמורים לקבל שירות כלשהו, יהיה בן אדם אחד שעומד איפה שהוא אמור לעמוד ומשני צדדיו עוד חמישים שיש להם רק שאלה או שטוענים, עם כל האמינות של בדיקת אנטיגן, שכבר היו כאן קודם. תור הוא אולי שקוף בעיניים של אנשים ממדינות אחרות שרגילים להמתין שעה ועשרים למתקן בדיסנילנד, אבל אצלנו הוא לא נחשב לתחנה בדרך אלא למכשול.
יכול להיות שתורים הם קצת כמו חורף. בחו"ל ערוכים אליו עם בגדים מתאימים ותשתיות נאותות, אנשים באופן אינטואיטיבי שומרים על מרחב אישי ומתורגלים באורך רוח. כאן אפילו המבנים לא מתאימים לעמידה בתור, בטח שלא המדרכות. אין לנו תשתיות מתאימות לתורים, גיאוגרפית ורגשית, ולכן הם הופכים לכר פורה להדבקה, קטטה או שניהם. אל תשכחו לצלם לרוחב.
איפה היו תורים? נכון, בשואה
אפשר לנתח את הבעיה שלנו עם תורים בכל מיני אופנים. למשל שאנחנו אומה לא מאוד צייתנית ואת הנטייה הטבעית שלנו לכאוס. ישראל היא מדינה שנוסדה בבלגן, משגשגת בברדק ומתגמלת בהמיות. איך אפשר לצפות מאיתנו לעמוד שעות תוך שמירה על מרחק אחד מהשני? הרי כל תרבות הסמוך מבוססת על ההנחה שאפשר לקצר תהליכים, מה הגיוני יותר לנסות לקצר מאשר תור? ובכלל, אתם זוכרים איפה היו תורים ולאן הם הובילו? נכון, בשואה.אנחנו לא ניפול למלכודת הזאת שוב.
מסתבר שיש לא מעט מחקרים מעניינים על בני אדם ותורים. למשל כזה שגילה שאנשים מתקשים ממש להיות אחרונים בתור. כלומר, יכול להיות תור של חמישים איש, אם אתה האדם ה-49 אתה תמתין, אבל אם אתה האדם ה-50 יש לך סיכוי של פי ארבעה להתייאש ופשוט ללכת. הגיוני, הרי אם אנחנו עומדים בתור ארוך במיוחד, אנחנו תמיד נגניב מבט גם אחורנית כדי לוודא שלא נדפקנו, שיש גם מלא מאחורינו.
עוד קצת מחקרים: אנחנו שונאים לעמוד בתור כי זה משעמם, ברור, אבל לא רק – כשאנחנו עומדים בתור אנחנו מוצפים בתחושת אי וודאות וחרדה. אחת הסיבות שלתורים רבים הוסיפו נתונים כמו זמן המתנה וכמה יש לפנינו בתור, היא שאלו נתונים שמפחיתים את אי הוודאות ולכן את החרדה שנלווית לתור. אנשים מתמודדים הכי טוב בתורים שבהם כל אחד מקבל מספר, כי יש בהם תחושה גבוהה יותר של וודאות ושליטה. במקום השני ניצב התור היחידי, זה שמכונה תור נחש, והשנוא מכולם הוא שלושה או ארבעה תורים מקבילים, כי אז יש כאלו שיתקדמו מהר משלנו ונרצה למות ונרגיש שזה לא הוגן שאדם שהגיע לפנינו קיבל שירות לפנינו.
זו גם הסיבה לטעות הגדולה שאנשים עושים בסופר והיא לעבור קופה. איש מעולם לא הרוויח זמן ממעבר קופה, ידוע שמי שעובר קופה מעביר גם את הנאחס שלו קופה. כל אחד שעובר קופה מפסיד עוד חמש דקות. בניסוי בטקסס שלחו נבדק למרכול הומה תחת הנחייה אחת - לעבור קופה כל חמש דקות. הנבדק לא הגיע לראש התור והניסוי הופסק לאחר שש שעות מטעמי אתיקה. זה שקר כמובן, לא היה ניסוי כזה, אבל כולם יודעים שאסור לעבור קופה ואנשים עדיין עוברים קופה כי התקווה תמיד מתה אחרונה.
זה בסך הכל תור בדרך לעוד סיבוב
עוד ממצא במחקרים שהוא די מובן מאליו - כי אתם יודעים איך זה מחקרים במדעי החברה, מטרתם היא תמיד לבזבז כמה שיותר משאבים על דבר שיכלת לנחש לבד כי יש לך עיניים ומוח – הוא שלאנשים תהיה יותר סבלנות להמתין בתור כשבסופו מחכה להם משהו שווה, וסבלנותם תפקע מהר יותר אם לא. מדהים! אנשים רוצים יותר דברים שווים מאשר דברים לא שווים! שנייה בואו נאסוף מהרצפה את שאריות המוח שלנו שהרגע התפוצץ.
אבל הממצא המטלטל הזה כן מוביל אותנו לשאלה – מה מחכה לנו בסוף התור? הרי אנחנו מכירים תמונות של תורי ענק בחו"ל להופעות או מחזות זמר מבוקשים או למאפים פופולריים שאנשים רוצים להעלות לאינסטגרם. בתל אביב היו את תורי הוויטרינה המפורסמים שהשתרכו על פני אבן גבירול בדרך להמבורגר. אנשים עומדים בתור כדי לקחת חלק בסיפור הצלחה. אבל במקרה של בדיקות האנטיגן, ולפני כן ה-PCR, התורים הם סממן של כישלון. אנחנו לא לוקחים פה חלק בשום הצלחה. התור הזה לא הולך לשלוח אותנו לשום מקום שהוא לא הבית או בית הספר.
האורך והבלבול של התורים האלו מזכירים לנו את מדיניות הממשלה – אף אחד לא יודע איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים, הם תזכורת לבלבול ולחוסר העקביות וההחלטיות של השלטון שבהיעדר פתרונות מערים עלינו בירוקרטיה. תחושת החידלון שמשתלטת עלינו כשאנחנו רואים את התור לבדיקת האנטיגן היא לא רק בגלל התור עצמו אלא בגלל כל מה שהוא מסמל – שנתיים של בידודים, סגרים, אובדן הכנסה, ילדים מצולקים, דאגה מפני העתיד וכל עדכוני הגרסה שהקורונה עוד תביא. תזכורת לכך שכל פעם אנחנו נכנסים לאווירת סוף מגיפה רק בשביל לקבל עוד סיבוב. כל הרגשות האלו נכנסים לתור של שעה וארבעים שמחר נצטרך לעמוד בו שוב כי עוד מאומת ועוד הודעת "הורים יקרים". כי תורים אנחנו סתם לא סובלים, אבל עם לופים אנחנו כבר ממש לא יודעים איך להתמודד.